כאן גרים באושר זונה יהודייה וגנב עברי. על "יארמה וקיילה" של יצחק בשביס-זינגר, מאת: תלמה פרויד.

כאן גרים באושר זונה יהודייה וגנב עברי

על הספר 'יארמה וקיילה' מאת יצחק בשביס-זינגר, תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין, הוצאת 'ידיעות אחרונות', ספרי חמד

מאת תלמה פרויד

"שמו האמיתי היה ירמיהו אליעזר הולצמן. אבל בכיכר של רחוב קרוכמאלנה לא הייתה סבלנות לשמות ארוכים. לכן קראו לו יארמה, בתוספת הכינוי 'קוץ'". כך מתחיל ספרו המופלא של יצחק בשביס-זינגר "יארמה וקיילה" שיצא לאור בארץ השנה. שמה של אשתו של יארמה היה קיילה-לאה קופרמינץ, אבל כולם קראו לה 'קיילה האדומה' על שום שיערה האדום כאש.

ברזומה המפואר של יארמה, מופיע כי עד שמלאו לו 32 כבר הספיק לשבת ארבע פעמים בפאוויאק - בית סוהר ידוע לשמצה בוורשה - על גניבות; שהיה אלוף בפריצת מנעולים וכי גם נאסר מספר פעמים על סחר בנשים - "'סחורה חיה' בפי הסרסורים". בכרטיס הביקור של אשתו, קיילה האדומה, ניתן היה לציין כי ב-29 שנותיה הספיקה להחליף שלושה בתי בושת. אחד ברחוב קרוכמאלנה, אחד בסמוטשה ועוד אחד בטאמקיס.

ברוכים הבאים לרחוב קרוכמאלנה, ברוכים הבאים לעיר בתוך עיר - העיירה היהודית שבתוך העיר הגויית וארשה. זיכרו את השם: קרוכמאלנה. עוד תיתקלו בו רבות על פני למעלה מ-300 עמודי הספר. נעים מאוד, כאן שוכנים זה בצד זה מורה הוראה ותלמידי חכמים, רבנים ונשים צדקניות בצד גנבים ופורצים, זונות ומאדאם אשר עליהן, סרסורים ונוכלים, גבירים עשירים בצד קבצנים, בטלנים ועניים קשי יום, וגם אמנים, אנרכיסטים, סופרים ועיתונאים - וכולם, אלה כאלה, יהודים כשרים למהדרין, חלקם הגדול שומרי מצוות -  גם אם לא את כל התרי"ג. איש איש ככל יכולתו וכמיטב הבנתו ועל פי ההסדר המיוחד שיש לו עם הריבונו של עולם.

המבט של בשביס זינגר על העיירה היהודית אינו כזה של י.ל.פרץ הנוטה חסד,  שלום עליכם שאצלו עין אחת בוכה והשנייה צוחקת, או מנדלי הסאטירי שיודע להצליף ולהלעיג. וכי היינו יכולים לתאר ספר פרי עטם שהדמויות הראשיות בו הן של גנב וזונה יהודיים? אצל בשביס אנחנו אומה ככל העמים - אומה נורמאלית קוראים לזה. נו, גם זה לא בדיוק.  יהודי על פי הסופר יכול להיות גם מי שרגליו נטועות במ"ט שערי טומאה וראשו בשמיים. בדרכו שלו. ומי אנו כי נשפוט? שהרי הסופר מוביל אותנו בדרכו הכל כך לא שיפוטית ובכשרון רב גורם לנו להתחבר לצד האנושי של דמויותיו, לעתים אף לאלו מהן שלא היינו רוצים לפגוש בסמטה אפלה.

