בגדאד משלי

מתי שמואלוף

יַרְמְ רַד הצאלח הזה, חייב לאחֵר דווקא ביום שבו לא לקחתי את מחשב טלפון הנייד שלי ובבית הקפה המתפורר הזה אין אפילו טלפון אחד שעובד. ודווקא היום כאב הראש שלי החליט להשבית אותי. ליצור בי שבק מערכות. לייצר בי שבקות תקשורת. "אללה הוא אכבר" המואזין קורא, אני מתפלל מיד בלב, "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שקיימנו, והחיינו והגיענו לזמן הזה." אני מוציא את הטבק האדום בטעם התפוח, שמחביא מאחוריו מתיקות יותר תותית נמעכת ואין לו מהבשרניות התפוחית. מניח עליו פתיתי חשיש שייתנו לו בשר ומחזיר את הראש לגוף שלא קיים. ריח מתוק כפול ומכופל מדומיין בראשי, מאיים להשבית את שמחת האוויר הפיכח. אבל איפה הנרגילה? אני קורא למלצרית, אבל לא מתחרה עם המואזין בסלסול שמה. הזמן הולך לאיבוד בתשוקה חסרת מובן ונהר הטיגריס נפתח בראשי ומוכן לצפייה. צ'אקרה נוספת מוכנה, אבל איפה השִישָה? ואיפה יסמין? וברקע הדים קפואים של כאב ראש שמאיים להתחזק כמו פטיש אוויר שהולם ממרחק בעיר נטושה ואכזרית.

ביום חם כזה, אפילו סופת חול לא באה. ובמקום צאלח, יופייה מגיע עד אליי. וכמה אמת בדברים שלה וכמה ישירות. חבל שלא נפגשנו עוד כמה פעמים מאז שהחליטה להפריד בשר מבשר. אני עדיין יכול לשמוע, כמו פעמון שמהדהד בתהודתו, את דבריה מתהדהדים עד כאן. חבל שאנחנו לא נפגשים שוב ביחידות. אני מתייבש לגמרי במדבר העיראקי הזה. ולא בטוח שמישהו אי פעם יוכל להביא לי משהו לשתות. אני - יהודי זרוק בבגדאד, או בכל מקום אחר במדבר המסופוטמי הזה, וכשהבבלי מדבר מתוכי הוא צמא, זרוק ודפוק. יסמין העניקה לחיי משמעות ותכלית. אחרי שעזבה, אני מסתובב בין הזיכרונות ולא מצליח להבין לרגע מה קרה, או אפילו לבטא את עצמי. יא ויילי ויילי אבא הכורדי שלי מת. ואימא הבגדאדית שלי, רק עושה מה שאני מבקש ממנה. היא נתנה לי משהו. אבל גם את זה הרסתי. אני אדם ללא גבול, שנע במערבולות של השלמה ללא חן. אני עייף, מנסה להיזכר באֵימה שנחתה על סבא שנסע לבקר בסוריה. שם הוא פגש את סבתא בחאלב והתאהב. הוא לא ידע שבתו תמצא בבגדאד את אבי שמגיע דווקא ממשפחה חצי כורדית, חצי בגדאדית. בזכות אבי נסענו עד לשולי האומה והכרנו את הנשמה החגה בגבולות העיר. ויסמין עדיין לא כאן. וגם לא צאלח. ואני לא מצליח להבין מה באמת קורה לי.

אני מנסה לדמיין את עיניו השחורות, זקנו השחור הארוך, את הטי-שירט עם ההדפס של נאזם אל ראזאלי והג'ינס הכחול והמשופשף ושום דבר לא מגיע אל ראשי. בגדאד בוערת בכאב הראש שלי. יסמין. מלצרית. אני קורא, אבל הן לא עונות. בעצם יש שָם רק אחת. רק אחת. יסמין, יסמין שפעם אהבה אותי, אני קורא שוב. אבל לשבת בבית הקפה המלא הזה, בקצה הנהר העתיק, זה סיוט. אני אבוד. במיוחד אם אני עדיין אוהב אותה, את המלצרית הזו - יסמין שלי. אף אחד לא יודע שהיא האישה עם הכי הרבה מוטיבציה בבית קפה הזה, שהוא חסר משב רוח קל של התקדמות בחיים. אבל איך היא תוכל לאהוב אותי, כשאני חסר מקום, חסר עבודה, חסר מנוח, רץ משיר לערב ספרותי, רק אללה אולי יגיד לנו למה, אללה הוא אכבר. אני חייב לומר שהיא צודקת, בחיי, גם אני לא הייתי יוצא איתי. מה ייצא לי מזה?! ועכשיו היא כבר לא באה, אפילו כוס מים לא מביאה, כי אמרתי את מה שלא הייתי צריך לומר ואותם מילים ששרפו מאהבה, הלהיטו עוד יותר את השנאה. בנדנדת היחסים: המוכר האינטימי כל כך בזרותו הפך לזר מנוכר, מרוחק עד כי הכרתיו מקרוב.

