שבע נשים בעקבות מספר. על הפרוזה היפה של דוד שיץ

שבע נשים בעקבות מְסַפֵּר

על הפרוזה היפה של דוד שיץ

רן יגיל

מי זוכר היום את הסופר דוד שיץ? נראה כי שמו נעלם מן השיח הספרותי. אני זוכר. ואני מקווה שגם קוראים נוספים. שיץ הוא אחד הסופרים שגרמו לי, אֵי שָׁם באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, להתאהב ב"מחלה" הזו שנקראת ספרות. קשה לתאר את הריגוש שהיה אוחז בי עם צאת ספר חדש שלו. רק בזכות סופרים שכמותו לא נרפאתי מ"מחלה" זו עד היום.

   הרומנים, הסיפורים והנובלות של דוד שיץ מושתתים על מספר רבדים  פסיכולוגיים במקביל. כל הדמויות שלו, למשל, אהרנטל, בנובלה הקרויה על שם הגיבור המופיעה בקובץ הסיפורים "ההזדמנות האחרונה" (ספרית פועלים, 1980) ופֶרֶץ ברומן "עד עולם אחכה" (זמורה ביתן, 1987); עמנואל ב"העשב והחול" (ספרית פועלים, 1978) ויאיר רכס ב"שבע נשים" (כתר, 1995) - חיות לעומק את עברן, וזאת במובן הפרוידיאני המובהק ביותר - דרך החלומות, בשינה ובהקיץ. אין אלה בהכרח הדמויות הראשיות ולעיתים אלה דמויות משנה, כמו גולדין היָפֶה ההופך לרוצח ברומן "שושן לבן שושן אדום" (כתר-סימן קריאה-הקיבוץ המאוחד, 1988); דמויות הנשים ב"העשב והחול" וברומן "שבע נשים".

מהדורה מיוחדת לספרו הראשון של דוד שיץ
הרומן "העשב והחול". (1978). הרומן הופיע במספר מהדורות
ב'ספרית פועלים' ומאוחר יותר ב'כתר'.
עם הרומן הזה בכריכה הקשה הזאת גיליתי את דוד שיץ

   אפשר לצטט את האופן שבו חיות הדמויות את עברן אצל שיץ מכל ספר ממכלול ספריו. אביא דוגמה מ"שבע נשים". אדית - שבמשך שנות המלחמה הקשה הופרדה מאחותה תלמה וחייתה בכפר תחת שלטונה של כפרייה אנטישמית בשם קתרינה - מהרהרת בימי שִׁבתה בארץ בתקופה ההיא: "מרחוק מגיעים רסיסי מוסיקה, צלילים גחים ונעלים, והיא מכווצת את שפתיה, מהרהרת בכך שאסור היה לה להתמכר לזיכרונות האלה ועם זאת נאלצה להודות שהיא נהנית מהאוסף הזה העטוף כגולם המתפקע ושב לאוויר העולם... אחרי שנים רבות כל כך היא מסוגלת להריח את מטבּחהּ של קתרינה, לראות את אצטבות העץ הירוקות ואת הזָקֵן המוטל על הרצפה, מפרפר בעווית, קצף על שפתיו ועיניו הפוכות." (עמ'' 64). המספר מודע לרושם העז שסיטואציה מעין זו מותירה על ילדת תפנוקים שבאה מן העיר ומדגיש את הכוח הטמון בעבר.

