אשר ברש, סופר ועורך - מחזירים סופרים ומשוררים למחזור החיים

במסגרת חודש הקריאה בספריות הציבוריות ומתוך אהבת הספרות העברית, התגייסו יוצרים וחוקרי ספרות בשיתוף עם "מרכז הספר" ומכון "גנזים" המקסים על צוות עובדיו להחזיר אל מחזור החיים ואל דם הספרות יוצרות ויוצרים מן העבר, משוררות ומשוררים, סופרים וסופרות, שכתבו יצירות מופלאות. היוזמה המבורכת במקורה היא של פרופ' אורציון ברתנא, אך רבים וטובים עוסקים במלאכה.
 

ביום שני הקרוב, מחר, ב-25.6 בשעה 19:00, בבית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, יתקיים ערב מחווה לסופר ולעורך אשר ברש ז"ל. המשתתפים: פרופ' נורית גוברין, יואב ברש (נכדו) ועבדכם הנאמן. ראו את ההזמנה למטה. על הצד המוזיקלי אחראי אייל חביב ועל התיאטרלי השחקן גיא שגיא. כל אוהבי הספרות העברית מוזמנים. תודה למשרד התרבות והספורט




 
אשר ברש

 
רן יגיל


אשר ברש נולד בעיירה הקטנה לופּאטין הסמוכה לברודי, בקצה מזרח גליציה בי"ג אדר תרמ"ט, 16 במרץ, 1889.

ברש היה תולעת ספרים עוד בשנות ילדותו ונעוריו, קרא רבות בגרמנית, פולנית ולמד עברית. ספרי-הקריאה הראשונים שלו היו מתקופת ההשכלה. מן הספרות ההיא ירש ברש את האוניברסאליות והפתיחות שלו כעורך גדול, כשפניו אל העולם ואל ספרות העולם. אחר כך גילה את ספרות התחייה, בת דורו, נתפס לה והפך לציוני אקטיביסט.

כבר בהיותו בן־14 היו תחת ידיו קבצים של כתבים משלו מועתקים יפה בפנקסים קטנים שהוא עצמו כרך. בהיותו בן 16 יצא מביתו. הוא נדד ברחבי גליציה, למד, לימד והתפרנס. את רוב הזמן עשה בלבוב שם רכש השכלה עברית וכללית רחבה.

בתחילה פרסם שירים אחדים וסיפורים הומוריסטיים ביידיש. בכישרונו הרב הבחינו מיד י"ח ברנר ודוד פרישמן אשר פרסמו ב"ספרותי" שירים קטנים בפרוזה משלו. סיפורו הראשון בשם "תנאים" המתאר חתונה שנתקלקלה נדפס ב"השִלוֹח" בשנת תרס"ט, 1909. הוא היה ידידו של הסופר גרשון שופמן, וזה הדפיס במאסף "שלכת" את הנובלה הגדולה של ברש בנוסח מנדלי מוכר ספרים: "מן המגרש".

דיוקן הסופר מתוך התערוכה




באביב תרע"ד, 1914, עלה ברש לארץ ישראל. לאחר שעבר את הארץ לאורכה ולרוחבה ונתערה בה, התיישב בתל אביב ונישא לאולגה ליפבסקי. בארץ השתתף בשבועון "הפועל הצעיר" ולקח חלק במפעלים הספרותיים של י"ח ברנר. פרסם סיפורים ועסק בהוראה. לפרנסתו לימד לשון עברית וספרות.

אחרי מלחמת העולם נסתעפה ונתחזקה פעולתו הספרותית. הוא ערך והוציא לאור את כתב העת החשוב "הדים" ביחד עם חברו יעקב רבינוביץ ועסק במפעלים ספרותיים חשובים למבוגרים ולבני נוער, תחילה בהוצאת "מצפה" ואחר כך בהוצאת "מסדה". ידוע ספרו "מנורת הזהב", אוסף מעשיות לילדים מתולדות היהודים והמחשבה היהודית. כמו כן ערך את המדור לספרות בירחון לנוער "עתידות" עד מותו. הקניית תאוות קריאה וספרות של איכות לילדים ולנערים הייתה חלק מהאידיאולוגיה שלו כעורך וליוותה אותו כל חייו.

