שחקן נשמה. על המותחן החדש של ליעד שהם, "מסדר זיהוי"

שחקן נשמה

ליעד שהם אינו טכנוקרט של בלש. לכל דמות שלו יש סוד אפל, אבל גם עומק ורגשות אותנטיים


 רן יגיל

מסדר זיהוי

ליעד שהם

כנרת

302 עמ'

שמע ליעד שהם את כללי הברזל של רוברט מקי וחבריו מהסמינר הנודע "סיפור" בענייני עלילה, ואלה הם: תעשה סכמה מורכבת ואמינה, תשחרר את האינפורמציה לאט, ותעשה הרבה תפניות. ומה שיפה אצל שהם, זה בלט גם בספריו האחרים כגון "משפט חוזר" המצוין ו"משחק הראיות" המפתיע, זה שהוא לוקח את הקורא איתו למסע הטעויות עם כל הלב. הדמויות חוות טרגדיה של טעויות, והקורא פעם נצמד לתודעת האחת ופעם לתודעת האחרת, מיטלטל תוך מתח תמידי ותוהה היכן קבורה האמת? עוד יפה אצל שהם - מידת הנשמה הגלומה בכל דמות ודמות. שהם אינו טכנוקרט של בלש. אלה לא בובות תופרים, מניקינים של מותחן בנוסח סי־אס־איי שבאו לפלפל לצופה או לקורא את העלילה - אלה דמויות בשר ודם, גוף ונשמה, שלמות פנים וצורה, והתחושות שלהן אותנטיות.

האמת, קצת חששתי מהספר הזה. יש נטייה אצל כותבי מותחנים בשל הפופולריות שלה הם זוכים ומספר הקוראים, בעיקר המצליחים והטובים ביניהם, לחלטר. להבין כבר שהם סיפור הצלחה ולייצר ספרים שטאנציים בסרט רץ, רק כדי למלא את כיסם ואת כיס המו"ל. הם רשמו פטנט. הספר הראשון והשני היו טובים, ועכשיו אפשר להתחיל למחזר בכיף. לא אצל שהם. בשלושת הספרים שקראתי שלו עד כה הוא שחקן נשמה.

שהם, כמו כל כותב מותחנים טוב, מפזר את הפרקונים הראשונים על פני מספר דמויות, כאילו פתח את היצירה בכמה נקודות ובכמה זמנים וזוויות ראייה, ואחר כך גורס כינוס פזוריך - הוא מתעל במיומנות את העלילה ואורג אותה לכלל שלם אחד. הפעם מדובר באונס אכזרי המפר את שלוותה של שכונה שקטה בצפון תל אביב.

אביה של הקורבן מסרב להיכנע. הוא פותח בחקירה עצמאית נועזת ומצליח לעלות, לטענתו, על האנס, ואפילו מצליח לשכנע את קצין המשטרה המטפל בתיק שזה האיש ואף את בתו הנאנסת. אלא מאי, יש כאן בעיה. האב הראה לבתו תמונה של האיש, והיא קבעה אחרי ששוחחו ביניהם והוא לחץ, שהאיש הוא אכן האנס. כעת, אחרי שראתה את תמונתו אי אפשר בשום אופן לעשות מסדר זיהוי כדבעי, כפי שהחוק דורש. כי הצו הוא שמסדר זיהוי יבוצע רק אם הנאנסת לא ראתה וזיהתה את האנס אחרי האונס. כלומר עליה לראות ולזהות אותו בפעם הראשונה במסדר הזיהוי. הקיצור - קצין המשטרה בעצם יוזם מסדר זיהוי מפוברק, שהרי הנאשמת כבר זיהתה את האנס בפני אביה שצילם אותו, ומכאן העניינים רק הולכים ומסתבכים, הולכים ומידרדרים כמו שאנחנו אוהבים, אבל בהיגיון, לא מתוך מופרכות של אילוץ העלילה.

אל זרם האירועים הסוחף נקלעים גם פרקליטה אסרטיבית ואידאליסטית, סנגור מתוסכל, יד ימינו של ראש ארגון פשע המנסה לכפר על חטאיו, ועיתונאי שאפתן שנתקל בסקופ חייו. לכל הדמויות אצל שהם יש תמיד משהו להסתיר, כמו אצל רוב בני האדם, כולם חופנים איזשהו סוד, בין שהוא מתקשר ישירות לציר הנסיבתי בין שלא. יפה בעיניי שיש לכל דמות סוד שהיא פוחדת לגלות לסביבה. זה הופך את הדמויות של שהם לעגולות, אנושיות ופגיעות. אני לא רוצה להיות ספוילר, אבל בכל זאת אשמח לגלות כי העיתונאים והעיתונות, כלומר אנחנו, לא יוצאים טוב מהמותחן הזה. אבל למי אכפת, כל זמן שנהנים מהקריאה.

שהם זכה כאן מכל הבחינות. מעבר לכתיבתו הטובה, ניצחו על עריכת הספר כותב המותחנים הוותיק אמנון ז'קונט, ולצד הבלטריסטי הייתה אחראית נעה מנהיים. אני גורס כי כל אחד צריך לכתוב בז'אנר שהוא מרגיש כי הוא הכי טוב בו, שם בא לידי מיצוי מלוא הכישרון. ושהם לא טוב בכתיבת מותחנים - הוא מצוין.