ומה על החיים, אדם?

הומא'ז לשירת מירון ח. איזקסון

מתוך מבחר ושירים חדשים

אבי אליאס

"פשוט כַּילד שנלקח משחקו,/ ילד פנה נלקח זמנו/ ועמד ללא מקומו.// ילד היה נלקח כִּלְיוֹ/ נאספו איברי גופו וקָטָן/ בְּקָטָן הביטו.// אחר כך נטרפה דעת אביו/ ואמו חדלה לְקָרֵב/ והילד נשבע בפחדיו." (עת לבכות, עמוד 39 ).

קטיפת ילד כפרח מגבעול, הִנה חוויה טראומתית, שילד ילך עִמה לאורך שביל צלקת חייו בעמוד השדרה המכוסה עור אדמדם, כפריחה מאוחרת לְמה שעבר בילדותו.

המשורר מירון ח. איזקסון משיב בי את רוח הילדות הקשה כשאבי נפטר בהיותי בגיל העשרה, עמוד התמיכה שהוא קורת הבטון של הבית התמוטט לנגד העיניים. ואז מגיע השִׁברון, חוסר הוודאות, החשיפה למוות מלווה בפחדים. אני מתחבר לשורת הכותב שחדר אל תוך נימי הנפש של ילד החש את הריק ואת השִׁעמום בטיפוס על הקירות והתבוננות אל תמונות דהויות. "נאספו איברי גופו וקָטָן", כמה נכון וכמה מדויק, שכסות הגוף בדמות אב וָאֵם הפכו ילד לעירום תלוי בחסדי דודיו, כי אמו הפכה לשבר כלי ונפחה את נשמתה לאחר שנה ממות אבי-הילד.

המשורר מירון ח. איזקסון. צילום: ראובן קסטרו

"לְמָה מתחתן איש,/ אולי לשעות בהן/ אדם מסתיים וְאֵין,/ נעזב מאביו, מתה אמו/ או בנו השתתק מרחוק.// ואולי דווקא לשעות רגילות/ בהן המילים קבועות,/ כמו שולחן שמבקשים/ או מהלָך מנצח של ילד.// לְמָה איש מביא את פניו,/ את העצם שפעם היא אף/ ופעם פתוחה ויוצאים מהעין/ הרבה קווים אחרים,/ לומר בבית אשתו הריני חדש/ הנני שקט ושמח." (לְמָה מתחתן איש, עמוד 67).

בגיל עשרים ואחת וחצי תחת חופה וקידושין בבית הכנסת אוהל רבקה בתל אביב, אבא של גיגי המציל המיתולוגי מחוף מציצים בתל אביב - מר קליין - ערך את שולחנות הסעודה. רב תימני השיא אותי ואת אסתר לבית חדד. השמחה שעטפה אותי לבנות קורת גג חדשה תחת שכינת אלוקים, חידשה אותי. שוב חשתי את כסות הצמר של ילד שמחפש להיות תחת כנפי החום והאוכל הביתי. מסורת. חגים. הילת השבת. ומילת הקסם: האהבה לאסתר רעייתי שתחיה שהיא עולם ומלואו, אֵם ילדיי הנפלאים שיודעים שאת יציאת שישי הם דוחים לאחר הקידוש ובתום סעודת ערב שבת. ומפה נובע החיבור לשירת איזקסון: "לומר בבית אשתו הריני חדש/ הנני שקט ושמח".

"אבל בְּמקום שבַּגוף/ בכל זאת נוגעים כשכואב,/ מדוע אָמור לעזור/ אם נוגעים בכאב.// לכן את מטפלת בי,/ הַאִם אֶת ידִי/ את עכשיו מלטפת,/ או שאת גופך מרקידה/ ובקצותייך במקרה אליי מגיעה." (רעשים וכלי בית, שיר ה, עמוד 121).

עקב מחלת סוכרת שבה חליתי, חדר לאוזני השמאלית חיידק. כאב האוזן - אמרו לי הרופאים המטפלים - הינו שווה ערך לצירי הלידה. מאחר שלא חוויתי לידה, אין אני רשאי לאמוד את מידת הכאב. ברם, צירי ההרס של האוזן יכולים להוציא כל בר-דעת מדעתו.

