ציפי שחרור, רסיסי בית (מחזור שירים) ודברים על מאבק המשוררים

אחת לחודש אשתדל להביא משוררת או משורר פעילים באיגוד המשוררים, אשר יאמרו כאן את דברם, יספרו מעט על פועלם ויביעו את דעתם באשר למצב השירה בישראל. לצד הרשימה הקצרה אפרסם יצירה של המשוררת או המשורר הכותבים.

הפעם: המשוררת ציפי שחרור. ילידת 1953. היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים. החל מיולי 2007 לקחה על עצמה שוב את תפקיד העורכת של ירחון "מאזניִם", ביטאון אגודת הסופרים הוותיק. שחרור פרסמה ספרי שירה רבים. בקיץ 2006 יצא קובץ מקיף של שיריה ששמו "עונה שנייה לאהבה" בהוצאת "עקד" ובו גם שירים חדשים. היא זכתה על שירתה במלגות ופרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם. בימים אלה רואה אור רומן ראשון משלה: "קליפסו רמלה" (הוצאת "פרדס"). בעתיד הקרוב אביא פרק מתוכו בבלוג הספרותי במסגרת הפינה "פותחים רומן".

בליבת מחזור השירים שנבחר "רסיסי בית" מצויה אִמה המנוחה של המשוררת, שהלכה לעולמה בשנה שעברה. אל המחזור אני מצרף שיר מרגש שלה "חייל בכה ברדיו" שהופיע בשעתו, כאשר יצא המבחר המקיף שלה, בפינתי "שיר והערה" ב"מעריב". אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות אין יותר מתאים מן השיר הזה.

החברה זקוקה למשוררים

ציפי שחרור

העולם משתנה, בני אדם משתנים, כדור הארץ משתנה. המשוררים משתנים וגם הביקוש והציפייה מהמוצר הטהור הנקרא שירה משתנה.

ייתכן שלשירה בעתיד יהיה תפקיד אחר מזה שהיה לו בעבר ומזה שיש לו עתה. המציאות קשוחה יותר, אכזרית, אלימה וחומרנית מתמיד, ובתוך חברה משתנה יש לרענן את מקומה של השירה ולהגדירה שוב, להעניק לה אופי חברתי יותר. השירה יכולה להיות היום מתקנת חברתית אותנטית ומיוחדת במינה. עליה לצוץ מן הפינות החבויות והמרתפים ולצאת אל הרחובות והכיכרות ולשנות יותר ממה שהיא עושה כיום, או כפי שכתב טי אס אליוט ב"על השירה":  "...לשירה תפקיד חברתי מכוון ומודע לעצמו, בצורותיו הפרימיטביות יותר התפקיד הזה ברור...".

דווקא בתקופה זאת בארץ הקטנה כשמשוררים מתאגדים, מתקוממים, נאבקים על מקומם ועל מקום השירה, על מכובּדות, תקציבים וחוקים (חוק השירה) - דווקא עכשיו דוחק הזמן לעשות בֶּדֶק בית באשר למקומה ולתפקידה החברתי והריאלי של השירה, ומהי תרומתה לחברה, וכן בדיקה מחודשת באשר ליכולתה ולכשירותה להיות מתקנת חברתית אולטימטיבית או אלטרנטיבית.

אסיים בציטוט נהדר מתוך מאמר קטן ומרתק שכתב פעם המשורר אהרן שבתאי לפני שנים:

"...היה אמיץ, כמו הילד שמתווכח עם המורה, כמו הפרח שמתעקש לפרוח ליד מוסך. העולם בנוי על אילוף, הליכה בתלם, הדחקת האמת כמעטפת של שִׁגרה. זה הלקח של האגדה על בגדי המלך החדשים. שיר פועל בכיוון ההפוך, הוא אומר דבר פשוט שמשום מה לא נאמר בפה מלא, דבר שהוא נחוץ כמו חמצן...שני שליש מהמשוררים הגדולים זכו להתעלמות, צונזרו, ישבו בכלא, גלו או  נרצחו (דנטה, בלייק, היינה, בודלר, פושקין, ברכט, לורקה, ססאר ואייחו)..."

חומרים למחשבה חברתית...

דיוקנה של המשוררת על מבחר שיריה בהוצאת "עקד"

המבחר מלווה במסה על שירתה מאת פרופ' נורית גוברין

רְסִיסֵי בַּיִת

לְאִמִּי האהובה, לזכרה

*

עוֹד מְעַט רֵיחַ הַבָּצֵק בַּתַּנּוּר

יַהֲפֹךְ בְּפִי גּוּשׁ זָהָב מָתוֹק.

וְרֵיחַ כַּמּוֹן עַז יָרוּץ אֵלַי מִסָּלָט גֶּזֶר מָתוֹק

חָתוּךְ גַּלִּים גַּלִּים.

עַכְשָׁו הוּא עָפָר "יַרְקוֹנִים".

*

בְּקוֹלִי הַנִּסְדָּק אֲנִי מְשִׁיבָה מַחְשָׁבוֹת לְסִדְרָן,

וְהֵן כְּסַכִּין בּוֹצֵעַ לֶחֶם מְנֻקָּד צִמּוּקִים.

*

אַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שְׁנָתִי

קוֹלָהּ הַצָּלוּל שֶׁל אִמִּי.

*

בְּחָלָל רֵיק קוֹרֵא הַיֶּלֶד בִּשְׁמָהּ -

הִיא סוֹגֶרֶת אֶת שְׁמָהּ.