עטיפת הספר בהוצאת "ידיעות ספרים"

מעל כל הדמויות  בספר, מקבץ בלתי אפשרי לכאורה, ניצבת בגאון דמותה של קיילה האדומה. הסופר מאהיב אותה עלינו בכל דרך אפשרית ונותן לה מקום של כבוד. היא זו שאיתה נבלה בנשימה עצורה לכל אורך הספר. האחרים - שהיו לידה, איתה, לצידה - באים ונעלמים. אך היא תמיד שם ואם לרגע, לקראת סוף הספר היא נשמטת מעינינו הקוראות, אנחנו כמהים לפוגשה שוב, לדעת מה עולה בגורלה. להמשיך לצחוק ולדמוע איתה, להחכים מחוכמת החיים שלה, חושיה המחודדים, הרצון הנוגע ללב שלה לעלות מן הביבים, היצריות המתפרצת, לִבה הרחב. קיילה יכולה להזדהם בגופה, אך כנגד כל הסיכויים נפשה נותרת תמה וזכה.

יש לקיילה שיער אדום, עור פנים צח, עיניים ירוקות מבהיקות וגוף - לתפארה. מעל הכל - ל'נערת ההפקר' כפי שהיא מכונה בספר לא אחת, יש נשמה גדולה, לב חם ורחום. ילדותיות ותום נוגעים ללב. אמונה בבורא עולם ואחיזה חזקה ביהדות ובמנהגיה. זונה שומרת שבת הצמה ביום כיפור. אוכלת טשולנט, מבשלת מרק עוף, וגם - חוזרת בתשובה, שמצליחה לצאת מביב השופכין שבו שהתה שנים, להפוך לאישה מהוגנת - ככל יכולתה, ואפילו אשת איש.

יש לה חולשות קטנות ועל רובן היא מתגברת. חולשתה הגדולה ביותר היא זיקתה ליי"ש, יין השרף שהיא יודעת שאסור לה ליקרב אליו. כשהיא שותה, יוצאת ממנה נערת ההפקר. קיילה מודעת לכך ומתרחקת מיי"ש כמו ממגיפה, אך הגברים החושקים בה לא שוכחים ולא ייתנו לה לשכוח את עברה ובעוד היא מתרחקת מן הטיפה המרה, הם טורחים לקרב אליה את הפיתוי-הפתיון  ושוב ושוב היא נופלת בפח.

הביוגרפיה של י. בשביס-זינגר בהוצאת "ידיעות ספרים"

 הסופר כאמור נוטה חיבה עזה לקיילה - חיבה חושנית, אמפתית ואף ערכית. מי כבשביס האמון על תורת הקבלה יודע כי ניצוצות הקדושה פזורים דווקא בביבים ומשם ולא משום מקום אחר יש ללקטם. או על דרך הקבלה: לגאלם.

"קיילה הייתה בעלת קומה בינונית וחזה גבוה. מותניה צרים, והישבן עגלגל. למען האמת, היה לה ישבן שטוח כמו לנער. אבל היא ריפדה אותו בכריות. רגליה היו חטובות: צרות בקרסוליים ועבות סמוך לשוקיים. התלתלים האדומים שלה זהרו באור השמש והתפתלו כמו לשונות אש" (עמ' 15) - מלטף במכחול המילים שלו הסופר את מִתאר גופה הנחשק של גיבורתו היפה, אינו חוסך מאיתנו אף את רזי הבלוף הקטן של עיצוב ישבנה העגלגל. ואנחנו נשבים בקסמיה של קיילה, איך לא.

רחוב קרוכמאלנה האינטימי מאוכלס בדמויות ציוריות ומלאות חולשות אנוש. צדיקים גדולים לא תמצא שם, אבל עזרה הדדית, אחווה, חום, הווי ויהדות - גם אם מסוג אחר, תמצא גם תמצא. בגישה מאוד לא שיפוטית כאמור מצייר בשביס את הדמויות, בהן אנשי עולם תחתון שמצטיירים לא אחת כנמרים של נייר ולא כחיות חדות טפרים. וכי כמה אִיום יכול כבר להיות במי שנושאים שמות כמו: שמואל שמנת, רייצל העבה, לייבוש הארוך, שעיה הלוחץ, איצ'ה העיוור ומקס הצולע. ממש כמו אצל דיימון ראניון, הכינויים המשעשעים של אנשי העולם התחתון גורמים למין קירבה אינטימית ובלתי מאיימת אליהם. ברגע שאתה צוחק, אתה כבר קצת איתם.  