   הבחירה בקטע זה היא מקרית וכמעט בכל עמוד תימצא דמות אחרת כלשהי המהרהרת בעברה, הופכת והופכת בו. כיוון שכל הדמויות מעלות זיכרונות מן העבר הקרוב והרחוק, מתברר, כי הקשר ביניהן, שהוא על פי רוב משפחתי, הוא גם קשר בעל אופי פרוורטי. זהו לב ליבה של העלילה אצל שיץ - נקודה פרוורטית משפחתית מן העבר מגלגלת את העניינים עד להווה. בדרך כלל זו נקודה שפרופ' יגאל שוורץ, העורך המיתולוגי, קורא לה בצדק "האהבה האסורה", או אם לדייק, פִּרְיָהּ של זו, כלומר תוצאותיה. למשל, ב"שושן לבן שושן אדום" מתוארים יחסים אֶרוטיים בין אח לאחותו שאבדה; בחלק השלישי של רומן זה - "פליקס בר מזל" - מתוארים יחסים בין נער לאישה שאימצה אותו תחילה כבן ולאחר מכן כמאהב. גם יאיר רכס ברומן "שבע נשים" הוא פרי מובהק של "אהבה פרוורטית אסורה": אמו הביולוגית היא תלמה, בעוד שהוא גדל אצל אחותה, אדית, שאימצה אותו כבן. אדית נשואה לאביו הביולוגי, רכליס, אשר שכב ערב חטוף אחד עם אחותה תלמה, והפרי האסור שנולד ממפגש זה, הוא יאיר רכס, הסופר.

הרומן השלישי של דוד שיץ "שושן לבן, שושן אדום" (1988)
הוצאת "הספריה" ("הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה" ו"כתר")

   דמות אחת בלבד ברומן "שבע נשים" דוחה את עֲבָרָהּ, כלומר את ילדותה - זהו גיבור הרומן, הסופר יאיר רכס, שעליו מספרות שבע הנשים של שיץ. אדם זה אינו חי את עברו ועל כך הוא משלם בהווה, בהיותו אדיש לכל הסובב אותו. כאילו מסך של אטימות חוצץ בינו לבין הבריות. בשל הדחקת הילדות לא ניתן להגיע אליו. בדומה לפֶרֶץ ברומן "עד עולם אחכה", גם יאיר רכס מצוי בהמתנה תמידית לאיזשהו שינוי, שכנראה לעולם לא יבוא (כפי שמעידה עליו ברומן רינה, הפסיכולוגית של יאיר, עמ'' 240-241).

   אם מה שחשוב הוא העבר כפרויֶקטור של ההווה ושל העתיד, הרי הניסיון להקפיא אותו ניצב במרכז היצירה. בדומה לרומנים של פטריק מודיאנו, ביניהם "רחוב החנויות האפלות" הנפלא, למשל, קיים אצל שיץ איסוף חפצים תמידי כסמנים סינקדוכיים (יחס של פרגמנט לשלם) של עבר אבוד. אלמנט נוסף, חזק עוד יותר, הוא הקפאה באמצעות תמונה או ציור. אלה מהווים מעין מקפא ריאליסטי, המשחזר רגעית את העבר ומסיע את גלגל הזיכרונות. ואכן, הרומנים של שיץ רצופים בתיאורים מפורטים של תמונות, גלויות, ובעיקר צילומים.

   ברומן "שבע נשים", רינה הפסיכולוגית מספרת על פגישותיה עם יאיר: "אחרי כמה שבועות דיבר על התמונה, זה היה העתק פורטרט שקנה במקרה כשביקר במוזיאון תל אביב. כשארז את חפציו בבית אשתו מצא את התמונה חבויה מתחת לניירות, ובפעם הראשונה התבונן בה בתשומת לב. על רקע מוזהב הייתה מצוירת דמות אנושית שהביטה בו בעיניים כהות ועוררה אי נוחות, מין תובענות בלתי נעימה. הוא שם את התמונה מתחת למנורה, הסתכל מקרוב בקווי המתאר של הראש הצעיר...

   ''איפה מצאת את זה?'' שאל, ויאיר שהיה שרוי בהתבוננות, כמו התעורר ואמר ''במוזיאון''.

   ''אהה,'' אמר הבחור, כאילו עכשיו הכול ברור. ''איזה פרצוף יש לו?''

   ''זה לא הוא, זאת היא,'' אמר יאיר.

   ''יכול להיות. לי זה דווקא נראה הוא.'' " (עמ'' 238-239).

