מספר מודרניסטי בהתפתחותו
(על סיפוריו של א.ב. יהושע בזמן אמיתי, 1968)
גבריאל מוקד
מי שעוקב בסקרנות ובאהבה אחר דרכו של א.ב. יהושע, למן סיפוריו הראשונים שקובצו לאחר זמן ב'מות הזקן', יודע היטב, כי כתיבתו עוררה תמיד רטט של ציפייה ודריכות נוכח אירוע חווייתי חשוב, הלובש צורה של חיפוש ניסיוני. כבר בסיפורים כ'מסע הערב של יתיר' התברר בעליל, כי לספרות העברית נוסף מספר חשוב, הצועד בנתיב הסיפורת הסמלנית הגדולה של המאה העשרים: זרם, שבצד הנוסח של זרם-התודעה, בא במידה רבה במקומו של הריאליזם, כאשר במרום גיאותו ניצבים רבי-אמנים כקאפקא ועגנון (בחלק מיצירתו), קאמי ובורחס, ברונו שוּלץ ויוצרים חשובים אחרים. הנוסח שקבע לעצמו א.ב. יהושע (ואכן היה זה נוסח, שאותותיו ניכרו היטב ממנו-ובו בכל ייחודו האישי), נתגבש סביב נקודות-צומת של משמעות חווייתית, אשר שימשו אתחלתא לבניית נוף מורכב, המבורך בהיגיון סוריאליסטי משלו. חוץ מהסיפור 'סיום', שבו נפל יהושע כולו טרף להשפעות קאפקא ועגנון, באה לידי ביטוי בששת הסיפורים האחרים של 'מות הזקן' חוויה אישית מאוד, שבמרכזה הפרט האכזיסטנציאלי בלי שיעבוד בולט לסכימות הגדולות של הסיפורת הסמלנית בעולם ולז'אנר הסמלני של ש"י עגנון אצלנו. ההישג הזה ראוי להערכה רבה. אולם ייתכן, כי אצל קוראים אחדים עלולה לעורר תמיהה דווקא הטעמתו היתירה של ההישג הזה: האם יש רבותא בעצמיות מסוימת אצל מספר כישרוני? ברם, עובדה היא כי בזרם הסמלני בסיפורת בולטת תלות רבה במייסדי הז'אנר, בעוד שהמתן הריאליסטי ונוסח זרם-התודעה מאפשרים גיוון רב יותר. איש צעיר, ששאף לדרך כתיבה בלתי ריאליסטית, אמר לי פעם: "כל הדרכים חסומות בפניי על-ידי קאפקא וקאמי, שבעצם מיצו את הוואריאנטים היסודיים של הנוסח הסימלי בסיפורת". הישגו הגדול והכן של א.ב. יהושע היה סירובו להיות אֶפּיגון. הוא הצליח להיות עצמאי בתחום, שהנוסח נקבע בו על-ידי אמנים גדולים מאוד. גם 'מסע הערב של יתיר' וגם 'גיאות הים', שני הסיפורים רחבי-היריעה והחשובים שב'מות הזקן', קבעו ליהושע מעמד של כבוד לא רק בסיפורת העברית, אלא (על דרך השוואה ותרגום אפשרי) גם בפרוזה הסמלנית (והסוריאליסטית במקצת) של אירופה ואמריקה. סיפורים אלה יכולים להיכלל בכל אנתולוגיה של פרוזה מודרנית ראויה-לכינוס. הישג העצמיות היה, אֵפוא, זכותו הראשונה-במעלה של המספר הצעיר, אשר בחר בחידוש ולא נפל בפח יקוש של חיקוי בתחום המסוכן של האבסטראקט.
תכונה אחרת וזכורה לטוב, שהפעימה את קוראי הסיפורים הראשונים של א.ב. יהושע, היתה החידוש הרענן שבהם: עצם הופעתם בשממה של שיברון הסיפורת הריאליסטית בארץ. בנקודה מסוימת נתברר פתאום, כי אין ולא יהיה בזמן הקרוב רומאן או סיפור על הנוף החברתי של חיינו-שבעין. בסיפורת נשתלטה תחושת צייה, שבלטה שבעתיים לאור התפתחויות דינאמיות מאוד בשירה הצעירה. א.ב. יהושע היה מיחידי-סגולה שבין מספרינו הצעירים, אשר יצרו בלב-עייפות ממלכה נאראטיבית חדשה ורעננה, במקום דישדוש סומא ומוכני בעיי המפולת הנאטוראליסטית. בעיקבותיו באה אפילו אסכולה שלמה של כעין "מומרי האבסטראקט", שלא תמיד עלתה יפה. מכל מקום, בשלהי שנות החמישים היתה הפרוזה העברית זקוקה יותר מתמיד לאמן ממעלתו של יהושע. ההלם הראשוני המבורך של סיפוריו עדיין זכור לנו היטב. לפי עניות דעתי, נקבע בסיפורי 'מות הזקן' (בדומה לסיפורי 'עשן' של אפלפלד, למשל) נוסח חדש בפרוזה העברית, שאפשר להשוותו לפחות לנוסח גנסין או לנוסח יזהר.
