המשורר דוד רוקח ב"סדנת הקריאה" של המשורר יובל גלעד

יובל גלעד

סדנת קריאה  - דוד רוקח

דוד רוקֵחַ (1916-1985) היה משורר לירי נהדר, חרישי ועמוק, שנשכח לו בימינו כאילו לא היה. הוא מוּכּר רק למומחי שירה, ולמעשה גם בחייו היה משורר למעטים, לאניני טעם. ה"אשמה" היא בקוראי השירה ובשירתו גם יחד, שירה מאופקת ועדינה מדי בשביל ארצנו קפוחת השמש, אבל גם שירה אריסטוקרטית ומתנשאת משהו.

הוא נולד בלבוב, גליציה, מרכז יהודי חשוב, עבד כמהנדס או גיאולוג, נדמה לי שקראתי היכן שהוא, והגיאולוגיה ותנועת לוחות טקטוניים אכן ניכרים בשיריו.  זוהי שירת אני מובהקת, דיוקנו של אדם אחד על רקע נופים משתנים. שירה של אני ועולם המתערבלים כדי לשקף מצב רוח, תחושה, תקופת חיים, הרהורים וכו'. לא תמצאו אצל רוקח הדים להתרחשויות תקופתו, הוא הולך ישירות אל הנצחי, אל הרגשות הנצחיים של אהבה, כעס, עצב וכו', ואל טבע אורבני וטבעי. נופי ירושלים מרבים לחזור בשיריו.

שירתו היא מקרה מיוחד של משורר שזכה להצלחה בתרגומיו לשפות זרות (וידוע ששירה קשה מאוד לתרגם, היא מאבדת אחוזים ניכרים מיופיה בניגוד לפרוזה) בעוד בארץ היה מוכר רק לקוראים אדוקים. ואולי היתה כאן קנאה מסוימת: את שיריו תרגמו לגרמנית המחזאי השוויצרי פרידריך דירנמאט והמשורר פאול צלאן, שככל הנראה גם השפיע, במינימליזם שלו, על שירת רוקח.

מה לעשות ששירה, בדומה לקוקה קולה, זקוקה ליחסי ציבור. ישנו בארץ משורר טבע לירי הגותי נהדר לא פחות מרוקח, ישראל אלירז, ששנים חצב את דרכו המיוחדת בשדה השירה העברית, ורק אחרי שנות עבודה זכה כאן להכרה ופרסים, ואף לאחרונה להצלחה בקרב הקוראים (אוסף משיריו שנערך על ידי דרור בורשטיין). הדמיון לרוקח הנו גם בתרגומים, שכן ספרי אלירז זוכים להצלחה באירופה. אבל אלירז ואוהבי שירתו עבדו קשה מאד בשדה השירה העברית עד שהצליחו להגיע לקהל. ואילו רוקח, ככל הנראה, "הפקיר" את שדה יחסי-הציבור (בארץ לפחות) וכך נשכח.

אומנם אמנות טובה בדרך כלל שורדת את פגעי הזמן, וזוכה להתגלות מאוחרת במקרים של אמן שנשכח. אבל הדברים ילכו ויעשו בעייתיים יותר, מפני שריבוי אמצעי התקשורת וקריסת מערך הביקורת האחראית והמקצועית, גורמים להצפת ידע המטביע את הדברים הטובים באמת. וזו אחת הסיבות לכך שמשוררינו הצעירים, שלא מעט מהם מוכשרים, משקיעים זמן שווה בכתיבה וביחסי ציבור, השקות והתחככות עם מבקרים. התחושה (המוצדקת, ככל הנראה) היא שאם לא יצעקו וינכיחו עצמם בכוח אז לא תהיה תהודה והם לא יהיו קיימים על מפת השירה. וכך יוצא שמשוררים, אמני המופנמות וההקשבה להוויה, הופכים להיות פוליטיקאים בנוסף למשוררים.

מצד שני, הדברים אינם חדשים. קראתי ביומני לאה גולדברג את מיאוסה מעגנון היחצן של עצמו: היא מספרת שם על רצנזיה שכתבה על עגנון, והוא, בחנופתו, האיץ בה לקבץ את כתביה הביקורתיים ולהכליל את הרצנזיה. תאמרו, מה צריך עגנון הגדול יחסי ציבור? הרי זכה בפרס נובל, ובזכות כמובן. ובכן, גם הגדולים ביותר רדופים על ידי פחד שכחה, וגם הגדולים ביותר יודעים וידעו שבלא יחסי ציבור ליצירתם סיכוייה להיזכר ולהגיע לציבור רחב קטֵנים.

