הסופר חיים באר על הסופר ג' שופמן, מסה מתוך "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" באתר "יקוד". חלק ב'..

מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים (חלק ב)

מתוך השער הראשון: "מסעות". הפרק הראשון

חיים באר

ארבעה פרשים בשמים

מאחת הדירות בקעו צלילי "שירים על מות ילדים". עצבות מאהלרית נוראה עמדה בחדר המדרגות הספוּג ריחות מאפה ותבשילי טרפה. מעלית הסורגים המיושנת ירדה בארובתה המאולתרת, מרחיקה אותנו לאט-לאט מן החדר המקרי של הפנסיון הווינאי עם וילאות הקטיפה המאובקים, הנברשות עם נטפי הבדולח המדולדלים והביוב הסתום.

"גרוּס גוֹט," קידמה פנינו בשם השם השוערת הזקנה, שעמדה ומירקה את ידיות הנחושת של דלת הכניסה המזוגגת; באצבעותיה מוכות השגרון, הנפוחות מקור ומלחוּת, הדפה את הדלת הכבדה ופינתה לנו דרך, אומרת בשמץ ביישנות, כי תראה לה לעונג אם בשובנו נסור אליה לשעה קלה ונתענג על ספל קפה אמיתי ועוגת תפוחים מאפה בית, וכאתמול, נתרפק מעט על יגונות העבר, הנותנים כידוע משנה-טעם להנאות ההוֹוה.

היה בדעתנו לשוטט בעיר החמדנית, הלהוטה אחרי יין טוב, בירה מרה טרייה וטוֹרטים ומיני מאפה, כמו שהבטיחו לנו דפדפות הפרסומת של משרד התיירות שקיבלנו בבואנו, ולבקש אחרי וינה שבחלום, עירם של גוֹלדמַרק, גוסטב מאהלר ושֶנבֶּרג; ארתור שניצלֶר, בֶּר-הוֹפמן ואלטנברג; קלימְט וקוֹקוֹשְׁקָה; הרמן בַּאהְר, פליקס סַלְטֶן, קרל קראוס והוגו פון-הוֹפְמַנְסְתָּל; שטפן צווייג, מקס רַיינהַארְדְט, תיאודור הרצל, אוטו וַיינִינגֶר וזיגמונד פרויד - צביר אישים מופלא וחד-פעמי, שיהודים ויהודים-לשעבר היו רובו המכריע. אף שהיו פחות מעשרה אחוזים באוכלוסייה - קובע שטפן צווייג, המשווה אותם לעילית הרוחנית שפרחה בספרד ב"תור הזהב" - קידמו, הזינו ואף יצרו כתשע עשיריות מן התרבות הנערצת כיום כתרבות וינאית.

בתי קפה היו מחוז חפצנו הראשון.

"בית הקפה בווינה הוא מוסד מיוחד במינו, שאינו דומה לשום מוסד מסוגו בעולם," כותב בן אירופה בזיכרונותיו מן "העולם של אתמול", "הרי זה מעין מועדון דמוקרטי, הפתוח לכול תמורת ספל קפה זול, ובו יושב כל אורח תמורת הפרוטה שעות על שעות, מתווכח, כותב, משחק בקלפים, מקבל את הדואר שלו, והעיקר, לרשותו מספר עצום של עיתונים וכתבי עת. - - - אין לך אולי תרומה יפה יותר לעֵרות הרוחנית ולהתמצאות הבינלאומית של האוסטרי, מאֶפשרוּת זו ללמוד בבית הקפה על כל המתרחש בעולם, ולהתווכח עליו בחוג ידידים."

ניתוח יצירותיו של ג' שופמן על ידי יוסף שה-לבן
למען תלמידי ישראל. הוצאת "אור-עם"

