כוכבים מעל ג'נין, איתי דרור, שעת סיפור

איתי דרור

כוכבים מעל ג'נין

אימון:

אבי רְאֵמִי, איש מילואים מרושל, עומד עם אפוד ונשק ושומר מול בונקר חשוך. הוא בן שלושים, פלוס-מינוס, ולמזלו הרע נודע לו באשמתו הבלעדית, שהבחורה שהיה לו רומן אִתה לאחרונה בחרה להמשיך בחייה. זאת אומרת שיש לה חבר חדש בזמן שאבי ראמי שומר עם אפוד גדול מכפי מידותיו על פתחו של הבונקר האפל. אֵבֶל, כמובן, הוא עניין יחסי, אבל מאז שמע אבי מהחברה של החברה שלו על חייה המתחדשים, הוא מדוכדך ועצוב. יום לפני שהוא יוצא למילואים בג'נין הוא מתקשר לחברתו לשעבר שמאשרת באוזניו את הידיעה. היא נשמעת חזקה ומאושרת.
 

"מגיע לך!" היא אומרת לו בבוז, ואבי מתחנן שתשוב אליו. "היית צריך לחשוב על זה קודם!" היא אומרת לו בכעס וטורקת. אבי מתהפך במיטה, מנסה להירדם ולא מצליח. הוא מגיע ליום הגיוס עצוב, פגוע ועייף. כל הדרך באוטובוס הוא חושב על מערכת היחסים הבלתי אפשרית הזאת, שהוציאה ממנו כל-כך הרבה זעם ותסכול. הוא הופך בסיכויים: אולי היא מנסה להרגיז אותו סתם, להכאיב לו בחזרה? הוא מסתכל החוצה דרך החלון בנופים המתחלפים ומנסה לראות היכן טעה. הוא כובש את נשימתו: מתחת לצלע השמאלית התחתונה הוא מרגיש דקירה חדה שמפלחת את ריאותיו. געגועים מעורבים בקנאה. כמובן, הוא צודק באופן עקרוני, אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה הוא טועה: הוא ביקורתי מדי, שופט ומעניש כמו נביא זעם תנ"כי עם זקן מלא. אבי נוגע עם הראש בחלון ומסתכל החוצה.

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה/כרמל"

גם עכשיו, כשאבי שומר על הבונקר הנידח ומתבונן באורות הבסיס הרחוקים, שהלילה הכהה מדגיש את בדידותם, הוא מהרהר בה. מרחוק נשמע קול טרטורו החדגוני של הגנרטור. פתאום, מתוך החושך בוקע צליל קטוע של מנגינה שהולך וקרב. זהו המחליף שלו. שש שעות שמירה עברו. שמירה בסיסית. המחליף מגיע עם רדיו. גלי-צה"ל. "ציפורי לילה משוחחות." אבי והמחליף משוחחים. האימון הזה לפני העלייה לקו תמיד מבאס מחדש. המחליף הוא חייל צעיר בפלוגה, מדור הילדים. אבי מושך לו באפוד. האפוד יושב עליו טוב. בזמן האחרון מצעירים את הגדוד. אבל לא רק מצעירים, גם "מכשירים" אותו. עשרות "הֶסְדֵרְנִיקִים" חדשים מגיעים, ורודים כמו אפרוחים, חדורי להט ציוני שמדהים את אבי כל פעם מחדש. אבי מתעצבן. הוא מנסה לגרור את הוויכוח לפינה, כמו מתאגרף שסוגר על יריבו בין פינת הזירה לחבל. גם הילד מתעצבן. הוא מרחיק את הטרנזיסטור מאבי ומצמיד לאוזנו. "אתה רוצה לשמור עוד שש שעות?" שואל הצעיר ואבי שותק.

השמים מתחילים להתבהר. אור חיוור עולה ופנסי הבסיס הדלוחים נמחקים באופק. אוויר קר של בוקר נושב והטופוגרפיה המקומית מתחילה להתגלות:

חביות דלק ישנות, מכווצות ומחוררות, שלדים של זחל"מים וטנקים, גוּזניקים וארגזי פעולה ריקים. מישהו במרחק מדומם את הגנרטור שמחזיר את נשמתו לבורא בקול נהימה נמוכה.

"לא הייתי צריך להתנהג ככה," הוא חושב. "עברתי את הגבול."

"אֶה, תראה איזה קטע!" אומר הצעיר ומפנה את מבטו לכיוון הבונקר.

