חזיתי ביפי הבריאה ורציתי להתאבד. על "חיוך מן השמש", ספר שיריו של מולי ש' אנצ'ל, מאת: צדוק עלון

חזיתי ביפי הבריאה ורציתי להתאבד

מולי ש' אנצ'ל: חיוך מן השמש, הוצאת כרמל 2008, איור העטיפה: אורה אנצ'ל

צדוק עלון                                         

"חזיתי ביפי הבריאה ורציתי להתאבד", כותב מולי אנצ'ל (עמ' 134); האם יש קשר בין ההתבוננות ביפי הבריאה לבין הרצון להתאבד? האם מי שחזה ביפי הבריאה יכול שיתעורר בו צורך להתאבד? האם תחושות עילאיות הבאות ממראה יפי הבריאה יכולות להיות מקושרות לרצון המכרסם לסיים את החיים?

השירים של מולי אנצ'ל רוויים בהגיגים פילוסופיים הנוגעים בישירות ובתמצות בתחושותיו כלפי כל מה שהוא בא עמו במגע בחיי היומיום והעכשיו, ובכך הם ממחישים בצורה עזה את עובדת הקיום ואת התחושות המתלוות להכרה בעובדה זו. ניתן לומר שבשירתו הוא נוגע באומץ לב בשורשי ההוויה.

ואולם אי אפשר שלא לחוש כי ברבים משיריו נחשפים העלבון, החרדות, הפחד, הייאוש וחוסר התקווה. ובאמת מוחשי מאוד הוא הכעס, כעסו של אדם שהחיים פגעו בו, כעס של אדם שחש כי הוא ראוי לאושר אך הדבר נמנע ממנו.

אף שכך, אין שירים אלו בבחינת חולשת-אופי של אדם המצוי בדיכאון נוכח כישלונו בהגשמת יעדיו החברתיים, אלא הם בחינת החולשות הקיומיות של האדם ביקום נוכח שבריריותו ותלותו בגורמים שרירותיים. כך ניתן להבין את רצונו ליטול את חייו לא כעניין פסיכולוגי, כתגובה למערכת נסיבתית כופה, אלא כפעולה מתוך חירות מחשבה המבטאת עניין פילוסופי. רמז ראשון נרמז לנו כאן: דווקא בשל החיזיון ביפי הבריאה מתעורר הרצון לסיים את החיים.

תופעת ההתאבדות (של אנשים בריאים וצעירים) מגלמת בתוכה דילמה עקרונית: האם יכול שנעשתה מתוך רצון חופשי או שמא היא שייכת לתחום הפסיכולוגי? האם תיתכן התאבדות מתוך עוצמה פילוסופית או שמא כל התאבדות אין היא אלא חולשה פסיכולוגית?

אין תמה שפילוסופים גדולים חשו מחויבים להתייחס לשאלה זו. קאנט שלל את מעשה ההתאבדות מכיוון שהוא ביטוי לכך שהאדם מתייחס אל עצמו רק כאמצעי ולא גם כתכלית. שפינוזה נדרש לסוגיה מפני שנראה לכאורה שהיא סותרת את טענתו הבסיסית שכל אדם שואף להתמיד ביישותו. כיצד ייתכן ששאיפתו ההכרחית של האדם להתמיד ביישותו תביאהו לסיים את חייו? הסבריו הם כי האדם הגורם נזק לעצמו אינו פועל מתוך חוקי הכרח טבעו (כלומר, מתוך חופש) אלא מתוך שהוא מגיב (כמשועבד) לאירועים חיצוניים (כלומר נכרע לפעולה על ידי אחרים). קאמי מציב את שאלת ההתאבדות כשאלת יסוד בקביעתו כי בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת והיא ההתאבדות; לדידו התשובה אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי, היא מענה על שאלת היסוד של הפילוסופיה (בעוד יתר השאלות באות אחר כך).

נדמה לי כי זו המסגרת הפילוסופית שבה יש להבין את שיריו של מולי אנצ'ל. מסע אל תוך שיריו יאיר בצורה אישית ועזת ביטוי את הדילמה האם ההתאבדות היא זכות פילוסופית או חולשה פסיכולוגית, ויפתח צוהר להבנת הקשר בין החיזיון ביפי הבריאה ובין הרצון להתאבד.

ללא ספק, המניע לרצון להתאבד נעוץ בחוסר אושר; אדם מאושר, מדוע ירצה ליטול את חייו?

הבה נראה מה נאמר כאן על האושר. בהבנת מאוויו של מולי אנצ'ל לאושר מצויה להערכתי לא רק נקודת מפתח בהבנת שיריו אלא אף בהבנת הקשר שבין החיזיון ביפי הבריאה והרצון לסיים את החיים. הנה השיר בן השורה האחת, הנקרא 'אושר' (27) -

"האושר הוא כשאתה רוצה שרגעים קטנים ימתחו על פני נצח".