בשנת תרצ"ט, 1939, קיבל את פרס ביאליק של עיריית תל-אביב בעד הרומן "אהבה זרה" ובשנת תש"ט, 1949, את פרס ירושלים ע"ש דוד ילין בעד ספר שיריו "צל צהריים", אבל ברש היה חזק כסופר בעיקר בסיפור הקצר ובנובלה ובפרקי תמונות קצרות.

הוא מצא מוצא בכתיבת תמונות קצרות, מתומצתות, תיאוריות, העומדות בתוך מחזוריות כיצירה מגובשת, בלא נפתולי התודעה השונים הנכתבים כמו מעצמם ברומן. הוא הבין שהזרימה הזו לא קיימת אצלו בכתיבה. כך נולדה היצירה הייחודית "תמונות מבית מבשל השכר", המתארת את מרת אברדאם ומשפחתה. סופו של מעשה נעוץ בתחילתו. תחילתו של המעשה ב"מיטה בוערת" וסופו ב"מיטה בוערת", כלומר, קיים כאן אלמנט של מחזוריות מיסטית; עם זאת, הפרקים עומדים כשהם לעצמם, עמידה עצמאית, מעבר מתמונה לתמונה, כמו במחזה, ואין פיתוח או אלתור על נושא; יש ריאליזם חזק, אמירה תמציתית, נקודתית וחדה, וְהוֹפְּס לפרק הבא - נגיעות.

מתוך התערוכה. כל הצילומים בפוסט הם באדיבות המכון ביו-ביבליוגרפי "גנזים"על שם הסופר והעורך אשר ברש
העיצוב הגרפי היפה של כל החומרים הוא של סטודיו רוית גופמן




אך ברש כמספר לא רצה לוותר על ההתפתחות הרצופה ביצירה: פיתוח של דמות, תהליך פסיכולוגי שהיא עוברת, תיאורי סביבה תוך השתנות, וכאן גילה את הנובלה (איש וביתו נמחו), ואת הסיפור הכתוב כמונולוג רצוף, המסופר בידי אדם אחר למספר - הדיווח, (סיפורו של זקן). אלה השניים, ובעיקר הנובלה, אפשרו לברש את ההתפתחות הרצופה אליה שאף כמו כל יוצר. ב"איש וביתו נמחו" סוחט ברש כאמן גדול את תורת הפסיכולוגיה עד הסוף ככלי ספרותי.

בנובלה מתאר ברש את תהליך ההתפוררות של בוריס קלדם באמצעים פסיכולוגיים, ממצב של שליטה בעניינים, מתהפך העולם. התורכים עוזבים את הארץ, ובמקומם באים האנגלים. קלדם בן-לילה הופך זר. הניסיונות שלו למצוא בת זוג מתאימה עולים בתוהו. שלוש נשים לבוריס קלדם. אם היה נדמה לו שבראשונה שלט ללא מצרים, הרי באחרונה מתברר לו עד כמה נשלט על ידי אחרים. תהליך הדיכאון, הדפרסיה ההדרגתית הפוקדת את קלדם ופושה בכל הבא אתו במגע, מתואר בעומק פסיכולוגי עד הסוף הבלתי נמנע - ההתאבדות.
 

"החיים הנפצעים הלמו בלב קלדם כפרסות סוס משתולל, אך הוא נלחץ אל דופן הכורסה, חשק את שיניו הנוקשות ובנשימה סוערת נהם: 'לא נורא... לא נורא...', ונהמו נפסק רק כאשר נדמו הפרסות, והחיים עזבו בגלים מקוטעים את הבשר הנרגע והולך".

אך ברש לא הסתפק בקידוח עומק באמצעים של ריאליזם פסיכולוגי אל לב "האני". הוא רצה יותר. הוא היה איש פוליטי, איש חברתי, איש מעורב; והעירוב הזה פלש אל יצירתו, אל מיטבה.