   התבוננות זו בתמונות חוזרת במקומות שונים ברומנים של שיץ ככלל וב"שבע נשים" בפרט. למשל, כאשר אדית נזכרת בייאוש בעבר, ובעיקר מצֵרה על כך שהזמן הוא בן חלוף. ברקע דבריה נמצאת גם כן תמונה: "אחר כך התעשתה. הרי כל זה איננו... לא נשאר כלום... לא מוכר החלביצה ולא הסינר המוכתם הקשור למותניו, לא הצייר שפדחתו מכוסה בֶּרֶט ולא מתתיהו קדישזון בעל הצלמנייה, ששלח את בנו למסור את התמונה לרכליס. שם, בתוך מעטפה חומה, היו נעוריהם משומרים: רכליס וחיוכו הצחור, היא מצד זה ותלמה מצד זה, מרפרפות בשפתותיהן נשיקה על לחייהן, צדודיותיהן כה דומות עד שלא ניתן להבחין ביניהן. רכליס יושב על כיסא, והן נשענות על המסעדים. ישיבתו תקיפה, גבו מתוח, העניבה חונקת כמעט את צווארו, עיניו רציניות ושפמו שמוט בייאוש, כמו ידע כבר אז שכל זה אינו אלא העמדת פנים, ושמתחת לחזות הנערית, חסרת הדאגה, אין בו כוח להתנגד לרצון תקיף משלו המגולם בשתי הנשים היפות המגניבות אליו מבט מבעד לריסים צבועים.

   "אהה, חשבה אדית: יופיים האיום של הנעורים. אחר כך זעה על כורסתה, נשמה את אוויר הערב וסקרה את המִפרץ המכוסה שִׁכבה עבה של תכריכים בהירים וחשבה שאולי הגיע הזמן להיכנס, להגיף את דלתות הזכוכית ולהוריד את תריס הברזל הכבד, אבל התעכבה בגלל הרוח היורדת מן ההר." (עמ'' 55).

הרומן החמישי של דוד שיץ
"שבע נשים" (1995), "כתר"

   הטכניקה של שיץ להשגת קיפאון ברצף העלילתי היא פתיחת פִּסקה בהווה סטטי: הדמות מצויה בשכיבה במצב נייח ומהרהרת. כלומר המשפט הראשון בפִּסקה יהא משפט תיאורי בהווה ואחריו יבוא שִרשור של זיכרונות משתזרים. למשל, מתוך "שבע נשים": "אדית על המרפסת בביתה..." (עמ'' 54); או "אדית חושבת..." (שם); "תרצה ליד פתח חנות המכולת של שרפשטיין..." (עמ'' 154); "דלברג מול פתח חנותו..." (עמ'' 139) וכדומה.

   הבחירה בסופר הבוחן את הריחוק והקירוב שבין העצם בעולם לבין המילה, בין המסמן למסומן והתוצר שלו, אינה מקרית. זהו גיבור טיפוסי של שיץ. כזה הוא פֶּרֶץ ברומן "עד עולם אחכה", השומר על מאגר רגשותיו כמו על אסם מלא תבואה משובחת; כזה הוא עמנואל ברומן הנפלא "העשב והחול", המנסה לכתוב תוך שִׁחזור סיפור משפחתו הקרועה בין אירופה וישראל, וכזה הוא יאיר רכס הסופר שזכה למעט הכרה ביחס לסופר הפופולרי בן תקופתו ברומן "שבע נשים".

הרומן השני של דוד שיץ
"עד עולם אחכה" (1987) 
"זמורה-ביתן, עמודים לספרות עברית"

   אלא שבמקרה אחרון, זה של יאיר רכס, מדובר בגיבור מְדֻוָּח - גיבור ששבע נשים מחפשות בו מעין דמות של בֵּן ומגינות עליו, בעוד שהגיבורים האחרים הם גיבורים מְדַוְּחִים. כלומר, יאיר רכס הוא גיבור שאנו יודעים עליו באמצעות תיווך דוברים, ומכאן עולה דמות עוד יותר סגורה ומורכבת. זוהי דמות גברית רגישה מאוד, אך נעה בעצלתיים בהווה, מחובקת על ידי נשים בילדותה ובבגרותה, והיא עצמה יש בה נשיות רבה, סימן מובהק של הגבר הנשי המסורס במאה העשרים. די להזכיר את התמונה שקונה יאיר רכס ברומן "שבע נשים" כדי לאשרר עניין זה. דיוקן של סָפֵק בחור סָפֵק בחורה, או את העיסוק הכפייתי של רכס בכתיבת רומן נפתולים המעמיד במרכזו דמות מיתולוגית, מעין אורפיאוס, יציר חסר איברים, בעל ראש בלבד, השט במורד הנהר ומספר את עלילת חייו. זהו אקוויוולנט מיתולוגי מובהק לדמותו של יאיר רכס. נקודת ההשקה היא בשני מקומות אסטרטגיים: נשיותו החבויה של רכס, וסירוסו על ידי הנשים הסובבות אותו.