גיבוריו של בשביס זינגר מזכירים במשהו זה את זה. יארמה הוא קצת יאשה עושה הנפלאות (אני מעדיפה את 'עושה הנפלאות' על פני 'הקוסם' - מלובלין, שהוא מדויק יותר ורחב יותר מסתם 'קוסם' כגרסת התרגום החדש של הספר), קצת הרמן ברודר מ'שונאים, סיפור אהבה' וניתן למצוא עוד 'תאום' לדמות זו או אחרת.

הגיבור הבשביס זינגרי מלא יצרים ואינו עומד בפני פיתויים. הפיתוי הגדול של יארמה הוא מקס - סרסור, נוכל, אנס, ביסקסואל וגם פדופיל לעת מצוא. מקס הגשים את החלום האמריקאי, או כך לפחות הוא מספר בשובו לווארשה. וכשהוא שב כמנצח לרחוב קרוכמאלנה, מזמין את כולם לשתייה על חשבונו בבית המרזח, ומנפנף בסיפורי ההצלחה שלו - יארמה  מתחיל לחלום אמריקה. קיילה בחושיה החדים מנסה לברוח ממקס שברור לה שימיט עליהם רק אסונות, אך יארמה כמעט דוחף אותה לזרועותיו בנוסח "למען ייטב לי בעבורך" כדברי אברהם אבינו לשרה. מרגע שמקס ניצב ביניהם שוב לא יהיו יחסי יארמה וקיילה כשהיו. קיילה תמצא נחמה בזרועותיו של תלמיד חכם שהתפקר, בונם, הצעיר ממנה בשמונה שנים. ואם בפיתויים עסקינן: היי"ש לקיילה, מקס ליארמה - הרי הפיתוי של בונם הוא קיילה.

קיילה גם כשהיא מתפתה, היא שומרת על חוסן פנימי ודבקה בחזרה למוטב שלה. עם כל פשטותה, יצריותה, עברה, קיילה היא דמות בעלת עמוד שדרה ונאמנות לאהבה - בדרכה שלה. דומה שלעולם הגבר אצל בשביס הוא ההפכפך, הנודד בדרכים ובין העולמות, זה שאינו דבק במחויבותיו, שאיבד את העולם הישן של היהדות אך לא הכה שורשים יציבים בחדש. הרמן ברודר ('שונאים, סיפור אהבה') מחויב לאשתו הגויה הפולנייה שהסתירה אותו מאימת המרצחים, אך בה בעת מקיים קשרי אהבה עם מאשה, ניצולת השואה האובדנית ועם אשתו הראשונה, תמרה ששבה מן התופת הנאצי. יאשה עושה הנפלאות, עוד מגדיל לעשות ומלהטט בקשריו עם ארבע נשים במקביל.

הגיבור הבשביס זינגרי נע ונד. בין נשים, בין עולם האמונה לחילוניות, בין עולם ה'חדר' ומורשתו לרעיונות פילוסופיים (בשביס, כמי שמוקיר את שפינוזה ועוד פילוסופים מרבה לשים בפי גיבוריו שאלות והגיגים פילוסופיים מרתקים), מעלה אין ספור שאלות ותהיות בדבר קיומו של אלוהים, הסדר העולמי, שאלות צדק מוסר. גיבורו נקרע בין ישן לחדש, קִדמה לשמרנות, בין הדבקות במהפכנות הרוסית (ב'יארמה וקיילה' השנה היא 1911, לאחר המהפכה הראשונה ברוסיה) לפיתויי החלום האמריקאי והפנטזיה על התעשרות קלה. פלשתינה, שגם היא מצויה אי שם ברקע, היא לא ממש אופציה.

"הוא ידע היטב שסאלטשה לועגת לציונים, ורואה בהם הוזי הזיות ריאקציונרים" (עמ' 305) אומר לנו הסופר על בונם, שהעדיף את מנעמי גופה החושק של קיילה המיומנת על מהפכנותה של סאלטשה המשכילה הבתולה, שהנועזות המהפכנית שלה נעצרת בקו המיטה. ושוב אנו מזהים את מוטיב הגבר המלהטט ביחסים כפולים או יותר, הנקרע בין אהובה 'ייצוגית' מן המעמד 'הנכון' לנערת הפקר שיש להסתירה - אך לבו וגופו יוצאים אליה.