המודרניזם של א.ב. יהושע היה ביסודו מודרניזם חילוני (או, מכל מקום, לא-דתי במובהק), במרחב שבין קאפקא לקאמי, שולץ ובורחס, כאשר אין צילה של גומלידתא העגנונית, קיריית מלך רב של עדה גדולה, מתנה את ההתפתחויות הממשיות ביצירתו. ייחוד מפורש זה איננו דווקא סימן לשבח או לגנאי; אולם הוא מסמן קואורדינאטות של מודרניזם עברי, שאפשר לדון בו באופן עצמאי בספרותנו שלנו, על רקע זרמים חדשים בספרות העולם, כאשר החוליה המחברת את האמן אל עולם המסורת היא יותר לשונית-אסוציאטיבית מאשר תוכנית. נוסף לכך, אין אצל יהושע גם הגיבוי האֶפּי הנרחב של עולם אזרחי מוצק, המאפיין ניסיונות רבים לצעוד בדרכם של תומאס מאן ועגנון. אין א.ב. יהושע בא לסכם תרבות דתית אדירת ממדים, אלא מקים פיגומים אבסטראקטיים וניצב בהצטלבויות חווייתיות בחלל הגבוה, השקוף והרועד, של ארץ חמסינית וצעירה, בין הרים לים, במקום ש"קדמותם של הרי גזיב" ושיכוני ביורוקרטיה חדשה נושקים ונפגשים בין הערביים.
א.ב. יהושע לוחץ את ידו של יהושע קנז. באמצע - יהודית הנדל
צילום: יוסי אלוני
במידה שיכלו ארצישראליות ונוף-חיים ממשי לבלוט באמנות מופשטת עם נטיות סוריאליות, הם הגיעו לכלל ביטוי משכנע ביצירתו של יהושע. כך, למשל, ביטאו 'תרדמת היום' ו'מות הזקן', ובייחוד 'המפקד האחרון', יותר מכל סיפור ריאליסטי, תחושות קובעות במציאות ארצנו, "למרות" שעלילתם היא סימלית מעיקרה. לדוגמא, קטע כזה ב'המפקד האחרון':
"כבר מנקודת היציאה ליד צומת דרכי המדבר ראינו שהמפקד החדש מתמהמה. בעוד שאר הפלוגות מעמיסות ציוד בעסק גדול להפליג לדרך של פעולה ועמל, והמפקדים רצים ושבים, עלה זה על גבעה קטנה בצד הדרך, ונמצא שם לבדו, חשוף לשמש... השמש נתהבהבה על המכוניות שזחלו בין גושים זועפים של חוואר קרטוני, אפור, דרך חולות מתנוצצים כזהב-שווא, מליחות-שממה שרכותן מטעה את העין. לעת ערב מצאנו את עצמנו מעפילים במעלה הר מוזר, רכס אמוץ של סלעי הימטית, ואבני-אש שחורות. גלגלי הקרונות נאחזו במעלה התלול, אט-אט, עד שפקעו המנועים המייבבים ודממו באמצע העלייה, באמצע ההר, ליד חרוץ עמוק ורחב, ששיחי מדבר מזדקרים מתוכו, מעוותי ענפים כמוכי שיגעון. צנחנו מהמכוניות רפויים ומבולבלים, ודימדומים כמו שדים כהים הקיפונו. הנהגים פרקו את ארגזי מנות-הקרב, התירו את מיכל המים שנגרר אחרינו, ונסתלקו לאחור במורד. התחלנו סובבים כסהרורים בין ערימות הציוד המושלך, בין כלי הנשק הזרוקים, נעצרים ועומדים ליד שפת התהום, שאינה אלא שלשלת לועי-געש סתומים, שיסודותיהם מצוננים או עדיין יוקדים. על כל צעד ושעל נפערו קניונים ארוכים, מכתשים קטנים הצונחים מעוותים אל שכבות-גיר עמוקות ושבורות בדרך של מיסתורין".