חוֹם גדול נוחת על בגדאד עכשיו. אני עייף מלחכות, עייף מכל החיים. יש לי כאב ראש שממית אותי. רוצה ללכת לשכב כבר באיזה מרתף קריר. להתחמק לגמרי מהשמש הגדולה הזו שהתלבשה דווקא על העיר שלי. לפעמים אני מרגיש כאילו חיכינו אלפי שנים בכדי למצוא אחד את השני. משהו בהתנהלות שלנו לא נזקק לשאלות. אני מנסה להיזכר איך יום אחד הוא צץ ממעבה מחלפותיו, אבל שום מערכת בתוך הראש שלי לא עובדת. אני רק זוכר את הסיפור הראשון שלו "אנא מן אל אישראיל" שזכה בפרס הספרותי הכי גדול בעיראק. זה הסיפור ששלח אותי אל זרועותיו. רציתי לצעוק ביחד איתו לכל העם העיראקי שאנו חלק מהעם העיראקי, אבל לא נעזוב לעולם את המורשת שלנו, כמו שלא נוותר גם על הדרישה להיות חלק מהאומה הערבית. היום אני מגחך על עצמי. על ההזדהות העמוקה שחשתי, במיוחד הרגע כשיש בידי כרטיס טיסה לאבו-דאבי, אלק אני אטוס, פחדן שלא זז אף פעם מהגג שלו והמזגן מִן-אללה. ושוב הלהט הזה שמקיף אותי כמו טוסט היושב בתנור ומשחים כי לשֵף במטבח אין כוח להוציא אותו החוצה. הכאב קורע את איבריי, אני רוצה להוציא מתוך בטני את גרורותיו, לשלוף מתוך מוחי את העצבים החולים, לזרוק אותם לנהר החידקל ולמצוא מקלט בריק, להיות חלול, מנוער, נבוב, נעור, פנוי למשהו חדש.

אם הוא לא יבוא בקרוב, אני אלך. הוא יודע את זה. הוא אוהב למתוח אותי עד הרגע האחרון. עד שקצות הציפורניים שלי ירעדו מכעס, עד שהעצבים הפנימיים יימרטו ורק אז הוא יביא את החיבוק האוהב שלו ונחזור להיות בתוך המשימות שלו. יש לו בטוח ייעוד, פונקציה ומטלה בשבילי: אולי זאת פעולה משותפת עם הכורדים, להקריא שירה, בהפגנה חברתית למען רב-תרבותיות; אולי זאת אנתולוגיה חדשה להגברת העניין במאבק המעמדי שהולך ומקצין לאחר שבארות הנפט התדלדלו; אולי זהו פסטיבל פיוטים בבית הכנסת החדש ע"ש בדרי פטאל בשכונת טטראן; אולי הוא שוב מוצא לנכון לכתוב מאמר ולדבר על הזיהוי שלו בחברה כעיראקי מסורתי ולא כיהודי-עיראקי; ואולי אני מנסה להתקרב לזהות שהיא ש ל ו וכנראה אני לא זהה אליו, משום שכאב ראש, השונה שלי, הולך ומחריף.