שיר קצר זה הוא ביטוי לרצון שרגעים קטנים יימתחו על פני נצח ומבטא תחושת צער עזה בדבר הקיום עצמו שהוא בן חלוף.

ומהם רגעים אלה אשר תרצה שיימתחו על פני הנצח? אלו הם בדיוק אותם רגעים בהם נגלה לעיניך יפי הבריאה.

כמו בשיר היפה 'חיוך מן השמש':

                        פתאום באמצע היום השמש ניעורה

                        ואני מנסה לתת לזה שם

                        בינתיים השמש חזרה להליט מבטה ונשתמר בראשי המאורע

                        זו היתה השמש שחייכה אלי לשנייה קצובה

                        ונמלאתי הוד והדר לשנייה יותר ארוכה

                        אחר חשתי נבוך מגודל המאורע

                        זו היתה השמש שחייכה אלי באורה

כמה תום גלום בשורה "חשתי נבוך מגודל המאורע"; הלב נכמר מכך שהנפש המתארת כך רגע אחד (שהלוואי והיה נמתח על פני הנצח) מבקשת אחר כך להתאבד.

גם בשיר 'איש שר' מתואר רגע מכונן:

                        התעוררתי מאוּשר

                        איש שר

                        הציפורים צייצו הפרחים פרחו

                        האוויר היה ספוג ניחוחות משכרים

                        התבשמתי עם רוח הבוקר המלטפת

                        התעוררתי מאושר

                        איש שר

                        פקחתי שתי עיני יחדו

                        זוג יונקי דבש ריחפו סביב ורד

                        הרוח סחפה אותי ליום חדש

                        התעוררתי מאושר איש חדש איש שר

זהו שיר הלל לבריאה הגומלת חסד: רגע ההתעוררות לאחר שינה ברוכה בה נמצא אושר לנפש, הוא רגע של קבלת ההוויה כמות שהיא, ללא ההתלבטויות הקיומיות החוצבות בנפש ומעוררות בה ספקות.

השיר 'נצנוצים וציוצים' (עמ' 109) מתאר בדייקנות ובתחושה חדה עוד אחד מרגעים אלו, בהם הבריאה מאירה לו פנים:

                        נצנוצי בוקר על עלות העץ

                        משתרגים בציוצי הציפורים על הענפים

                        לכל ציוץ ציפור, נצנוץ עלה

                        קרני האור נשברות על הטל שבעלוָה הזעה

                        ומחזירות נצנוצים לציוצי הציפורים

ישנם עוד רגעים קטנים כאלה, הרגעים של האינטימיות הארוטית עם אהובה; הנה השיר 'אהבה בפרובנס' (121):

                        נתעלס באהבהבים בשדמה אדמדמה

                        אלחש לך באוזן, את מתוקה

                        אשיל מעלייך שמלה לבנה

                        נישאר חבוקים אחד עירום ועריה

                        נתנשק צרפתית בשדה תבואה בפרובנס

                        נלפף לשונות, נתלטף ארוכות

                        נטבע בשדה התבואה

                        נתגלגל, נעשה אהבה

בשירים אחרים מתוארים רגעי תשוקה אינסופית למימוש רצון אינסופי. השיר 'ישועה בין רגלי נסיכה' (155) מתחיל במילים "מכמן בין רגלייך קורץ" ומסתיים במילים "מבין רגלייך תבוא הישועה". בשיר ללא שם (עמ' 139) הוא מתוודה: "אני רוצה לצלול לך בין הרגליים / ולהתמסר לגבעת האהבה שלך"; בשיר 'חודי' (עמ' 142) מושרת החדווה שבחידתיות והציפייה הארוטית המכוונת להתעצם:

            חודי לי, חודי לי

            חודי לי עם השדיים

            חודי לי עם העיניים

            החציני את הנשיות שלך בחידות

            חודי לי את עצמך במראות

            תני לי לצפות

            תני לי לקוות.

ואולם בל נטעה. מנגד לשירים אלו נכתב הרבה על תחושות הייאוש העלבון והשיממון. שירים אחדים הם חושפניים עד כדי גרימת מבוכה בלב הקורא. רבים מהם בוטים, עד שבקוראי אחדים מהם עלתה בי מחשבה כי מולי אנצ'ל מתריס כנגד האמירה ש"משוררים הם שקרנים הדוברים אמת", כאילו בא לומר שאין הוא שייך לקטגוריה זו, והא ראיה שהוא חושף את כל האמת ואת כל הצדדים באישיותו, בלא סינון ובלא הנחות (אף שאולי אין צורך בכך). בצד שירים עדינים בהם הוא מתאר את היצר ההולך ומתעצם, מצויים שירים בוטים ולעתים גסים בישירותם ובחושפנותם.