נוף מדברי מופשט וסוריאליסטי, שהוא זירה של התרחשות סמלית, הוא לא פחות מכך גם רקע ארצישראלי מוחשי מאוד - למיצער לכל מי ששירת במילואים."שפת התהום, שאינה אלא שלשלת לועי-געש סתומים שיסודותיהם מצוננים או עדיין יוקדים" היא נוף מופשט ונוף ריאלי גם יחד לא פחות משלדי הביניינים המודרניים עם מיזוג-אוויר וחמסין. גם התקוממות השינה ב'המפקד האחרון' וב'תרדמת היום', שבאה כמחאה נגד מנגנוני-הכפייה המודרניים, המפוכחים מידי, שהם עולם של צבא, פקידוּת ועסקים, איננה רחוקה ממציאות עלילתית של חיינו.
בדומה לגדולי המספרים של הזרם הסימלי-מופשט, לא היה כוחו של א.ב. יהושע בפסיכולוגיה שמחוץ לעיניינים הקיומיים העיקריים. עיניינו בתנודות פסיכולוגיות כשלעצמן איננו עולה על תשומת-ליבו לנוף חברתי בפני עצמו. הוא מקדיש את תיאוריו יותר לחוויות-יסוד אכזיסטנציאליות מסוימות, הזוכות, כאמור, לעיצוב תוך פיתוח עלילתי סביב נקודת-צומת סימלית, שאפשר אולי להקנות להן גם פשר פסיכואנליטי ידוע. תכונת-היכר זו עתידה להשתנות במידה מסויימת ב'מול היערות'; אך אין להתעלם ממנה כאיפיוּן עקרוני גם שם. מכל מקום, גם חוויות-יסוד קיומיות אלו שב'מות הזקן' קרובות לעולמו הרוחני של צעיר עברי מודרני יותר מווינייטות ומשירטוטים פסיכולוגיים רבים. תכונה זו בלטה בייחוד ב'חתונתה של גליה' - סיפור ארצישראלי מובהק, ש'שלושה ימים וילד' הוא מבחינות אחדות ואריאציה נוספת עליו. ב'חתונתה של גליה' ממוזג במידה כלשהי גם האבסטראקט של א.ב. יהושע בנוף ארצישראלי (אולי בדומה לחֵלק מהציור המופשט בא"י) ובתחושות של בן-הארץ. הוא גם מהווה חוליה של קשר עם נימה עלילתית סימלית-פחות ביצירות הכלולות ב'מול היערות', משום הצד הסיפורי הממשי הניכר בו. סוף-כל-סוף משפטים כגון "אורות המשק גדולים וברורים לנגד עינינו. קמתי רשול ממקומי ופסעתי בצעדים שהידהדו באוטובוס הריק" אינם בוודאי בגדר מתן סיפורי מופשט לגמרי. כוחו העיקרי של א.ב. יהושע (בדומה לכמה מבני-דורו בסיפורת שלנו) היה בעצם כבר בתחילתו לשוני, סיגנוני ותחבירי. המשפט שלו הוא מהימן לגמרי כיחידה חווייתית ולשונית, צלילית ותחבירית, מבחינת יחס שבינו לבין משמעות ממשית והקשרים בין שמות-העצם, הפעלים ושמות התואר. בדומה לתיאור המדבר ב'המפקד האחרון' גם ב'מסע הערב של יתיר' בולטת קודם-כול מהימנותה של היחידה החווייתית והלשונית, הקרובה מבחינת הריכוז והגיבוש שֶׁבָּה ליחידה שירית:
"ורק אז, שעה שהרוחות מרעידות את הכפר, גועשות בזעפן בין הבתים, הורסות את גינותינו ואת חיינו השקטים, רק אז היינו חשים, אנחנו, אנשי יתיר - כי אכן באו לפקוד אותנו, את הנידחים. הפנים היו מלאים את הסערה. הפנים היו מלאים את הסערה והלבבות מתרוקנים ומלהמים בהתרגשות כבדה. וכסהרורים היינו סובבים בכפר, טובעים בתוך הנחשולים, ועצב חרישי מיטלטל בנו, קורע את עינינו הדומעות בהסתוללות הרוחות לבקש לשווא את המרחקים; את המרחקים שאבדו לנו. שנבלמו בהרים כבדים וגבוהים, שיאיו של רכס מפותל ויגע... מהריה של גזיב".