בשעות הקשות החיבור שבין הגוף לנשמה כמו שהיטיב לתאר איזקסון, הינו אהבת אישה,הטיפול המסור מניקוי המצח מזיעה, עד קיצוץ תפוח העץ לשבבים כגפרורים דקים ללעיסת הפה. הדאגה בקמטי המצח, קריאת ספר תהילים, הדיבור הצפוף עם רופא המלאך, ד"ר נגריס, שהציל את חיי, הם כלי הביטוי בשירו של מירון.

עטיפת המבחר שמתוכו לקוחים השירים
בלוויית מסה מקיפה של פרופ' דן מירון על יצירת איזקסון
הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

"קרובִי ואני שתי גולגָלות -/ אֵלֶּה קובעות ונגמר,/ מה לי כי אם זו ונגדה זו/ ואין רוח חיצונה/ המפתה אחרים לנשוב בי.// נבדוק מה תאמר גולגלתי לשלךָ/ כמו ילדוּת במשפחה מתקרבת,/ אומנם זו אתה, חמדנית משלִי,/ זו אני, פחדנית מתונה." (תפילת ראש-השנה עם קרובִי, פתיחה, עמוד 179).

אחד המשוררים האהובים עליי הוא דן פגיס ז"ל, במחזור שיריו "מוח" הוא מרחיק לכת עם הגולגולת וטומן את ידו בתוך הנוירונים ועושה בהם נפתולים של חוטי טלפון ותדר עצבי. להבדיל, איזקסון לוקח את עצמו על כנפי השירה ומרחיק לשתי גולגָלות. דו-השיח המשפחתי של קרבת העצמים מתמלא מעצמות לרגשות עצביים, לשון נופלת לשפת פיתוי, המילים כמו תפוח הננגס בשיניים משוננות מתחדדות מחמדנות לפחדנות.

עטיפת הדיסק שבו אלי מגן שר משירי איזקסון

"נפתחו שרירי רצועות על פניי/ הפעם היו אלה תפילין,/ אולי תפילתי תשמיעני אחֵר/ אם תפילין שלי לאט תיפתחנה.// פעם אחת ביממה/ עורי בודק את בשרו של  החי,/ לא פני אשתי/ ולא חלקת צוואר ילדיי/ מתקבלים בי בפעימות עור שכאלה.// רצועות הונחו בחולשה על כוחי,/ לא היטבתי לראות צִדן השחור/ שפרע את מצחי בחלום.// סגרתי רצועותיי על חלל פתוח/ כמו שביתו נח טרם בנייתו." (הנחת תפילין, עמוד 208).

במיטת חוליי בבית החולים בילינסון, שבה בי ההכרה כי תפילת הרופא אותה חיבר הרמב"ם שאובה מאנטנת-אלוקים. תמיד הייתי קרוב לדת, בניסיון לשמור על השבת. למשל, שמרתי על פלטת החימום של החמין העיראקי - הטבית. ביום חולין בעת שחרית התוודיתי בפני עצמי, כי דימוי התפילין הינו אנטנת הקשר בין האדם לאלוהיו. נפלה בי ההחלטה להניח תפילין מדי בוקר.

רגעי ליפוף תפילין של יד וקשירתם בזרוע ימין מפני שאיטר אני, והנחת תפילין של ראש, הם בשבילי הקטע המיסטי המתמשך גם כיום. דימוי לאמצעי קשר רוחני לשמיים פתוחים בין העננים, בין מקהלת השרפים שחגים סביב אלוהים והיו למשושת הבקשות לבריאות טובה. התנקות של הנפש במשך דקות מחיי החולין והדאגות.

אבי אליאס - משורר ומענטש. צילום: מוטי קיקיון

במבחר שיריו של מירון ח ' איזקסון, אני שומע את קולות האני: המעגל המצומצם של ילד אל מול פחדי החיים והמוות, פצעי הבגרות, נישואין, לידת ילדיו, פרנסה, אדם אל מול אלהיו. מה נותר לו לאדם אם לא לחיות, לחייך ולהודות.