כל מקצוע, חוכמה, מלאכה, מעמד וייחוס ובית הקפה שלו, מספר לקוראי 'הדואר' בשנות השלושים דניאל פרסקי החוזר מביקור בווינה. פרויד, אדלר, יונג ושאר גדולי תורת הפסיכואנליזה נועדים בקפה "סילר" אשר ברובע הראשון. הציונים וראשי התנועה קנו שביתה ב"נַציונל". "השם הזה אמנם נאה להם," מוסיף "עבדהּ של העברית" מניו יורק ומספר כי ב-1931, בחודש הראשון לשהותו בווינה לאחר ששב מביקור ברוסיה, הזמינו אותו רוברט שטריקר וד"ר פְלֶשְׁקיס, מנהיגי "הציונים הרדיקלים", להרצות על מצב היהודים שם. לאחר נאומו התפרצו פנימה פרחחי צלב הקרס, שברו כיסאות ושולחנות באלות שבידיהם ופצעו כחצי מניין ציונים ("במקרה ניצלתי מחמתם," מרגיע פרסקי את קוראיו, "כי פרשתי לקרן זווית לשוחח עם איזה חבר עברי"). סבורים היו שמדובר בהרצאה קומוניסטית. כשנודע להם כי היתה זאת הרצאה אנטי-בולשביסטית שלחו מכתב התנצלות. השחקנים היהודים, ממשיך פרסקי ומספר, היכן תמצאם אם לא ב"רֶקלאם", ו"זה באמת דרוש להם". מאורי הספרות האוסטרית היו מצויים תמיד ב"צֶנטרַל", ארתור שניצלֶר, בר-הופמן, פרנץ וֶרפֶל, פליקס סלטן ופֶּטֶר אלטנברג. "הוא היה נכנס ובא שמה," מספר פרסקי מפי השמועה, שהרי אלטנברג מת ב-1919, "יושב במקומו הקבוע כארבעים שנה בשעה 2 בערך אחר הצהריים, קורא, מתווכח, משחק שח-מט, מקבל אורחים ואורחות, כותב מעט, מריץ איגרות, ויוצא בשעה 4 בשחר."

"בקפה צנטרל, וינה, רחוב האדונים, באולם עם טפיטי זהב אנגליים," אני מלבה את הפנטזיה הרומצת בי בשורה מתוך הסיפור "כך נהייתי", שבו מספר אלטנברג כיצד בשבתו בבית קפה זה, "בשנתו השלושים וארבע לחייו ללא אל," קראו גדולי הספרות הווינאית את רשימתו על נערה אחת בת חמש-עשרה שאבדה לנצח בלכתה אל השיעור לפסנתר, התלהבו מכתיבתו והוציאו את שמעו בעולם; הפנטזיה לשבת אל השולחן המרובע עם לוח השיש, המזבח הנעלם של ההתגלות אשר לדקדנט חולני ואֶרוטי זה, "המטפל על פי רוב בילדות בנות שלוש-עשרה או אפילו בנות תשע", ולקרוא את הסיפורים במקום שנכתבו.

הבאתי אתי את העותק המצהיב ואכול העש של כתביו הנבחרים שראו אור בניו יורק בהוצאת "שטיבל" בשנת 1921. את העותק שלי קנה בעליו הקודם, האלמוני, בחנות הספרים של דוד הרצברג ביַאסי שברומניה, כנראה שנים רבות לפני השואה. הכריכה שחורה, הנייר עבה ומעולה, כל סיפור פותח באות מעוטרת בסגנון היוּגנדשטיל העברי מבית מדרשו של ליליאן. נייר משי מסתיר את שפמו מגודל הפרא, היורד על פיו, את משקפי הפֶּנְסְנֶה הקשורים לשרוך שחור, את הסרט הענוב ברשלנות לצווארו. דיוקנו של "משורר זקן אחד, עני וקירח ובלתי מגוהץ" כמו שהוא מעיד על עצמו במכתבו למיצי שב"להקת למינגסון" הדנית. בנו של הֶר אנגלברג, הסוחר היהודי הווינאי, הקבוע לעד בשמי הספרות, מוקף עדת נשים "כל כך מתוקות, מקסימות, שלמות מכף רגל ועד ראש, שיש להן, מלבד האוצרות האחרים, גם שיפולי גוף נחמדים, בגללן כדאי להפסיד את כל הרכוש, להיוורש, להיירות, מבלי אף להרהר בכיבוש פיזיולוגי".

מתרגמו של פֶּטֶר אלטנברג לעברית הוא ג' שופמן.

הוא עסק בכך כשישב בווינה בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה על פי הזמנת י"ד ברקוביץ, ראש הסניף האמריקאי של הוצאת "שטיבל", שאליה היה שופמן קשור בחוזה מיוחד. את מלאכת התרגום סיים באוקטובר 1920, כשהיה בבאדן. שופמן עסק בתרגום סיפוריו של אלטנברג - שהיו בעיניו "מין רשימות אבטוביוגרפיות של משורר, שמלבד אלה לא כתב כלום, משורר שלא שר" - בלא מעט מורת רוח. אף שקיבל מאתיים דולר לגיליון, כמו שחקרה ומצאה נורית גוברין, העדיף להקדיש את כל זמנו לכתיבתו שלו. אבל אין להכחיש שיוצרם של "כחום היום", "יונה" ו"התלוי" היה משורש נשמתו של אלטנברג.