אבי מסתכל. היכן שהיה צריך להיות פתח הבונקר הוא מזהה מחפורת שמחייכת אליו בפה מלא שיניים, זחל של נגמ"ש. 

קו:

לילה. קר. שומר הפטרול עובר בין העמדות עם קנקן תה. הוא הולך במהירות ונראה מגושם מעט עם השכפ"ץ, הנשק והדובון, כמו חולדה שמנה. הבל לבן המגיח מפיו מקדים את תנועות גופו. בסוף הוא מגיע, מתנשף. אבי מקבל את פניו בחיוך: הוא מריח קינמון. כשהוא מוריד את הצלחת הכחולה מהקנקן, הוא מזהה קליפות כתומות שצפות במים הכהים. רבעי תפוז. אושר הוא דבר יחסי, כמובן, אבל אבי מרגיש שמחה גדולה לקראת ניחוח הקינמון והקליפות הכתומות שצפות במים הכהים. שומר הפטרול משתהה קצת, מניף את הקנקן, מוזג לאבי כוס נוספת וממשיך לדרכו על המחפורת. זהו לילה בהיר.



לילות בהירים קרים יותר. השמים מלאים כוכבים. אבי עומד ומסתכל בשביל החלב. הוא מחפש את הקסיופיאה. מדי פעם יללת תן רחוקה, סוליסטית מצד אחד שעונה עליה כהד קבוצת תנים מצד שני. אבי חושב, "יש גם תנים בודדים".

הקסיופיאה מבריקה בשמים. הוא מודד חמישה קטעים שווים מצלעה השמאלית ומגיע לכוכב הצפון. מכאן, אם נמתח קו ישר צפונה ונמשוך חזק עד קצה העולם נגיע לנַרוויק, צפון נורווגיה. עיר דיג עם נמל גדול ושירותים קטנים. רשתות מעוינות פרושות לאורך הרציף. דייגים נורווגים חוצים במעבורות אגמים גדולים בשתיקה. אבי זוכר אותם, מכורבלים בתוך עצמם, משופמים, מגלגלים סיגריות דקות מטבק ריחני ופולטים טבעות עשן תכלכלות לתקרת הספינה. זה היה כל-כך מזמן, לפני עשר שנים. הם עוד ממשיכים לחצות כך את האגמים שלהם ולהסתכל בעגמומיות בעיני תכלת מימיות מבעד לחלונות המעבורת העגולים.

הסופר איתי דרור

אבי חושב, "הם מאושרים ואפילו לא יודעים את זה. איך זה שאנשים לא יודעים שהם מאושרים?" פתאום צעקה. מישהו קורא לו. מחליפים עמדות בכיוון השעון. אבי נוטל את האפוד ואת הקסדה ומתקדם בכבדות. אם הוא נמצא עכשיו בשעה שלוש, אז כשיגיע לעמדה של השעה שש, תסתיים המשמרת. המואזין מתחיל לקרוא: "אללהו אכבר! אללהו אכבר!"

בעמדה החדשה הוא מוצא טרנזיסטור דלוק. קריינית הלילה מדברת בנימה אינטימית. הקול שלה ברור, כאילו היא נמצאת עם אבי בעמדה. היא מספרת משהו על אהבתה הראשונה. קולה של ריקי לי ג'ונס נשמע לפתע, מרחף בחלל העמדה כפרפר.

אבי עוצם את עיניו. "מיי פני ולנטיין," היא שרה בקולה הדק, הטהור ואבי משתנק. "מיי סוויט ולנטיין, יו מייק מי סמייל וויז מיי הארט."

הנה הוא, צעיר בעשר שנים, רזה, בלי קמטים. רץ למגרש הכדורגל הנמוך שנמצא מתחת לחדרי הגרעין. בחלון מישהי מנופפת לעברו לשלום ומפריחה נשיקה. הוא בעננים. גם לו הייתה אהבה ראשונה, טהורה כמו ריקי לי, רכה כמו ציור של בוטיצ'לי, רק שהיא לא מצליחה להסתיים כמו השיר. השיר נגמר. אבי מחבק את הקנקן. בעוד שבוע, הוא חושב, הוא יקנה כרטיס טיסה וייסע לנרוויק ואם יהיה לו מזל, הוא ימצא את הטלפון הציבורי שממנו התקשר לאהובתו.

החיים הם עניין יחסי.