המשורר והסופר מתי שמואלוף
חשבון נפש נוקב בקפה בגדאד
צילום: מוטי קיקיון

אני רוצה להגיד לו שלא אשתתף יותר בשום פעולה ספרותית חברתית. הגיע הזמן שאשנה את דרכיי. אני רוצה ללכת לעשות הכול ולא להיות בתוך הגטו התרבותי. באמת שנמאס לי. אני חייב למצוא לעצמי עצמאות בחיים הכפויים האלו. ומספרות אי אפשר לקבל עצמאות. במיוחד לא משירה. שירה אפשר לשיר לאלוהים ולקבל נחמה. שאנשים ישירו לעצמם בלב. לא הגעתי לשומקום מעמידה פואטית על במה מאולתרת מול קהל קמצן. זאת לא רק שירה וספרות, אלא כל העולם התרבותי הזה שטבעתי, אבדתי והתפרקתי בתוכו. לכן עזבתי את האוניברסיטה. אללה הוא אכבר. אני רוצה ללכת מכל העולם הזה של הספרות ומעצמי. אבל אם אני אגיד לו את זה. אוי איזה כאב ראש צפוי לי. הוא יישב ויימעך אותי, ולא יעזוב, ימים, חודשים ושנים יעברו ובטנו תהיה על בטני ולא אצליח לקום כי אני חייפן (פחדן). והוא יכריח אותי לנסות שלא לכתוב במשך חודש או שבוע, בכדי להחזיר את הניחוח הנינוח. פעם התערבנו: אמר לי תנסה לא לכתוב כמה שאתה יכול. ניסיתי ולא הצלחתי. קמתי אחרי שישה ימים, ביום השביעי ובאמת התעקשתי לכתוב, כי כבר לא סבלתי את המילים המתפתלות ומתעגלות הללו כשהן רוקדות בחינגא צרעתית מסוכנת בראשי, כלואות כמו דַבּוּר על חלון המטבח המשווע לצאת ומאיים על המביט בו.

הלוואי וכאב הראש היה מומצא כמו שהמצאתי אותו, כמיגרנה, בכדי לסרב לגיוס שהכריז צבא עיראק על מנת להילחם בתושבי כורדיסאטן. בהתחלה ראיתי את אִמי סובלת בכל שנותיה ממיגרנה. הייתי חולה מדומה, ועכשיו אני סובל ממנה באמת. ולך תספר למיגרנה האנטי-מלחמתית שהיא מומצאת, המלחמה נגמרה בטבח והמיגרנה נושמת וטובחת בי. ההמצאה אט אט הפכה לאמת, גם אחרי שעזבתי את הצבא. בינתיים אני יושב כאן ומחכה ואין יסמין ואין רופא. כאב ראש על גוף שמחכה שיעזוב אותו הכאב ויחזור הראש, אבל סביר להניח שהראש אבוד והגוף כבר משנן קדיש.

צאלח ידע שאני בחור חולה. ובכל זאת ביקש לערער אותי עוד יותר. כך הוא היה משיג את כוחו. מקיף עצמו בחלשלושים שכמותי ומתייעץ עם כל אחד מאיתנו בחלק קטן מהעסקאות שלו. מעניין מה הוא חשב הפעם. הוא היה מאנשי הספרות המוכשרים הללו, שהיו גם יחצנים, גם משווקים, גם מפיצים, וגם כאלו שעורכים השקות ספרותיות כמו מסעות הצלב שערכו שופכי הדמים בארץ שדימו לקודש. תוכלו לראות את צאלח כשהוא נוסע מבגדד לבצרה, למוסול, לנג'ף עם רשימת תפוצה ממוחשבת מתאימה. מעביר בלוויין את הרצאותיו בעיראקית ספרותית רהוטה ודגושה בכל הסהר הפורה והעקר למי שרק היה מוכן לשמוע. אני לא יודע מדוע הוא אהב לשבת עם שכמותי. אולי כדי לחוש את האלם כשהוא מודגש מולו. או שמא הוא רצה לחוש את חוסר היכולת לכתוב, כי בזמן שהוא גמר את המחזה השלישי ואת ספר השירה השני את ספר הפרוזה הרביעי ואת ספר המסות הראשון אני לא סיימתי להתלונן על הבלוק שנפל על אצבעותיי. וחוצמזה, לא הסכמנו בינינו על מֵרב הנושאים והוא משום מה נהנה מזה. ביקרתי אותו על כישלון האידיאולוגיות הגדולות שלו. רב-תרבותיות לא יכולה הייתה להיווצר באיזור קונפליקטואלי כל כך, ובטח שלא עם הכורדים שרק רוצים לנקום על הטבח האחרון באירביל. ולא אהבתי את הגישה שהכול צריך להיות בתוך הספרים שלו. אך הוא לא פחד לעמוד מול הביקורת שלי. הוא אמר לי שהוא עושה זאת למען התרבות היהודית-ערבית ומותר לו לכווץ את כל סיפוריו ושיריו בתוך ספר. וכך בשם הקטגוריה החברתית והספרותית ותחת המטריה התרבותית הוא הכליל גם סיפורים ישנים וגם סיפורים חדשים. לא פחדתי להיות אחד "מבקר ביקורתי מהבוקר ועד הבוקר" שכזה. אמרתי לו בפנים (ובגוף) שאני לא מסכים. אבל כל הביקורת שלי ובמיוחד הדרך הקונספטואלית שלי לא הסתדרה עם ראיית העולם שלו. ולבסוף דרכי נגמרה בהרצאה ארוכה ממנו על העקרונות גם הקונספטואליים וגם הספרותיים שדווקא מחברים את מחרוזות השירה והפרוזה שלו. קינאתי בעקרונות שלו. האמת שלו שרירה ביותר ותלויה אצלי בסוכה כפוסטר. ואני בטוח, לא בטוח, שהוא הקשיב לי. רציתי שנחגוג את ההסכמה הכפותה שלי ונהיה אולי מסטולים כמו פעם. אבל זה לא קרה. הוא לא בורח מהמציאות, המציאות בורחת רק ממני.
 