 כשנולד לשופמן בנו, בפברואר 1922, הוא קורא לו פטר, על שמו של הסופר הערירי שמת שלוש שנים קודם לכן, ואף כותב על כך לחברו ח"ש בן-אברם. אבל כשהביקורת מכנה אותו "פֶּטֶר אלטנברג העברי" וצִלו של "האיש האהוב שייסורים ארוטיים מבריחים את כל חייו" אינו מרפה ממנו, מתחיל שופמן לבעוט. בריאיון שהעניק לרות בונדי במלאות לו שמונים, ריאיון שנתפרסם ב'דבר השבוע' ב-1960, הוא אומר: "פוסקים, שופמן הושפע מאלטנברג. אני הערצתי וחיבבתי אותו, אבל כתבתי בסגנוני עוד לפני שבאתי לווינה ולפני שהכרתי את כתיבתו. והעיקר, הוא הרבה יותר קטן ממני."

הסופר חיים באר. איזה ידע מדהים שבא מתוך אהבה
לספרות העברית והיהודית. צילום: יוסי אלוני

עוד בארץ כתבה לי ידידה את כתובתו של קפה "צנטרל" בפנקס הרשימות שלי. הרובע הראשון, הֶרֶנְגָסֶה 14, ארמון פֶרְסְטֶל. על פי תיאוריה הנלהבים (היא היתה שם בשלהי הקיץ) אנחנו מחפשים מקום רוחש נשים יפות שכלבים רצים אחריהן וגברים רבים מסיבּים בשובה ונחת, בהרחבת הדעת, בגֶמִיטליכְקַייט אוסטרי. הקפנו פעם ועוד פעם את הבניין המלוקק, הנראה כלקוח היישר מיפו העתיקה או מימין משה, ורק בפעם השלישית הבחנו בתפריט של בית הקפה, מעוטר בזוג כיסאות נצרים גבוהי מסעד בסגנון בּידֶרמַאיֶר, המודבק בצדה הפנימי של דלת זכוכית צרה. "קפה צנטרל" - מודיעה ההנהלה - "נסגר לחופשת חורף וייפתח שוב באפריל." רק עתה מתברר לנו כי תריסי הברזל המורדים הם שעריו של בית הקפה הנעלם, וכי הוצאות ההסקה הגבוהות - יש לו שתי דיוטות על פי תיאוריה של הידידה - ומיעוטם של תיירים אמריקאים נוסטלגיים, המעדיפים בחורף את חופי הדרום שטופי השמש, הם הסיבה לשנת החורף של המוסד.

בגְרַאבֶּן, אני מבטיח לבת לווייתי, בגְרַאבֶּן שבסמוך לכנסיית שטפן, בוודאי נמצא את מבוקשנו. שם, אני מספר לה, נפגשו-לא-נפגשו שופמן ואלטנברג. "ואלטנברג," שואלת רות בונדי את הסופר החיפאי הישיש, "האם נפגשת עִמו אי פעם?" - "נפגשתי ולא נפגשתי," אומר הסופר ופניו מתרככות להפליא. "הוא היה נוהג לשבת בקפה 'גְרַאבֶּן' בווינה. ראיתי אותו פעמים רבות, אבל לא ניגשתי אליו. הוא לא ידע עלי, לא קרא דבר משלי, ודאי היה חושב אותי לאחד מהשוק, וזה לא רציתי. הוא היה נוהג לשבת שם עם ידיד שלו, מהנדס. ישבו ושתקו. ודאי אמרו כל מה שהיה להם לומר במשך השנים הרבות לידידותם. זה היה קיוסק, עם שולחנות בחוץ, ואני ישבתי בקרבתם. שתקו והסתכלו, עד שעברה אישה יפה. אתה רואה, זו יש לה הליכה טובה, אמר המהנדס. וזה היה הדבר היחיד שנאמר."

הגְרַאבֶּן, בימים קדחתניים אלה של סוף דצמבר, היה ליריד עצי אשוח. מאות עצים גדועים היו מוטלים על מרצפותיו החלקלקות ואיכרים מן היער הווינאי ארזו ברשתות פלסטיק, כעין מכמורות דייגים, את אשר חמדו להן משפחות חגיגיות ונשים עריריות, ששקלו את השילינגים על ידיהם בהידור מצווה. "זה הִשׁרה ריח יער," אני מצטט מתוך "קול הדמים" של שופמן, "אבל ריח 'הסכך' בימי הילדות היה נעים יותר."