משוררים, בעיסוקם בז'אנר הקצר (בדרך כלל), בעיסוקם בעונות השנה, בחלופיות, בשירים נידפים כעלים ברוח, מודעים יותר למוות. פרוזה היא אמנות האשליה של סיפור ארוך ומתמשך (ולכן ממעטים כיום לקנות נובלות וסיפורים קצרים, כי הם מזכירים יותר את המוות) בעוד שירה היא אמנות הרגע החולף, פרפר של רגע. וכעת חזרה לרוקח.

מרבית שיריו קצרים למדי, ומשלבים הרהורים מטאפיזיים בעלי רמת מופשטות גבוהה, לצד ציוני מקום מאוד קונקרטיים, היוצרים קונטרסט מרתק. הקורא נדרש לפענח שורות די חידתיות ומורכבות, מהורהרות ו"כבדות", ופתאום נזרק למקום מוכר, מנופי הארץ, שיכול להעלות בו ניחוח זיכרון פרטי.

*

ומה שנותר: לילה אטום

כמערה, נחשים דמיוניים וקול

לא מזוהה. דלת טרקתָ

כאשר ניסית לנעול את הזמן

על בריח. ספינות הדלק באילת

מספרות פרקי מסעותיךָ

זהו שיר רוקחי טיפוסי, לאו דווקא הגדול בשיריו, אבל בשירתו אין שירים גדולים ובולטים במיוחד, אלא טפטוף חרישי מצטבר. (השיר מתוך הספר "עיר שזמנה קיץ" הקיבוץ המאוחד תשל"ו). השיר פותח במעין סיכום - "ומה שנותר" - אולי סיכום של אדם זקן, או בגיל העמידה, הבוחן מה נשאר לו מחייו, מה אינו מתכלה. מעין ניקוי שולחן ביקורתי. ומה נותר? ילדים, משפחה, עבודה, הצלחות, שירה נצחית, אהבה גדולה? לא. "לילה אטום כמערה" כשהלילה הוא כמובן סמל ותיק למוות. המערה האטומה היא גם חשוכה, כמו הלילה, כמו המוות, וגם מסמלת תחושת חוסר מוצא, מחנק, כניעה בלתי נמנעת לכוח חזק מאיתנו. ואז "נחשים דמיוניים". מטאפורה סתומה. נחשים אולי יכולים להתחבר למערה, ולהוות המשך לדימוי המערה. אבל למה דמיוניים? בכל אופן, ישנו המשך של רמת המופשטות הגבוהה. ישנו סיכום - "מה שנותר", ישנו הלילה- מוות, וכעת "נחשים דמיוניים" - סמל פרטי? אפשר לחשוב על נחשים רעלניים, מכישים למוות. ובכך נוצר המשך לדימוי הלילה - מוות. בכל אופן, מצטיירת תמונה של אדם מפוחד: מפוחד מזמנו הכלה, מפוחד ממיעוט הדברים הנותרים בחייו.

ההמשך מחזק את תמונת העיסוק בזמן ובחלוף: "דלת טרקת/ כאשר ניסית לנעול את הזמן/ על בריח". קודם הייתה לנו מערה אטומה, מוות סוגר, וכעת האדם, המרגיש את חלופיותו ורוצה שמשהו יישאר, נועל את הזמן, מנסה לעצור את מרוצתו המריצה אותנו החוצה. בקיצור: תמונה עם רמת מופשטות גבוהה, אדם מדבר בגוף שני על פחדי המוות שלו, שרשרת של מטאפורות חזקות אם כי חרישיות, באופן המזכיר מעט את שירת פאול צלאן. ואז הפתעה: "ספינות הדלק באילת/ מספרות פרקי מסעותייך". מה ההפתעה? ההפתעה היא המעבר מרמת מופשטות גבוהה לקונקרטיות. לא סתם ספינות (המסמלות מסע) אלא ספינות דלק (שאין בהן נוסעים? תכליתיות יותר?) וספינות דלק באילת.

זהו מעבר מקור לחום. הקור הוא ברמת המופשטות הגבוהה, שמרחיקה קוראים מסוימים המחפשים עוגני הזדהות עלילתיים/ מקומיים/ ביוגרפיים בשיר. והחוׂם - בספינה שבאילת. הדובר מדמה לעצמו שספינת הדלק, שוודאי אין לה עניין במר רוקח, מספרת על מסעותיו. זהו תיאור נרקיסיסטי מעט, מעין הפלגה החוצה, פריצה מהמחנק הממית של המוות. הנה, אומר לעצמו הדובר, כן הפלגתי, כן נסעתי, כן הייתי בעולם, וספינת הדלק מספרת על כך. מובן שזוהי השלכה של הדובר, אבל בו-זמנית מעין אמירה מחייבת על נסיעות, הפלגות, מרחקים, תנועה שבכל זאת נחקקת בעולם.