עטיפת ספר שיריו השני של מתי שמואלוף
בהוצאת "נהר"
מתי, מתַי יוצא ספר הסיפורים?

עכשיו אחרי שנפרדתי ואין סיכוי לחתונה, אִמי רוצה שאני אעזוב את עיראק לאבו-דאבי. למען האמת אני לא מוכן לשמוע על זה ואין לי באמת כרטיס נסיעה לאבו-דאבי, בקושי יש לי לשלם על שכר הלימוד שאני מתכוון להפסיק. אני עיראקי. נולדתי בעיראק ואמות בעיראק. אבי רצה שאמות בפקולטה למנהל-עסקים, כדי שאצטרף אליו לגן-עדן של חישובי רווח והפסד. רק התחלתי את לימודי התואר הראשון שלי וכבר הוא התאכזב כי עזבתי אחרי שנה. ואז כשחזרתי הביתה מקבר הנָבִּי יחזקאל הוא כבר נפטר. ועכשיו כשעזבתי, כבר אין לי עם מי להתווכח ואל מול מי למרוד. הוא החלל סביב נשמתי כמסגד אילם ואני קול מואזין שמתרוצץ וקורא לאנשים לפעול, אך כלוא בתוך השפה, אסיר של המילה, פרוד מהפעולה, תולעת קריאה המתקרבת לציפורני רגלי האנוש ומייחלת לפירוקו בפיה הספרותי. אף פעם לא סיימתי את לימודיי, אך הבאתי את אמי לטקס הסיום והיא לחצה ידיים למוריי, שהבינו את ההצגה ושיחקו לפי כלליה. הייתי ילד יחיד עם אימא יחידה, והיא ידעה ולא סלחה לי על שהתגלגלתי להיות המשורר היחיד במשפחה שהתרחקה מהדת, אך נשארה נאמנה לסדרי טקסיה. הדת הייתה פעם שטף נובע למשוררים רבים ומעיין מתגבר לכאבי הראש במשפחות שלהם. אך אלוהים האנושי נע במסילותיו הידועות ולא משלם שכר דירה על כל שורת הלל חדשה שנכתבת לבריאה. מה השתנה באמת? הכול ישן כמו עכשיו. אין לי כמעט כסף לשלם שכר דירה, או ללכת לרופא ולבקש תרופה נגד אנקת המוח. הייתי צריך לשתות פחות אתמול ולהזרים לתוכי קצת מים. אבל איזה מים, התנפחו לי הבלוטות ובמקום רוק אני מעלה גירה ממיצי קיבה של בחילות לא פוסקות.

צאלח טוען שאם נולדתי למשפחה עיראקית ויהודית, עליי להישאר נאמן למקור שלי. ותשובתי פשוטה: אין ולא היה לנו מקור. גם אם יזהו אותי כיהודי, אני לא צריך לענות לשאלה זו של זיהוי ועליי להתקדם הלאה כחלק מהאומה העיראקית והתקדמותי הלאה שינתה, משנה ותשנה את גבולות העם וזהותו. זאת הייתה ההודאה שלי ששקעתי עד כף רגל בתרבות חוצנית. קולטורה של עבודה זרה זאת חדרה לגופי באמצעות המחשב שלי. צאלח לא התנגד לראות אותי עושה מה שאני עושה עם תוכנה זאת או אחרת, במקום לא מקום, אל מול אדם שאין בו אדם. לא מצאתי את עצמי ממלא מצוות שבין אדם לבין אדם או הלכות שבין אדם ובין מקום. אבל לצאלח לא היה אכפת. הוא החתים אותי על זהות חדשה שהוא כונן בכל רמ"ח אבריו ושערותיו. כשהצטרפתי האמנתי לו שהנה מצאתי דרך לייצב את רעידת השייכות הכואבת הזאת בתוך מצפן שנע מהעבר אל העתיד. חשבתי שגם אם הייתי שקוע בביצת קומיקס ומוזיקה אלקטרונית אמצא חרוזים, שיתאימו למחרוזת שהוא תלה על צוואר החזון שלו.