בידוד הנוף מחוויות היסוד בקטע כזה על הרי גזיב הוא בלתי-אפשרי בעליל. המיזוג האופייני של שני היסודות הללו מזכיר מעבר מרשות הנוף לרשות חווייתית בציור האבסטראקטי. אולם המיזוג של שני גוונים חמורים וכהים, כמעט אלגבריים, של המופשט (השונה ממיזוג של נוף ותיאור רגשות בספרות מסורתית יותר, אך מקביל לו מבחינות רבות) מושג בעיקר לא על-ידי השוואה ביניהם (כלומר, לא על משקל העיקרון: "מה שבחוץ הוא מבפנים") , אלא באמצעות סימטריה מדויקת, התאמה בין שמות עצם לשמות תואר ובחירת-פעלים קפדנית מאוד.
כדוגמא לשילוב שמות-תואר בסיפוריו של א.ב. יהושע נביא את הביטויים הבאים: "גינותינו הקטנות", "חיינו השקטים", "התרגשות כבדה", "עצב חרישי", "הרים כבדים וגבוהים", "רכס מפותל ויגע", ושמא גם "עינינו הדומעות" ו"המרחקים שאבדו", אם נראה בצירופים האחרונים הללו יותר שמות תואר מפעלים. אפילו "עצב חרישי" מוּצא כאן מקונטקסט רומאנטי בנוסח פוגלי או גנסיני אפשרי. כל אלה באורח עקרוני צירופי יסוד אלגבריים. שנית גם אִילו היו אלו אֶמוציות ממשיות על דרך ההתפרטות, הריהן נתונות בסקאלה, שעם כל פירוטה איננה כוללת הרבה גוונים; למשל, אינה כוללת גוונים רומנטיים, או יצריים-נאטוראליסטיים או דרמטיים-מסורתיים.
כדוגמא לבחירת פעלים נביא את הביטויים הבאים: "מרעידות", "גועשות" "הורסות", "חשים", "לפקוד", "מתרוקנים ומתלהמים", "סובבים", "טובעים", "מתחלחל", "קורע", "דומעות", "לבקש" "אבדו", ו"נבלמו". הרצף המופשט מזה והיחידה המילולית הקטנה מזה קובעים את מהימנות המסופר בדומה לשירה לירית ומתוך ריחוק מסויים מפרוזה עלילתית רגילה, הנסמכת גם על יסודות-תיאור אחרים. הסיפור 'מול היערות' ממשיך, כאמור, במידה רבה את החוט הסמלי של סיפורי 'מות הזקן'. ואילו 'יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו' הוא סיפור שמתקרב יותר לריאליה הישראלית.
המסה לקוחה מתוך ספרו של גבריאל מוקד - "בזמן אמיתי"
96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית
של דור המדינה. הוצאות: כתב/עכשיו/עמדה
ציור העטיפה: המשוררת אילנה יֹפה
צילום העטיפה: יובל קצובר
עיצוב גרפי: אסתי תגר
פעלים כאלה הורסים באמת לעיתים "את גינותינו הקטנות ואת חיינו השקטים", בדומה לקוניונקציה אפורה ומהימנה של מילות יחס. היחס המדוּיק בין הפעלים, שמות-העצם ושמות התואר הוא הערובה המהימנה והטובה ביותר למימושו של הרצף הסמלי המופשט ביחידות חווייתיות קטנות - אפילו יותר מפיתוחים סוריאליסטיים מסוימים (כגון ב'גאות הים'), הנאים מאוד כשלעצמם, או מזרם הנהייה החרישית המפכה בסיפורים אלה: נהייתו החרישית הפרטית של המסַפר, המגיעה, לעיתים, למיקצבים נדירים של ליחוש והפצרה הבולטים גם בסיפור סכימאטי כ'הסיום'.
* * *
כל תכונות היסוד הללו של סיפורי א.ב. יהושע מתקיימות גם בקובץ השני שלו, 'מול היערות', שיצא לא-מזמן בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. אולם בצידן של תכונות-היסוד האמורות ניכרות שתי התפתחויות חדשות. הסמליות החמורה של רוב סיפורי 'מות הזקן' (פרט ל'חתונתה של גליה') מתפוגגת קימעה בלהט החמסין של חיינו המבוגרים בארץ-ישראל בין מלחמות ללימודים באוניברסיטה, פקידות ושליחות לאפריקה.