עטיפת ספר שירים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", תשל"ו, 1975

והנה שיר נוף ירושלמי של רוקח, נוף מטונימי או מטאפורי לתחושה קיומית של הדובר:

להיות אורן

להיות אורן בירושלים. משוֺשָה

לקולות החוזרים מן החלל. להיות

עמוד של אש ירוקה במרחבי גיר.

להיות אורן. לאגור שְרָף לִימוֺת צוּקה

ולהסתמרר כקיפוד. להיות אורן

בהר הצופים ולִצפות מדרגות מדרגות

בואךָ ים המוות

מאוד יפה לדעתי. ושוב - מצד אחד דרגת מופשטות גבוהה, לא ברור מי הדובר, מה הסיפור שלו, מה קורה. ומצד שני רמת קונקרטיות גבוהה - אורן בירושלים, משהו שכולם מכירים. וזאת הסיבה, כנראה, לחוסר הפופולריות של רוקח. אגי משעול ורוני סומק, לדוגמה, פופולריים בגלל שהקורא יכול להזדהות עם שיריהם ביתר קלות (מה שלא אומר שאינם משוררים טובים). הם גם מרבים להופיע בתקשורת, בהקראות שירה, ודמותם הציבורית מוכרת וחביבה על הקהל. הם באים לקהל, מחפשם אותו וגם מוצאים. ואילו החבר רוקח, מתבדל לו ולא מתערבב בציבור, חוגג עם אירופאים, למה שנאהב אותו? ועוד כותב שירים מוזרים כאלה.

הרבה בהתקבלות שירה תלויה בדמותו של המשורר. קחו למשל את יאיר הורביץ, משורר לא קל בכלל, משורר טבע נרקיסי ומורכב. למה שמו ידוע ומוכר ורוקח לא? האם היה יחצן מוצלח? לא כל כך. פשוט היה לו מזל: ראשית, היה לידו מנחם פרי בתור יחצן, והאיש יודע את מלאכתו. ושנית, התמזל מזלו להיות חלק מהשילוש הקדוש של המודרניזם העברי בשנות השישים: וולך, ויזלטיר והורוביץ. אז ישנו הדימוי של המשורר הביטניק, התל אביבי, החבר של וולך, וזה תופס את דמיון הקורא.

דוד רוקח, בניגוד למשוררים רבים, העוסקים בעבודות הגהה, הוראה, עריכה וכו', היה בעל מקצוע. (הלוואי עליי, למה לא למדת מקצוע, יובל?). ולכן לא היה תלוי לפרנסתו בספרות, ולכן התבדל כמו האורן בשיר.

"להיות אורן בירושלים" נפתח השיר בהמלצה, וזורק את הדמיון לכיוון ריח האורן הנהדר. (העץ האהוב עליי). "משושה" - מרפרר לחושי המישוש ולשמחה - לקולות החוזרים מן החלל. שוב, מופשטות - איזה קולות חוזרים מן החלל? החלל החיצון. אני לא חושב. החלל הירושלמי שסביב. מה פירוש להיות עץ? איזה דימוי זה? זהו דימוי למשהו יפה ותקוע, שאינו יכול לזוז. אם האורן הירושלמי נעוץ בירושלים, הרי הוא יכול להקשיב למקום היפה בעולם, "להיות עמוד של אש ירוקה במרחבי גיר". יפה לא?

זהו שיר הוויה. שיר הממליץ לאדם להיות ולא רק לעשות. המילה "להיות" חוזרת בשיר הקצר ארבע פעמים, חמש אם מכלילים את הכותרת. האורן המאופק כמו המשורר, הינו "עמוד של אש ירוקה" - אש כדבר אינטנסיבי ומכלה עצמו, כסכנה לכיליונו של העץ. אבל העץ לא נשרף, הוא מדורה ירוקה, יופי חי ומתבונן. זהו גם שיר הממליץ לאדם להיות קרוב אצל עצמו, לא להתייחצן, לא לצעוק דברים פרטיים בסלולרי באוטובוס, לא להצטלם ל"אח הגדול", לא להיחשף כל כך הרבה - "לאגור שרף לימות צוקה ולהסתמרר כקיפוד". והשיר מסתיים בקונקרטיות גדולה יותר, לא רק שמדובר באורן ירושלמי, כעת גם נדע את מקומו המדויק והשגיב: הר הצופים, שמעבר לגובהו מעיד גם על המצב הקיומי המומלץ על ידי המשורר - מצב של צפייה, התבוננות בהוויה. אבל לא מדובר בפסק זמן של התבוננות, בריחה מחיי המעש, הפוגה זמנית, אלא בחירה במצב של יציאה מהעדר, התרחקות מרצון.