אט אט הרגשתי מרוקן מכל הדיבור הפוליטי על תרבות יהודית וגם עיראקית ולא יכולתי להגיד דבר לצאלח. ירשתי באופן גנטי את האילמות מאבי, או סביר להניח שאבי במותו בחר לשכון בתוכי והשפעתו ניכרה בפעולותיי. הייתי כמו בחור שנאנס על ידי תרבות חדשה אחרת. אני לא יודע למה, אך מצאתי את עצמי מתמסר לחוויה של האונס, הייתי גם האנס, הנאנס וגם המביט בחוויה האנוסה. אוהה הכאב, אלוהים, מדוע הענשת אותי בתענוג כל כך כואב? אני יוצר ולא פוליטיקאי. יוצר ללא יצירות שהוא גם פוליטיקאי לא מנוסח החסר את היכולת לייצר נאומים שהם בעצם תפילות נעלות. העדפתי לחיות עם הטראומה היהודית מאשר לפתור אותה. כי זאת קיללתי וזאת ברכתי, נשמתי הנושמת בנאמנות של תשוקה לחטא. ביקשתי לחיות בתוך זיכרוני את הווייתי, מבלי להכיר מהו המקור ומי מזהה אותי ואיך מזהים אותי ואיך עליי לזהות תהליכי זיהוי שמנפיקים את זהותי. תלוש. יהודי, כבר אמרתי, אני יודע. ובו בזמן גם עיראקי שמודע לזרותו. ולכאב ראש שחוזר ובא כגלים קטנים בחידקל. אין דין או דיין, בכאב הראש הזה. זאת ההרגשה וכך התמוססתי בתחושה של יום כיפור שמעולם לא בא וספק אם יגיע. מחפש אחר טָנטָל, השֵד שרודף אותי בין התפילות של בגדאד שלמעלה ועד הסטלות של בגדאד למטה.

שני יהודים-ערבים, חברים, בקפה "תמר": מתי שמואלוף (מימין)
והמשורר הנהדר יחזקאל נפשי
בגדאד-תל אביב

והנה הוא מגיע. ברוב הדרו. מקל, בקבוק מעוגל עם מים מתמוססים בבועות עשן ועליו נקטר מיוחד של יַ‏נְסוּ‏ן, טבעת עשן זוהרת, אֵד מתאבך על בירת המשרק. מתגבר ובא לתוך ההכרה כמו נהר החידקל שעוד מעט יוצף מרוב הסחרחורת שהמיגרנה וסוסיה גורמים לי. כמו בהנג-אובר אני נזרק אחורה, החשיש, המיגרנה, החום הגדול, מתישים את כוחותיי האחרונים ואני שוקע לשכיבה על הכורסא הזוגית. מחזיק את רקותיי המתרוממות. פעמוני פרחי אניס מצלצלים בין הרקות, פרחים שרוצים לבלוע אותך לתוכם ולעכל באמצעות מיציהם המתוחכמים את אלו שערבבו בין הטבק לבין החשיש. שוב טעיתי. אני מסתכל על בית הקפה מסביבי ומתחיל לבכות. לא יודע, אם זה הכאב מהראש, או השמחה על בואו, או שפשוט התייבשתי.

"עם מי אתה מדבר, יא מסטול", יסמין שאלה ותנועת ידיה שידרה זלזול. לא יכולתי לפתוח את עיניי שרוו בדמעות. ניגבתי את העיניים בבד וניסיתי להרים את ראשי הכבד כמו אבטיח על ראש ילד.

"אללה יעאפיק, אנחנו מתכננים פרויקט חדש, זה סוד שאני לא יכול לספר לך."

"קח ג'ארה של מים ושתה את כולו, אחר כך קח את עצמך לאנשהו, אללה יסתור" אמרה והתחילה ללכת לכיוון של תנועות הגוף הלא שקטות של לקוחות אחרים.