חלק מן השירים מבטאים בפשטות ובמפורש את הרצון לסיים את החיים: "נראה שאחיה עד מחר" ('ללא שם', עמ' 63).

וגם: " עוד חמש דקות כנראה שארצה למות שוב פעם/ כרגע הפוגה ('כרגע הפוגה', עמ' 64)

הקורא בשירים המציגים שתי פנים - יפי הבריאה מחד והרצון להתאבד מאידך (או אם נרצה: מכאן שירים המבטאים תשוקה לחיים ומכאן שירים החושפים רצון למות), מתוודע לעולמו השסוע של הכותב.

עטיפת הספר בהוצאת "כרמל"
ציור העטיפה, אורה אנצ'ל

ואולם ההתוודעות לקוטביות שבשירים מטרידה ויוצרת תחושה של דיסוננס, עד כי לעתים ניתן לחוש כי השירים המתארים חיזיון ביפי הבריאה הם בגדר "מה הייתי רוצה להיות" בעוד השירים האובדניים מתארים את "מה אני באמת". תחושה זו מחריפה מכיוון שבהחלט ניתן לחוש בצד הפסיכולוגי של השירים, בבחינת "אינני מצליח להשיג מה שניתן להשיג בשל חולשותי הפסיכולוגיות". אולם כאמור בכוונתי לעמוד על הצד הפילוסופי של העניין, בבחינת "אינני מצליח להשיג את אשר מעיקרו אי אפשר להשיג, בשל מצבי הקיומי האבסורדי והפרדוקסלי שבטבע".

לדידי, הפשר לקוטביות הזו מצוי בשירי הביניים, מהם ניתן ללמוד מדוע דווקא החיזיון ביפי הבריאה מוביל לרצון להתאבדות. בשירים אלה מתוארים בצורה מפוכחת החרדה הקיומית, חוסר המשמעות, השיממון, הריקות והבדידות; למעשה - האבסורד שבמצבו של האדם בטבע.

למשל, בתיאור היפה של "מאזן האימה" השורר בטבע (עמ' 21):

                        חוסר מחשבה מוביל לאנרכיה

                        יתר מחשבה גורם לפיקסציה

                        מחשבה מאוזנת -  אין דבר כזה

המתח הזה בין הקצוות הוא הכוח המניע, כפי שנאמר בפתיח לספר: "הפער בין המודע/ ללא מודע/ הוא הכוח המניע".

ברור שהוויה פרדוקסלית זו של האדם בטבע אינה מתבטאת רק בחוסר אפשרותו להיות בעל תודעה מלאה; גם הווייתו הפיזית מוגבלת ובעייתית. הנה השיר 'פטריות אחרי הגשם':

                        מה אנחנו בסך הכל

                        פטריות אחרי הגשם

                        מדי פעם נקטפות מלמעלה

                        מדי פעם צצות חדשות

                        פעם הייתי כמהין בתוך האדמה

                        היום אני רעילה

                        לקטוף אותי יכולים

                        אבל לאכול אי אפשר

ובשיר 'דג רקק' (עמ' 76):

                        היום אתה חי, מחר אתה מת

                        ובכך נסתם הגולל על האמת

                        .....

                        אפילו לא השארת פתק

                        בסך הכל היית דג רקק

בשירים אלו ובאחרים נתפס מצבו הקיומי של האדם בטבע כאבסורד. האדם בטבע גורלו נקבע כיצור כלאים: או שהוא בחוסר מחשבה או שהוא ביתר מחשבה, לעולם לא מאוזן. בלשון הפילוסופים, האדם מזוג מיש וְאַיִן, הוא אינו רק יש ואינו רק אַיִן; הוא אינו הכל, אך הוא אינו ולא כלום; הוא נמצא (ולא לא-נמצא) אך מציאותו תחומה ומוגבלת; הוא אינו רק גוף ואינו רק נפש; הוא יודע אך יודע גם שאינו יודע הכל; הוא מחפש אחר אושר וגאולת נפש אך נדמה כי אלו לא יושגו. אמנם יש רגעים שאתה מאושר והיית רוצה כי יימתחו על פני הנצח, אך אתה מגלה כי הדבר אינו בהישג יד אנוש - בכך מתעצמים התסכול והאבסורד.