עטיפת הרומן בהוצאת "ספרית פועלים"

האם להישאר בתחומי העיירה היהודית המגוננת או לצאת לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וללכת שם לאיבוד? להיות מהגר טראגי נע ונד שלעולם לא ישלוט כראוי בשפה האנגלית ושהמהגרים היהודים ה"ותיקים" כבר מביטים עליו ה'ירוק' בהתנשאות, להתאבד או לשוב לעיירה, לרחוב קרוכמאלנה המחבק? אלה רק חלק מן השאלות הקיומיות שבהן מתחבטים גיבורינו.

עוד ציר עליו נעים גיבורי בשביס: האגואיזם הצרוף למול האלטרואיזם, הנתינה לזולת, הדאגה והערבות הדדית; החיים על פי ה'שולחן ערוך' וה'צאנה וראינה', ספרי מוסר יהודיים והשו"ת לבין אימוץ עיקרי הקבלה, או הפילוסופיה, ותורות כלכליות (מלתוס, ריקרדו, מארקס) ואחרות שרווחו בתקופה המתוארת.

מוטיב חוזר אצל בשביס זינגר הוא מוטיב המפתח. לא אחת תמצא את גיבוריו מאבדים את המפתח לביתם, או שהוא נשבר. "שברתי את המנעול, או שהוא היה שבור מלכתחילה" אומר בונם שאינו יכול להיכנס לדירתו, לשכנתו היהודייה האמריקאית (עמ' 308), שבעלה ממהר להסתלק מן המקום מבלי להגיש עזרה - ככה זה באמריקה.

עטיפת הרומן בהוצאת "ספרית פועלים"

קיילה באופן קבוע מאבדת את דרכה, לביתה או לבית אהובה. מתקשה לזכור חרף שינון חוזר את שם הרחוב בניו יורק בו היא מתגוררת - רחוב אטורני. המחשה של הסופר את אובדן הדרך במובן הרחב, שכל כך מאפיין את דמויותיו כאמור. וידוי קטן: בעודי עוקבת אחר מוטיב המפתח החוזר ביצירתו של בשביס (ולא רק אצלו, אגב) ובולט מאוד בספר נשוא דיוננו, גיליתי סיפור של בשביס, שלא הכרתי, הנושא לא פחות ולא יותר את השם "המפתח". ההתרחשות בו דומה להפליא להתרחשויות החוזרות בספריו. היה מרגש למצוא עוד סימן דרך שמאשש את התובנה, שאכן אובדן דרך הוא נושא כה מרכזי ביצירתו של בשביס.

שפתו של בשביס - יידיש במקור - עשירה, מלאה אמרות כנף, סלנג יידישיסטי, שברי פסוקים וביטויים מן המקורות והתרגום של בלהה רובינשטיין עושה עם השפה חסד. ביטויים מצחיקים עד דמעות כמו "חתיכת דג מלוח" (שכמותך) או "שמֶגֶגה עם צימעס" עוברים לא רע אפילו בעברית. ו"אי אפשר לעשות שטריימל מזנב של חזיר" שמשמיעה קיילה ברגע של הכאה על חטא וייאוש מן השיבה למוטב, מרעיד מיתר בלב.

מיארמה כבר נפרדנו בשלב מוקדם יותר בספר. ובסופו, כשאנחנו נפרדים מקיילה ובונם מתלבטים בשאלה "איך הולכים אל הים?" (לסטטן איילנד או לקוני איילנד), אנחנו מקווים שיבחרו בחוף השעשועים וייאחזו בחיים ולא בחוף המוות ויניחו למים שיכסו עליהם. החיים קשים, נכון, אנחנו רוצים לצעוק להם, אבל תנו להם צ'אנס. ביידיש זה אולי נשמע יותר טוב.

תלמה פרויד. כותבת מאמרים נהירים ומחכימים








תלמה פרויד על ז'וזה סאראמאגו