   "למה אורפיאוס? אצל אובידיוס הוא נתפס לאהבת נערים אחרי ירידה לשאול, וזאת כנראה הסיבה לזעם הבקכנטיות. איך אפשר לשלב את הרעיון הזה?" - מעיר יאיר רכס בשולי כתב היד של הרומן המתעצב (עמ'' 28).

 "הפרק שלפני האחרון מוקדש לדמות האם הרוצחת את בנה. לאחר שהיא כורתת את ראשו, שט לו הראש במורד הנהר, מזמר את עלילות חייו. פניה של האם כפולים: פעם נינוחה ופעם זועפת." (שם). הרי זה אקוויוולנט מובהק של סירוס בידי הנשים הסובבות את רכס בעיקר תלמה, אדית וצילה.

















עטיפה וגב עטיפה עם דיוקנו של דוד שיץ הצעיר
לספר הסיפורים "ההזדמנות האחרונה" (1980)
"ספרית פועלים"
הפרגמנט על גב העטיפה לקוח מתוך סיפורו הקצר
המצמרר והנפלא "גיטה והוכברג"

   שיץ מאוד אוהב הערות שוליים בגוף הרומן של הגיבור הראשי או של דמות משנה. ב"העשב והחול", הרומן הראשון שלו שהוא סאגה משפחתית, הוא פיתח זאת לכלל אמנות. פתקים של הדמויות, הערות לא גמורות, מאכלסות את שולי הדפים כמו ממשיכות את הסיפור המשפחתי שאין לו סוף ואין לו פתרון אלא עצירה רגעית או מוות, כמו החיים עצמם.

   בשל עדינותו ומורכבות ראייתו ובגלל הקושי שלו להשתמש בכלי ההכרחי לסופר באופן חופשי - השפה - עונה הסופר רכס ברומן "שבע נשים" לנורמה הרומנטית המובהקת, כשברקע מצויה האהבה הראשונה, אהבת ילדות לפסנתרנית, ומותו הקרב. כלומר לפנינו דמות שמחברת בין מוסיקה למוות, דמות רומנטית מובהקת (מבחינות רבות דומה בכך יאיר רכס, גיבור "שבע נשים", לגיבור האחרון, הרביעי בשושלת "בית בודנברוק" לתומאס מאן, הפסנתרן, ואני יודע שאני תולה כאן את שיץ באילן גבוה מאוד.)

   המספר של שיץ ב"שבע נשים" וגם ברומנים קודמים שלו מטפל בנקודה שבה נולד אדם כותב, מעין הרפתקה אל תוך מעשה הספרות עצמו, שהיא, לדברי רולאן בארת, סם חיים לספרות החדשה, בעוד שידיעת הספרות את עצמה, היא סם מוות. הנקודה הבתולית שבה מתחיל אדם לכתוב את חוויותיו והקלקול הנוצר כתוצאה מהמגע בין מילים לעצמים - אלה הדברים העיקריים הטורדים את שיץ כמספר. בדומה לאורציון ברתנא בנובלה "אוֹרגנוּז" הרואה את היוולדות הסופר בנקודת השבירה מן העולם (אצלו מסומל השבר באמצעות דמות הזקנה המיסטית המנבאת לפעוט את עתידו.) הרי אצל שיץ מדובר בעבודת הלשון, בריחוק המילה והמושג מהעצמים שבעולם, ובאי היכולת להגיע לידי מיצוי בבחירת המילה הנכונה.