והצפייה וההתבוננות אינם מסיטים את מבטו של הדובר מידיעת מותו, זמניותו, כפי שבאה לידי ביטוי בשיר הקודם שהבאתי על ספינות הדלק מאילת. העץ הירושלמי הגבוה מתבונן סביבו, ורואה למרחוק עד לנקודה הנמוכה בעולם, ים המלח, הוא ים המוות. המוות כנקודה אליו זורם הכל, ממנו נובעת המשמעות שנתן ליחס לעשייה בחיים, בין השאר: התבוננות וקיום מהורהר כמצב עשייה.

ישנה גם מעט התנשאות ומאנייריזם בשירת רוקח, התנשאות של מי שחבריו הם צלאן וקאנטי, בעוד בארץ לא מעריכים אותו, ומאנייריזם של מבנה שירי החוזר על עצמו: פנייה אל גוף שני, העצמה של הטבע כדימוי עצמי, בדידות הרואית וכו'. אבל הנה שיר יפה על התבודדות, על מודעות לוויתור על קהל, מרצון:

הבא איתי

הבא איתי

בסוד רַעַוָה ינחל את בִּצְרֵי ההר

ואת בצרי הים. יפרוש רשת ירוקה

על חולות נודדים למען לא ינדדו עוד.

יברך את השותקים אל כליהם

על כי מעטים המה בארץ הזאת

ומרפקי שררה להם אָין

בשיר הארס פואטי רוקח מזמין את הקורא למסע השירי שלו אל יפי הרים וים, אל הניסיון ללכוד יפי חולות נודדים בשירים, להקפיא רגע בחלופיות. ישראל שלנו רועשת וגועשת, ארץ חדשות ודעות בלתי פוסקות, איננה בדיוק מקום מתאים למשורר חרישי. יש הרבה יופי וחיות בישראל, אנרגיות ואינטנסיביות וחום שאין באירופה למשל, אבל שקט הוא מצרך נדיר כאן. אז רוקח ברח לאירופה, ברח לציריך, אבל הרגיש שייך לנופי ירושלים. ולכן הוא ממליץ לבא איתו למסע, או לבורא עולם: "יברך את השותקים/ ואת הנחבאים אל כליהם/ על כי מעטים המה בארץ הזאת/ ומרפקי שררה אין להם". כלומר - אני יודע שאינני יחצן טוב כל כך של שירתי, וזה גם לא מעניין אותי. אני אריסטוקרט מרצון, ומי שיבוא איתי למסע יצא נשכר.

והנה שיר קצר וגיאולוגי העוסק ברובדי האדמה האוצרים את ההיסטוריה והטיפוגרפיה והגנאלוגיה האנושית והכדור הארצית:

פענח

פענח את צופן השתיקה

של האדמה בציריה

הגיאולוגיים ואסוף הרעמים

שְדוּדֵי הקול לתוך מערת נטיפים

לפתחה של עץ חרוב זקן בלבלוב

אפיל, אחרון 

האדמה כצופן שיש לפענחו, כמשהו שיש להקשיב לו, ושוב מערה, עץ חרוב אחד, ספיציפי ומטאפיזי, סופי וקונקרטי, ראוי לאהבה.

והנה שיר קצר שהקדיש משורר נשכח אחד, דוד רוקח, למשורר נשכח ונפלא אחר, יוסף צבי רימון, משורר דתי ועמוק.

י.צ.ר,

"על תלתלי נערה בוער אלוהים"

כתב י.צ. רימון והוסיף:

"ולא ייבוש האלוהים".

שורות כאלו לא כתב משורר עברי

לפניו וגם לא אחריו

אכן, רימון היה משורר אינטנסיבי, משורר הוויה ואמונה, וכמה יופי ישנה בשורה "על תלתלי נערה בוער אלוהים", שילוב של התפעלות מיפי הנשיות משולב באמונה עמוקה, ואפילו פרסוניפיקציה של הבורא כמי שחושק בנערה ולא מתבייש בכך. רוקח לא היה משורר דתי, אבל אפשר להגדיר אותו כרליגיוזי (בדומה ליחזקאל נפשי שלנו, בימינו):

אמונה עליי

אמונה עליי תפילָתֵךְ בלי מילים

על עראי שיהפך קבע.