*

שְׁאַר הַמּוֹץ שֶׁלֹּא סֹעַר בַּגֹּרֶן. לוֹפֵת שְׁנַת יַנְקוּת,

עַד כְּלוֹת שְׁנוֹתֶיהָ בְּשַׂק שִׁלְיָתִי.

*

שַׂחֲקִי שָׁם יַלְדָּה

וַהֲיִי שׁוֹקֶטֶת   כְּאִי. דּוֹמֶמֶת כְּנָהָר. כְּהַר.

*

יְלָדַי נֶאֶחְזוּ בִּי צוֹחֲקִים מֵאֵימָה. מֵאָז פָּגוּ קִסְמָן שֶׁל סְחַרְחוֹרוֹת

אֲנִי מַשִּׁיקָה אֶת לְחָיַי בְּעַלְוַת נְעוּרֵיהֶם אֲחוּזַת אֵימָה.

*

כְּשֶׁבָּאָה הָאַהֲבָה בְּאִחוּר וְכִסְּתָה עַל הַמֵּתִים,

נִתְפָּרְדוּ מַאֲוַיַּי מִמֶּנִּי, וְהָיִיתִי מְבֻיֶּשֶׁת מִפְּנֵיהֶם.

*

יֵשׁ לִי גֶּלֶד קַרְחוֹן עַל הַכִּסֵּא, פְּתִיתֵי בָּרָד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וְקָפֶה מַהְבִּיל.

יֵשׁ לִי פִּסַּת אֵשׁ וּרְפִידוֹת מֶלַח, וַעֲבוֹדָה רַבָּה לֶאֱסֹף וְלִמְחֹל.

*

 כֶּתֶר הַצֵּל. כֶּתֶר הַקּוֹל. יֵשׁ לָהּ דָּבָר בְּתוֹכָהּ,

צֵל וְקוֹל וּתְנוּעַת אִשָּׁה הָרָה.

*

אֲנִי זוֹכֶרֶת רֵיחוֹת כְּמוֹ זִכָּרוֹן נִכְפֶּה.

מְרִיחָה וּמַכְפִּילָה אוֹתוֹ.

*

בְּכָל רֶגַע שֶׁמְּנַסָּה.

הַגַּעְגּוּעִים מִקְשַׁת בַּרְזֶל מָעוּךְ עַל הֶחָזֶה. תּוֹכוֹ עֹגֶן חָבוּל.

*

אוּלַי גַּם אַהֲבָה תְּפוֹרֵר. תַּשִּׁיל אֶת הָעוֹר

לִקְרַאת מְנוּחָה נְכוֹנָה.

*

אֲנִי קְרוּם הֶחָלָב שֶׁל אִמִּי

אֲנִי הָאַהֲבָה, הַנְּשִׁיקָה, הַמִּדְרוֹן וְהֶעָשָׁן.

אֲנִי הָעֲקֵדָה.

*

אִמִּי רוֹקַחַת לִי רִבָּה מִפַּרְפָּרִים.

וּכְשֶׁפּוֹנֶה הַיּוֹם אֵלֶיהָ וְחֵיקָהּ רָטֹב,

הִיא שָׁבָה וְנִלְפֶּתֶת בְּגַּעְגּוּעֵי לֵידָתִי.

*

לְרֶגַע נִדְמֶה שֶׁצָּמְאָה נִדְמֶה שֶׁרָעֲבָה נִדְמֶה שֶׁהִתְאַוְּתָה

וְהִתְקַצְּרוּ חַיֶּיהָ.

*

אִמִּי נוֹלֶדֶת מִמֶּנִּי לִחְיוֹת. מַשֶּׁהוּ נִמְלָט מִמֶּנִּי.

פַּעַם יַלְדִּי, פַּעַם סִפְרִי. עַכְשָׁו אִמָּא.

*

הַכֶּלֶב מַבְרִיחַ אֶת הַיְלָדִים. הֵם מִסְתַּתְּרִים תַּחַת חֻפַּת שִׂמְלָתִי.

כִּי בִּי פַּת הַלֶּחֶם וְהֶחָלָב וּפַעֲמוֹן לְשַׁעֲשֵׁע.

*

אֵינִי יוֹדַעַת לְהִפָּרֵד. אֵינִי מְסִבָּה פָּנִים וְהוֹלֶכֶת.

מִסְרוּ שָׁלוֹם לְקִירוֹת הַבַּיִת, אִמְרוּ לָרִצְפָּה שֶׁצַּר לִי עַל בְּדִידוּתָהּ.

טוֹב לִי הַמֶּרְחָק. אִישׁ מִלְּבַדִּי לֹא מַנְצִיחַ כָּאן אֶת הַבְּדִידוּת.

*

הַבַּיִת בּוֹ אֲנִי גָּרָה אֵינוֹ בִּי, הוּא דִּמְיוֹן מְרֹהָט.

לִכְשֶׁאָשׁוּב מִמַּסְעוֹתַי לְבֵיתִי שֶׁהוּא בַּיִת, אֶעֱשֶׂה מִמֶּנּוּ גַּעְגּוּעִים.

רסיסי השירים לקוחים מתוך הספר "לאונרד כהן שר לה" העומד לראות אור ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד".

הנה לפניכם השיר "חייל בכה ברדיו", כפי שפורסם בפינתי "שיר והערה"