קובץ הסיפורים האחרון של דוד שיץ
"כמו נחל" (1997)
"ידיעות ספרים"

   קיימים אצל שיץ שני אמצעים אמנותיים מובהקים בהם הוא עושה שימוש מוצלח. במיקרו זה ה"דימוי" כאמצעי אמנותי מסורתי. במאקרו זה המבנה הארכיטקטוני המורכב של הרומנים שלו (עליו הצביע כבר בעבר הסופר והמסאי ישראל ברמה ז"ל.) שהם בעלי נרטיביות משוכללת. הנה מספר דוגמאות מתוך "שבע נשים" של דימויים המשרטטים תמונת עולם מרתקת:  "'נעים מאוד,' אני אומרת וחושבת: מה נעים כל כך? רזה וגבוה, נראה כמו אחד שבכל רגע עלול להתקפל כאולר." (עמ' 18); "הוא מעשן. (הכוונה לדלברג, בעל החנות - ר"י.) ראשו הגדול בוקע מפתח חנותו. הרחוב ריק. מההר גולשת רוח חמה, מתגלגלת לאיטה כפיהוק ארוך של ענק. (עמ' 132); או: "הערב ירד, הכחול ברקיע היה מצע עמום שעליו משובצים הכוכבים כסיכות שעל כרית הקטיפה הקטנה של אימא." (עמ' 134); ועוד: "ההר השחור, הסלעים בהקו על צלעו כעצמות." (עמ' 158).

   במאקרו, כאמור, הנרטיביות של שיץ משוכללת מאוד. בכל הרומנים קיים פירוק למעין מקבץ של שלוש או ארבע נובלת המשתזרות זו בזו. כן כולל שיץ ברומנים ציטוטים מתוך יומנים, מכתבים, מונולוגים, צילומים וכדומה. קיים בהם תמיד מעין תרחיש של רומן נוסף, ככל הנראה הרומן הבא שלו. כזה הוא הפרק הארוך "אדית" בספר "שבע נשים", וכזה הוא הפרק על לילי קאמר ברומן "שושן לבן שושן אדום" החבוי ברומן הגדול. כזה הוא הפרק "עמנואל" המורכב קטעים קצרים ב"העשב והחול", אליו יש לצרף את הפרק "אחי היקר" החותם את הרומן. המסקנה המתבקשת היא ששיץ בונה מבנה ארכיטקטוני שבו מצוי רומן רחב יריעה שגרעינו הוא רומן קצר, אשר כמו מתפשט כלפי חוץ ומתעבה לכלל רומן.

הרומן הרביעי של דוד שיץ
"אבישג" (1990)
"כתר"

   לבסוף ניתן להוסיף כי שיץ הוא סופר החוצה רומנים. מפעלו הספרותי עשוי רצף של רומנים בעלי קשר ביניהם: כך למשל זוג התאומות שהן דמויות ראשיות ברומן "שבע נשים", מזכיר מאוד את התאומות צֵאנָה-רְאֶינָה המשמשות כדמויות משנה ברומן "שושן לבן שושן אדום". מעבר לזאת תיאור ההוויה בידי שיץ יהיה תמיד מעמיק, מדויק, חד כתער, ואין זה משנה אם מדובר בגיטה האבודה, בסיפור העצוב על "גיטה והוכברג", במושבה תלושת מקום, בקובץ הסיפורים היפה "ההזדמנות האחרונה", או בפֶרֶץ הנבגד בירושלים ברומן "עד עולם אחכה". בכל המקרים הללו הוא מצליח להעביר רצף טקסטואלי רומנטי-פסיכולוגי חזק ואמין. הדמות ממלאת את דפי הספר בעוצמה באמצעות יכולת התיאור שלו. לפנינו סופר מעניין שבדומה לדוד שחר, ליורם קניוק וכמובן ליצחק אוֶרְבּוּך אורפז המופתי, מציג עולם ספרותי אינהרנטי, שהוא אתגר לכל קורא מעמיק.