חוויות-היסוד של המספר נוטות עתה לריאליה יומיומית, שאף היא נתונה, אמנם, מצידה במצבים קיצוניים ('שלושה ימים וילד', 'שתיקה הולכת ונמשכת של המשורר'). 'מול היערות', הסיפור שעל-שמו נקרא הקובץ, הוא מבחינה זו (ודומני גם מהבחינה הכרונולוגית) חוליה מקשרת בין שני השלבים בכתיבתו של א.ב. יהושע. המעבר מסמליות חמורה לסיפור פסיכולוגי עם גוונים של מופשט, מסתמן גם בלוקאליה, בשמות מקומות ומראות, מהרי גזיב אל תל-אביב ב'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר', ואל ירושלים והקיבוץ ב'שלושה ימים וילד'. המספר מעֵז, כביכול, לדבר על ארצו ועל אנשיה במישרין, בעוד שקודם-לכן נקט נוסח כזה רק ב'חתונתה של גליה', וגם הסיפור ההוא היה מצועף לא פעם בדוק של סוריאליזם.
ספר סיפוריו השני של אברהם ב. יהושע
"הקיבוץ המאוחד", 1968
בוחַן אמיתי של מיפנה בדרכו הסיפורית של א.ב. יהושע - אם אמנם מיפנה לפנינו - צריך להיות מוסב בעצם על שני סיפורים: 'שלושה ימים וילד' ו'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר'.
בשני הסיפורים הללו מועלה כנקודת-מוצא רגש קובע, אשר בא במקום הדפורמאציה הסמלית, וכרוך אף הוא בגילום עקרוני מסוים של משמעות שלא בדרך המתן הריאליסטי. גם ב'שלושה ימים וילד' מתארגנת, למשל, המציאות החיצונית הממשית סביב מרכז חווייתי תוך תואַם מופשט והיגיון אלגברי קפדני, יבש, חסכוני ובעל עוצמה. אולם בקובץ הקודם, למשל ב'מסע הערב של יתיר', אין כל הקשרים חברתיים ישראליים והקואורדינטות הסיפוריות מתארגנות סביב המרכז החווייתי במישרין על מישטח האירועים העלילתיים-סמליים. המרכז החווייתי אינו שולח שם שלוחות ישירות על-פני המציאות המיידית, אלא מארגן תחילה סביבו מציאות סמלית חמורה, המעניקה לנו את תמצית המשמעות באמצעות יחסים בין אֵילו נוסחות אלגבריות - ולא מתוך דיון בהתפרטות הפּכּים החשבוניים הקטנים של הממשות הפורמאלית יותר. האירגון הסימטרי והמופשט המוקפד סביב נקודת-המוצא, אותה התעלמות מזרם-התודעה הממשי בכל אדוותיו הקלות, אותו ניתוק מהסתמכות על הריאליה החברתית כפשוטה, בולטים ומורגשים גם ב'שלושה ימים וילד', וקל-וחומר ב'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר'. גם רצף-השקיקה המיוחד של א.ב. יהושע רוהט כאן בשטף:
"אור לא העליתי בחדר. השארתיו באפלוליתו. בגוויעת השמש. הפשטתיו, רחצתי את גופו, ניגבתיו. ובכתונת-שינה, כתונת-פסים מצחיקה שגיליתי בין חפציו, הלבשתיו, סרקתי את תלתליו. אחר נכנסתי למטבח ולהכין לו את ארוחתו. בישלתי לו ביצה רכה, הרתחתי קקאו, מרחתי פרוסות לחם דקות, פרסתי עגבנייה לבתרים דקים, הכנתי הכל בניקיון. בטוב טעם, בזריזות..."