"את חושבת שיש לך עתיד, אבל מה זה העתיד הזה. איפה אנחנו והזהות שלנו, איפה הילדה שלךְ שתיוולד כיהודייה תמקם את עצמה? איך יעמידו אותה בחברה המוזרה הזו? אנחנו צריכים לחשוב על הכול ואי אפשר לדבר על זה בפוליטיקה, אז אנשים באים אלינו לשמוע על זה בשירה", דיברתי אבל היא כבר הלכה, התעייפה מזמן כבר מלשמוע את הרצאותיי ונדמה כי רק קרני השמש נשארו להקשיב, כי הן הקיפו אותי בתאווה לייבש את נוזליי ולצרף אותם לשבעת הרקיעים מעל לסודות התחתונים.

יסמין חזרה. שמחתי. כמו המילווייה, אותו סלסול שבלולי, חלזוני של מבנה מופלא, באזור סאמארה. מתפתלת, כמו מסגד מהלך, ויופייה מהלך החוצה ופנימה, כולו עולו למעלה, ללא פינות חדות. כולה חוכמה, ישירות ונוקבות מעגלית תסלסל באופן הדרגתי ועוד תגיע רחוק רחוק. אולי יסמין שלי תהיה שרת התרבות ממוצא יהודי הראשונה בעיראק. - "צאלח היה כאן, ראה שאתה כל כך מסטול, והמשיך הלאה", אמרה. ראשי עמד להתפוצץ. לגמתי מן המים, ולא עזבתי את הקנקן עד שהוא נבלע בתוכי והרגשתי כולי קנקן מים עם ראש קלבסה. אולי הוא ויתר עליי, כי הפכתי מסטול מדי. כמו בלהקות רוק שמפטרות את המתופף, כי הוא תקוע בסיקסטיז או סבנטיז ולא מבין שעברו השנים והיום אין טעם להרס עצמי, במקום זה צריך להתקדם. היא צודקת אני אשכרה תקוע. אולי העיראקים מחקו אותי כיהודי, ואני צריך להתקדם מעבר להם, בכדי לגלות את הזהות שלי. אבל זה הסבר מספיק בכדי להישאר שָם, בזירת המחיקה שלהם ולגלות מתוכה תובנות מחוקות. ניסיתי כשהלכתי איתו, לחשוב על זה ככה, אבל מהר מאוד חזרתי להרגלים שלי. לפעמים אני חולם שאכתוב ואכתוב וכל הזמן יפרסמו ויפרסמו, אבל אני נשאר במחשבות המוחקות שלי המביאות רק כאבי ראש בלתי פוסקים שמפרסמים בתאי הגוף הרבים את כישלונותיי.

אני אכזבה מלאה באכזבה. הלוואי ויהיה לי האומץ לשנות את החיים שלי, לעזוב את תפילת המיגרנה לטובת סלסול מואזין פשוט יותר. המים מגיעים למדבריות של גטו גופי, משפריצים קילוחים, אדוות מתעוררות כמו ממטרות לנפשי, נשמתי רוקדת עירומה בתוך ים שעולה בתוך חולות זהובים. אני מרגיש משהו אחר. כאב הראש טובע ונעמד בפינה כמו ילד שנענש בבית ספר. מחכה לתורו, יודע שהשמש תייבש את המים הללו במהרה, שהחגיגה הזו, שהשמחה הגדולה הזו בלילה שלא עוזב, עוד תיפרד ממני. אבל ברגעים אלו שאני שוחה, קם ומתקדם לכיוון הבית, אני מחליט מיד החלטות, אני אחזור ללימודיי ובסיומם אבקש למצוא מקום קטן בצפון שם בכורדיסטאן ואלמד אותם על מה שראיתי. אהיה עני, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק. השמש יוקדת ומבקשת שנעשה חזרה על ריקוד כאב הראש, שעולה כרקדן בטן סהרורי והחלטותיי מתפוגגות, כשרגליי סוחבות אותי בקושי למזרן, שהפכה אמי, בכדי לנקות ממנו את האבק, החול והשערות שלי אחרי שהכינה ארוחה, כביסה, שלחה את אחיותיי ללימודים. הלוואי והייתי חצי ממנה. אבל המשפחה כבר ויתרה עליי, וגם צאלח, ורק יסמין. יום אחד, יא יסמין, אוכל לעלות שוב ולהסתלסל בך כתפילה ניטע פנימה והחוצה ופנימה. כמו אללה שמביט בי ומבקש אותי שאעלה איתו ואטפס בקרני השמש למעלה, אבל אני עדיין לא מוכן.





הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת
 "מטען" 16 בעריכת הסופר יוסי גרנובסקי