רצוננו זה אינו יכול להתממש ועל כן עולה התהייה האם בכלל ניתן להיות מאושר לנוכח חלופיות ההוויה. אי יכולתו של האדם להפוך רגעים קטנים לנצח, אי יכולתו להיות נצחי ועצם היותו בר-חלוף - אלה הופכים כל נחמה או אושר להיות כעין תרמית עצמית. מאחר שאיננו נצחיים מתעורר החשד לא רק כי אין תכלית לקיומנו, אלא אף כי איננו יכולים להיות מאושרים באמת. ומכאן, דווקא בשל החשיפה ליפי הבריאה ולאושר הרגעי, מתעוררים רגשות אובדניים בשל אי האפשרות לקבע רגעי אושר לנצח.

אין תמה אפוא כי מולי אנצ'ל מתאר את חיינו כאסירים בכלא. העולם הוא כלא גדול בו לא רק הוא נמצא אלא אף אהוביו:

                        כלוא בכלא החיים

                        אלוהים צוחק עלי ממעל

                        לאבא כבר ניכה שליש על התנהגות טובה

                        לקח אותו בן שישים (עמ' 71)

החיזיון ביפי הבריאה, שעורר רגשות צער על החלופיות עד כדי רצון לאבד את החיים, אינו מרַפה את רוחו. הוא אינו נואש מן המצב האבסורדי; הוא יעשה הכל כדי להבין את פשר המציאות בכללותה ואת פשר מציאותו האישית שלו. למעשה, הרצון להבין הוא אינסופי ויומיומי: "כל יום אני מנסה מחדש / לפענח את הצופן שמנהל אותי" ('כל יום', עמ' 87).

ובשיר 'חזיז אחד בראש' (עמ' 87):

                        מתחוללת בתוכי מלחמה

                        בין הטוב לרע

                        או בין מה למה

                        ...

                        ואני פוחד לחדול להיות מודע

מולי אנצ'ל אינו משלים עם חוסר המובנות שבקיום. דווקא רגעי האושר מגבירים את הצורך שלו להבין את הצופן שמנהל אותו. הוא שואף לפענח את החידתיות שבהוויה ואינו משלים עם האבסורד; אולי ההשלמה היא עצמה סוג של איבוד עצמי לדעת.

מתוך מודעות לכוחה של האמנות, של היצירה, הוא מחפש אלמוות באמנות ('אריתמטיקה', 185). אולם גם כאן אין מענה אולטימטיבי למצוקה הקיומית.

שמא הפתרון לבעייתיות אינו מצוי בעולם הזה אלא בעולם הבא? שמא הפתרון מצוי ב"אני" שיתגלה לאחר המוות? שמא הסוד הבלתי פציח ימצא את פתרונו בעולם האחר - זה שמעבר לכאן? שמא ההתחברות עם האלוהים או עם הבריאה אפשרית רק עם המוות? שמא "אם כאן איני יודע אולי שם אדע"? שמא יש הצדקה פילוסופית לעשות מעשה שאולי בעשותך אותו תפענח את סוד ההוויה?

הוא כותב: "כל יום אני רוצה להרוג את עצמי ולקום לתחייה" ('כל יום', 87 עמ'); וממשיך: "תלוי ועומד כנגדי צו הרחקה מהעולם הבא/ מקווה שכשאבוא, יאמרו לי ברוך הבא" ('מברק מהעולם הבא', עמ' 72).

***

                        כשאמות אשאיר אחרי שובל של הגות

                        בחיי אבנה מצבת זיכרון לימים שלא אהיה

                        כשאשכח מלב לא אחרד

                        בחיי ידעתי כי לא הייתי בודד

                        אחר לכתי אקח היגון עמי

                        מה שאשאיר יהיה שארי

                        אקח את מה שממילא ישכח

                        בחיי ובמותי אשאר נאמן להיותי (שיר הפתיחה,  'בחיי ובמותי', עמ' 11)

רק על היחיד המלאכה להחליט האם הבעיות הבסיסיות האישיות הן בעיות פילוסופיות או שהן בעיות פסיכולוגיות; רק על היחיד המלאכה לקבוע את המשמעות לחייו - האם היא כאן ועכשיו או שמא היא מעבר להוויה החלל-זמנית; רק על היחיד להחליט מהי נאמנות אמיתית לעצמו. מולי אנצ'ל החליט. לאחר שחזה ביפי הבריאה ולאחר שביקש לדעת מהו טוב ומהו רע; לאחר שניסה להבין כאן ועכשיו את משמעות קיומו - לאחר כל אלה העדיף את הנאמנות לעצמו וביקש להתאבד. ובחייו ובמותו נשאר נאמן להיותו.

המסה פורסמה לראשונה ב"עתון 77" בעריכת עמית ישראלי-גלעד ומיכה בסר