בולמוס הפעלים והפעולות הרוהטות נמשך על-פני שני עמודים. אותה הדפורמאציה של המציאות החיצונה, המושגת באורח סמלי ברוב סיפורי 'מות הזקן', מוגשמת ברוב סיפורי 'מול היערות' באמצעות עיווּת פסיכולוגי גורם-הלם, כגון פיגורו של הבן ב'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר'; או המזימה נגד הילד הנובעת מאהבה נכזבת ב'שלושה ימים וילד'. מרגע ראשוני זה הכל מתפתח אולי לא כמתוכנן, אך תוך תלות חמורה ותנוּת מוקפדת במציאות החווייתית היסודית. גם רגעי הפדות היחסית ב'שלושה ימים וילד' (אי-הגשמת הנקמה) והפדות המוחלטת-כמעט ב'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר' (התגלות הנער בכוחו היוצר) מעוגנים היטב בנקודת-המוצא ללא חדירת גורמים זרים ללב העלילה. גם מבחינה זו מתגלה בסיפורים הללו עלילה אלגברית של דפורמאציית-יסוד ורגשות-יסוד, שאיננה מתפרטת, כאמור, לפכי החשבון של הפסיכולוגיה והחברה.
ספר סיפוריו הראשון של אברהם ב. יהושע
הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1963
מובן, כי מי שיטרח לקרוא את א.ב. יהושע כשמישקפת פרוידיאנית (ולעיתים גם יונגיאנית) בידו, יוכל לטעון כי הממשות הפסיכואנליטית מתגלה בשני הסיפורים האחרונים בלי אותו ה"מַעטֶה" הסימלי, שעוטים רוב סיפורי 'מות הזקן' (אני שם את המילה מעטה במרכאות, כי בעיניי אין הוא מעטה בלבד). אבל חשובה יותר מה"חישוּפים" הפסיכואנליטיים היתה לדידי ההבחנה, כי ב'שלושה ימים וילד' ובסיפורים אחרים ניבנית העלילה בעוצמה רבה כל-כך סביב התימה המרכזית, עד כי המציאות החיצונה-יותר עוברת תהליך-הפשטה מרחיק-לכת. האור המלוּבן בחוץ וחשכת החדרים הפנימיים, השרב והצינה (שהם בדרך-כלל שני קטבים באבסטראקט הארצישראלי של א.ב. יהושע) אינם מותירים כאן מקום לרצועות האקלימים הנפשיים הממוצעים ולפסי-הביניים החברתיים, אזורים הרקומים בזוטות חווייתיות ובפכים קטנים של תיאורי האירועים הבאנאליים. ההפשטה הסמלית והפסיכולוגית של א.ב. יהושע ביצירות המוזכרות לעיל כורתת בקלות רבה יותר ברית-מישרין עם הנוף (ובייחוד עם הנוף הנוטה לאבסטראקט) מאשר עם התיאור החברתי והנפשי הממוצע.
הארצישראליות וההתממשות הפסיכולוגית הישירה ב'שלושה ימים וילד' אינן נוגדות כלל את הריחוק מרצף-החיים השליו, ממחזור העונות שבטבע, בחברה או בלב, מִצמיחה שקטה מתוכו או מלידה סוערת על בירכי ניגודיו. משפט כגון "הכאב העמום לא סר מגרוני: קשה לי לבלוע מזון, אפילו הדבש מכאיב לי" איננו זר לכל אופן הנאראציה ב'שלושה ימים וילד'. הגיבוש המסנוור של הסיפור מעמיד את האירועים על חודם המלובן, על רקע מישטחים כהים ובהירים של שרב וצינה. מצבים אלגבריים, קלאסיים בעוצמתם, מתלבנים בהגיונו ההנדסי של המספר, כגושי שיש או כצמחים ממויינים מתוך בולמוס ונהייה, בין פיכחון מופשט לאותן השֵׁינות הטרופות, החלומיות, הזַכות והמהוהות עד תמיהה שהן כבשת הרש של רבים מגיבוריו.
גיבוריו של א.ב. יהושע ב'שלושה ימים וילד' וב'שתיקה הולכת ונמשכת' חיים במתח חווייתי לא בניגוד לחייהם הרגילים, אלא רמת-מתיחות זו היא-היא חייהם. מי שזוכר, למשל, את הסיום הקשה (ובעצם האכזרי כל-כך) של 'שלושה ימים וילד' שׂם לב מן-הסתם לעובדה ש"קשיוּת" חווייתית זו איננה לגבי האני-המספר בגדר הישג או נפילה, אלא היא הדרך היחידה, שבה הוא מגיב על הדברים. הסמל מבליח בכל פרט פסיכולוגי ובתיאור חיצוני. אין מה לעשות נגד זה.