ברש מבקש לכתוב ספרות דידקטית בעלת ערך בלטריסטי, והיומרה שלו גבוהה. הוא יוצר בהדרגה רצף הדוק של נובלות היסטוריות העוסקות בעברי, ביהודי וביהדות. פניו אל העולם הגדול, והוא אינו נאחז בהכרח בחכמת היידישקייט כדי לתאר את הגניוס היהודי. רצף הנובלות ההיסטורית של ברש הקרוי "שיח העיתים", כתוב מעמדה ברורה של יהודי, שלא רק נולד יהודי, אלא בחר בזה, במקום, בזמן ובלשון. הנובלות הללו כתובות בעברית נפלאה, וכל נובלה מקבלת את הרובד הלשוני המתאים לה, כדי ליצור ריאליזם חזק. עבודה מפרכת זו גררה את אשר ברש כמספר אל רבדים שונים של העברית. ב"שיח העיתים" שש נובלות וסיפור קצר אחד החותם את הרצף.

מתוך התערוכה
תודה לריקי כץ, רכזת תחום הדרכה ותוכן במרכז הספר




לברש ככלל היה עניין במסורת הספרות. הוא לא ראה עצמו כיוצר יש מאין, כמי שהמציא את הגלגל. הוא חיפש בכוח למצוא ולא לברוא. כמי שהאמין במסורת הכתיבה של הספרות העברית, הוא חיפש דרכים, אופציות פואטיות. כמה חודשים טרם פטירתו הפתאומית ב-1952, הוא שוחח עם אברהם ברוידס, משורר ומזכיר אגודת הסופרים, בזמן שהיה שוקד על כינוס כתביו בהוצאת "מסדה". לשאלתו של ברוידס אם הוא רואה בכינוס כתביו משהו מן החתימה והסיכום, ענה:

"כל ימיי אני נושא את נפשי להעלות את דמותו של רנ"ק [ר' נחמן קרוכמל - ר"י], סביבתו ותקופתו, שלא ניתנה להן הארה מלאה [רנ"ק יליד ברודי, גליציה 1785; נפטר בטארנופול, גליציה 1840, מחשובי החוקרים והסופרים של תקופת ההשכלה. מצוי היה בחבורתו של מנדלסון, מיעט בכתיבה. ספרו הידוע "מורה נבכי הזמן". הוא הושפע מן הרמב"ם ומאברהם אבן-עזרא, וכן מן הפילוסופיה הגרמנית מקאנט עד הגל - ר"י]. הכינותי הרבה חומר, אך עד כה לא נתפניתי לגשת לעבודה. פעם בפעם ישנם מעצורים חדשים...". וכיוון שברש לא עשה דבר בלי סיבה ממשית ומוצדקת, הוא הסביר לברוידס:
 

"הגיעה עת לכינוס פזוריי, אין מנוח מן ההכרח הזה. לא אוכל להגיד, כי מתוך חדווה שלמה נעשית מלאכתי. אינני משנה ומעבד דברים מחדש, כפי שנוהגים אצלנו. אנו חיים בתקופת מעבר. נשקפת סכנה של ניתוק הדורות, ניתוק סגנונות. הנה קם לנו דור שלא ידע את כתונת-הפסים של יוסף. דור שידבר בלשון אחרת, יראה בעיניים אחרות, ומי יודע - אם נעזוב אותו לנפשו הטובה ונפשו הגדולה, אם ימצא את הדרך אל הדור הקודם. על כן אני רואה משנה חשיבות, מתוך דאגה וחרדה ומתוך רצון לאומי עמוק, לכנס ולאגור את פרי עמלם של סופרי-דורנו. אם אנו לא נדאג בעוד מועד לרציפות זו, אין אני בטוח אם יקומו לנו דואגים. אני מאמין בצורך החיבור של חוליות ספרותנו".

ואכן פעילותו הציבורית של ברש הייתה ענפה: הוא היה מראשוני החברים של בית-משפט-השלום, מייסדי אגודת הסופרים וראשיה, מייסד ומזכיר-הכבוד של ארגון הסופרים הבינלאומי פא"ן, סגן נשיא "בית ביאילק, חבר הוועד המרכזי של ועד-הלשון ואחד משמונת החברים הראשונים שנבחרו לאקדמיה ללשון העברית. לבסוף היה יוזמו ומייסדו של המכון הביו-ביבליוגרפי "גנזים" שעל-יד אגודת הסופרים המצוי כיום בספריית שער-ציון בבית אריאלה ומאגד בתוכו מכתבים וכתבי יד יקרי ערך של סופרים ואישי ציבור נכבדים מן העבר. המכון קרוי על שמו.

אשר ברש נפטר בי"א סיון תשי"ב, 4 ביוני, 1952.