כאן, בחמישה ועשרים ביוני 1919, סמוך למותו, באחת-עשרה בלילה, עמד היחפן פֶּטֶר אלטנברג, כמו שהוא מספר ב"אימפְּרֵסיָה", ושר בקפריזיוּת צעקנית שיר הלל לשלמות גופנית שראה בה את הכול: "מעל ל'גְרַאבֶּן' בווינה עומד ירח הזהב במלואו. רגלי העירומות סומרות מקור קצת בסנדלי עץ. קרוב אני מאוד לשישים. עייפות חיים עמוקה ממלאָה את מוחי החולה (לא כפי שאַתם סוברים, כלבים!) - - - כך יהא נמשך עד שבאחד הימים ומחלת המוות תדפוק על דלתך מהססת-אכזרית. מעל ל'גְרַאבֶּן' עומד ירח הזהב במלואו. אני סומר קצת מקור, עם רגלי העירומות בסנדלי עץ. מדוע עוד אין ברגלֵי כולכם סנדלי עץ?! מדוע שׂמים אתם את הרגל, את זה חלק הגוף היגע ביותר, בארון מתים - בפוזמקאות ונעליים - ונוטלים ממנה את הבילתה החופשית, את נשימתה?!"

מתוך מכלול יצירותיו של ג. שופמן, אחד מטובי המספרים העברים, ששכחה לא מובנת נגזרה עליו בימינו, מובאות שלוש חטיבות סיפורים המתייחדות בעוצמתן ובמקוריותן. האחת, עניינה מלחמת העולם הראשונה כמו שהיא משתקפת בחיים העירוניים של וינה, שבין לילה היתה למצור ובמצוק; השניה מתארת את חיי הכפר השטיירמארקי שבדרום אוסטריה על איכריו בעלי היצרים הקמאיים, והשלישית, עניינה צמיחת הנאציזם באחד מבתי הגידול הלא ידועים שלה - אותו אזור כפרי אידילי ושקט לכאורה. ערך וכתב אחרית דבר, חיים באר

גם בגְרַאבֶּן לא מצאנו בית קפה ראוי לשמו. לבסוף נכנסנו למזנון עלוב, שהסבו בו כמה מוכרי עיתונים שבאו להתחמם מעט לאחר שהייה ממושכת ברחובות הקרים. הם גללו את מעילי הרוח הזוהרים, בצבע התפוז, של ה"קוריֵיר" לצנֵפה על אחד הכיסאות, ושיקעו עצמם בקריאה בעיתוני ספורט, מפליגים בדמיונותיהם אל המדרונות המושלגים ואל מסלולי הסקי שבהרי הזֶמֶרינג. בפינה ישבו שתי נשים מפורכסות יתר על המידה ובהו בחלל. נואשותן ומזוודות התמרוקים המרובעות שלהן לא הותירו ספק לגבי משלח ידן.

לגמנו מהר מן הקפה החם ואני קראתי בלחש, כמי שמבקש לקיים הבטחה ויהי מה, את הסקיצה האינטימית הקטנה של אלטנברג "מכתב" בתרגומו של שופמן מתוך העותק המצהיב ואכול העש, שנקנה אי אז ביאסי בחנותו של דוד הרצברג והתגלגל לבסוף לחנותו של ידידי ישראל רובינזון בתל אביב, ומשם אל מדף הספרים שלי:

כתבתי ליצאנית מתוקה אחת מכתב מלא התלהבות, תיארתי בו את כל שלמותה, מכף רגל ועד ראש - - -. היא הזמינה אותי בערב אל שולחנה בקפה ל' על ידי המלצר. "- האתה כתבת לי מכתב?!?" "- כן, כן, אני הוא, שהרשיתי לי את הדבר, עלמה - - -". "- איזו תכלית יש לזאת?!?". לאחר זמן נודע לה מי הוא כותב המכתב. אז אמרה תכופות אל אנשי שיחה: "- אם תאמינו או לא, פֶּטֶר אלטנברג כתב לי מכתב מלא התלהבות. בואו נא אתי אל ביתי, ואראנו לכם - - -". ובכן, היתה למכתבי, בבחינה ידועה, תכלית.

המשך המסה על ג' שופמן באתר: יקוד - כתב עת לספרות עברית