"ביקשו ממני להישאר ולאכול עימהם. ממש התחננו. אבל אני סירבתי. יעל מחכה לי, כך שיקרתי. כל-אימת שאני מבקש להימלט אני מעמיד את יעל בקרן הרחוב, ממתינה בקוצר רוח. אף שרחוקים אנו מעומקו של הלילה, כולנו עייפים. אני נפרד. הם מודים לי. ליבם מלא על גדותיו. מה היו עושים בלעדי? אף היא, הלא-משתנית, מודה לי במשפטים קצרים, חולמניים, מרושלים. עיניה השקועות נכמרות-מאירות אלי... סוף-סוף נפרדתי מהם. הרחוב היה ריק. האוטובוס החוזר מסתחרר פרא בירידה התלולה. קברים זחלו. בתים טיפסו על הגבעות, עיניי נעצמות. לביתי אני צריך כבר לגשש. אור דלוק בדירתי. זו כיצד? שכחתי את האור? מסתבר שיעל חזרה. מחכה לי. אפורה על מיטתי הפרועה. שרוטה, ידיה יבשות, קוראת בספר שהותרתי פתוח. ערימות של קוצים, מוגדרים ולא מוגדרים, נערמו על הריצפה. אף היא נבהלה לראות את פניי. הילד שלהם לחשתי לה, הקיא על הורייך... היא חייכה, סגרה את הספר, היטיבה את הכר, ומגבת קטנה מוכתמת מדם הילד נזדמנה לה. 'דם', תמהה, אך עודה מחייכת. לעולם לא תהיה יפה, הירהרתי בייאוש. עליתי על המיטה וכשעודי בבגדי שכבתי על-ידה, הנחתי את ימיני על עיני, ונרדמתי..."
ואגב, בכל נקודות-השיא החוייתיות הללו, ואפילו בהירהור האגואיסטי "לעולם לא תהיה יפה", אין שמץ של פרוורסיה. בולמוס-של-ייאוש ונהייה חרישית מסלקים מכאן בעצם כל התעמרות, למרות שהעלילה היא כולה רצף של התעמרות. בולמוס הנהייה של המספר יוצר, או מצליח לתאר, מציאות קיימת, שבה המצבים הקשים והעקרוניים הם בגדר ממשות פסיכולוגית מתמדת. הישג מעין זה מזכיר (לי, לפחות) רק חלק מסיפורי 'גולה ומלכות' וקטעים מ'הזר' של קאמי. ברור כי אין לערבב כאן בין אבסטראקט פסיכולוגי לבין אבסטראקט סמלי, אם כי הגבולות בין השניים אינם מצוירים תמיד במלוא הבהירות ואינם הרמטיים. מכל מקום, נראה לי שמ'מסע הערב של יתיר' עד 'שלושה ימים וילד' צעד, למעשה, א.ב. יהושע לא מסיפור סמלי לריאליזם, אלא ממופשט סמלי לאיזו אלגבריות פסיכולוגית, כאשר הארצישראליות מֽשַׁווה למעבר זה הילה של מיפנה מוחשי. נקווה שמוחשיות זו לא תוסב בהמשך לריאליזם חבוט.
.jpg)
פרופ' גבריאל מוקד. כתב על מיטב יוצרינו בזמן אמיתי
צילום: אריק סולטן
ב'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר' באים יחסי אב-בן, ומופרעותו של הילד, בִּמקום קנאה ואהבה נכזבת שב'שלושה ימים וילד'. אולם בצידה של הטראנספורמאציה הזאת מועמדת גם בעיית היצירה עצמה ומסכת היחסים בינה לבין ה"חיים"; בעיה שנדונה במישרין, כלומר בחייהם של אב ובן מוחשיים. מבחינה זו דווקא סיפור זה הוא רב-משמעי יותר מ'שלושה ימים וילד', אף כי הוא נוהה יותר אחרי רצף המונולוג, אחַר איזו תביעה מצטדקת ורוהה.
מן-הראוי להעיר, כי בין 'מות הזקן' לבין 'מול היערות' לא מורגש כלל-וכלל מַעבר מגוף-ראשון של אני-מסַפֵר לאובייקטיביות של גוף-שלישי ביחיד וברבים. בשני הסיפורים העיקריים שבקובץ החדש שולט האני-המספר. ה"הוא" שבסיפור 'מול היערות' הוא "הוא" של יחיד המדבר על עצמו, המוכר לנו, בין היתר, ממחזור ה"הוא" האכזיסטנציאלי של קאפקא. ה"הוא" האובייקטיבי יותר של 'יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו, בתו' הוא היחידי העלול לציין מעבר ממשי מ"אני-מספר" ל"הוא". אבל 'יום שרב ארוך' הוא במידה מסוימת סיפור בעייתי, כי לא פעם משהו מתרדד בו. משפטים כגון "of course no cancer, כתב במיטתו, על גלויה, באנגלית פשוטה, נוטף-זיעה, בצהרי יום-שרב, להולנדי שנותר ליד הסכר", קרובים קירבה מסוכנת לסוציולוגיה הזורמת, שבעת-רצון מעצמה, העלולה עוד להתעבות בעתיד. מובן, כי גם 'יום שרב ארוך' הוא הרבה למעלה מזה, לא רק בגלל הדפורמאציה של המחלה והפירוד הממשי של הזוג, אלא גם בגלל קטעים עזים כתיאור הפרדס והרחוב והשיטוט בפנים הדירה. אבל הצירוף של השליחות לאפריקה, הנמסרת בידי ה"ישראלי המכוער" והממוצע, יחד עם חשד ודאי-כמעט של סרטן, יוצר (בנוסף להד רחוק של יצירת מאקס פריש) סכנת קירבה לבאנאליות "ריאליסטית". בעיית ה"הוא" וה"הם" של א.ב. יהושע עדיין רחוקה מפתרון.
הסופר אברהם ב. יהושע
צילום: יהונתן שאול
טענתי לעיל, כי האבסטראקט הסמלי או הפסיכולוגי של א.ב. יהושע רחוק מכל פרוורסיה. אפשר להוסיף לכך את הטענה, כי המצבים הקיצוניים, שבהם מתנסים גיבוריו והאני-המספר, באים להם בהכרח ולא מתוך הפלגה רומאנטית. הם סיכום הכרחי של הרבה אפשרויות "טהורות" פחות; אבל הם עצמם מצבים מוחשיים לגמרי בכל האבסטראקטיות הכפויה שלהם. מתוך כך א.ב. יהושע הוא אחד המהימנים מבין מספרינו הצעירים. הוא מספר מעולה, כן ואמיתי. בין שירות במילואים וצמחי א"י, ממוינים ובלתי-ממוינים, בין שינות ביום שרב ליום-שרב עצמו, בין קיבוץ ואוטובוסים ה"מסתחררים פרא", מתנהל המודרניזם המנומנם והנועז, שטוף הבולמוס והמשפשף-עיניו של א.ב. יהושע, שמשפטיו הם לעולם מדויקים כאבנים מוחשיות מאוד בבניין מופשט.
אכן, מבחינת הדיוק והנהייה החרישית מוליך חוט אחד מקטע ב'מסע הערב של יתיר', כגון - "רוחות הצפון לבדן, רוחות הצפון בחמתן, שעה שהן נאחזות באימה - ופורצות במחול השתוללות לאורך רכסי הרי גזית האיתנים, מייללות בין הוואדיות, הומות אל הסלעים וצונחות, רוחות הצפון הדורסניות שלא היו משיירות פינה אחת בלא לפקדה - הן לבדן יודעות את הכפר הקטן יתיר, החבוי בודד בצלע אחד ההרים המסולעים הנטויים אל תהומיותו של גיא סאוכין, המגיע בדרכו הארוכה והפתלתולת לעמקות רבת סתרים, לרגלי הכפר הלבן" - ועד קטע הסיום של 'שלושה ימים וילד', החותם את הקובץ השני בכללו:
"לא מייד נרדמתי. ידי שריחפה על הריצפה האפלה נתקלה באחד הקוצים. פעם, בשעת רצון, ניאותי ללמוד אצל יעקב איך מזהים את הצמחים. עתה ניסיתי לזהותו בזהירות, החלקתי על הגבעול, עד שהִגעתי לציצתו החלקלקה. ספרתי את אבקניו. אי-אפשר שזה הקורטם הדק, שכן יעל לא תטרח לקטוף קוץ שהוא שכיח כל-כך. מכל מקום, באפלה דומה היה לקורטם הדק, שהוא כידוע צמח-דבש, והמוני דבורים שוקקות סביבו, משעות הבוקר המוקדמות עד הצהריים, וזרעוניו דמויי ביצה. המרכזיים - בעלי ציצת-מוצים, המפיצה אותם למרחקים, ואלה שבהיקף הקרקפת - חסרי-ציצית, ותפקידם להבטיח את המשך הקיום של הצמח במקום הולדתו".
'מאזנים', 1968
אקו"ם