תגמולים לי, תגמולי שירה

לזמן ארוך ועקר.

יקֻיַּם בי אשר לא קֻיַּם

באִלתורי דורי, בהסח דעת

מרוב דעת. בעיר זרה,

בחורף המקפיא את זרותה,

אני מושך אור מירושלים

לתוך סימטאות בהן התהלך צוינגלי

בשלהי המאה השש-עשרה, בציריך

זהו שיר אהבה לאמונה, לשירה, לחרישיות מול "אלתורי דורי" - אלתורים של חוסר עומק ורדיפת שם. רוקח ממקם עצמו בציריך, אירופה, אבל מתגעגע לאור של ירושלים, האור הנצחי, המכאיב, החד-פעמי, הדתי.

"עדיין איני מוכן לויתורים. / לא על הגדרותיי לגבי שירה/ לא על הגדרותיי לגבי רֵעוּת./ ללבדות נולדתי, לא לבדידות" - עוד שיר של עמידה בודדה וגאה מול זרם רודפי הכבוד, כשבבדידות הגאה ישנה רדיפת כבוד לכשעצמה - רדיפת הכבוד של המתבודד המורם, האריסטוקרט. אבל ישנו כאן מסר שאינו קשור לשירה עצמה - (אני לא מת על שירים ארס-פואטיים המסתגרים בעולמו של הכותב) - "ללבדות נולדתי, לא לבדידות". מה הכוונה? מה ההבדל בין לבדות לבדידות? או, תהום פעורה ביניהם. בדידות היא מצב מצוקה של אדם המצוי לבדו, ולבדות היא מצב בו האדם מצוי אולי בלא חברת אנשים, אבל הוא נהנה מהקיום לבד, מהתבוננות, ממחשבה וכו'.

עטיפת ספר שירים בהוצאת "ספרית פועלים", תשמ"א, 1981

לטרון

אבן דמוית אגוז. אבנים

דמויות אגוז בחצר של מנזר

השתקנים בלטרון. אני משחק

באגוזי פקאן מן הגליל. הנזירים

שבאים לקראתי משחקים

באבנים המפיקות את שתיקתם.

צל גפנים המקיפות את המנזר

על האבנים. צל קוצים של הגדר

על כף ידי

המשורר בלטרון, במנזר השתקנים, ומזדהה עם שתיקת הנזירים. זאת זרות של אדם בארצו. יהודי ארץ ישראל רועשים, המתרחק, מזדהה עם המתרחקים, עם הנוצרים. דודו, מה נהיה? לא טוב לך פה? אני מבין אותך, אחי, גם לי מחניק פה. אבל בהתחברות עם פאול צלאן, עם קאנטי, עם יהודים אירופאים, יש התנשאות מסוימת, התחברות ליהודי הקוסמופוליטי שאירופה כל כך מתגעגעת אליו. אירופה לא רוצה אותנו חזקים, עוצמתיים, כובשים ונלחמים על המקום שלנו אחרי שנים של רציחות. אירופה רוצה את מרטין בובר, את היהודי המשכיל והנרדף, שאותו תוכל לאהוב. אכן, איבדנו, אנחנו כישראלים, לא מעט מהיופי והחוכמה היהודיים שהיו לנו בגלות, למשל בלמברג עיר הולדתו של רוקח. אבל גברת אירופה, את זאת שהבאת עלינו את השמד שהבריח אותנו לפה להצטייד באינסוף נשק כדי לשרוד, הלא כן?

ורוקח בארץ, בירושלים, ורועה בשדות זרים. השיר הבא מוקדש, אם אינני טועה, למשוררת היהודייה- גרמנייה הגאונית אלזה לסקר-שילר, שנמלטה מגרמניה בזמן ואת שנותיה האחרונות העבירה בירושלים, על סף טירוף, בבדידות ובעוני, כשילדים (ביניהם יהודה עמיחי שלנו, הנזכר בכך כעבור שנים) מיידים עליה אבנים:

שלא ידעה

שלא ידעה. שחלמה בהקיץ. שכתבה

את שיריה בחלום. שאהבה את ירושלים בחלום.

שהיתה מהלכת ברחובותיה

שעה שרחובות עיר אחרת הולכים

אחריה כקרונות רכבת עמוסי גרוטאות.

שלא חשה במציאות המתחלפת שלא

ידעה כי נשקתי למצחה בליל ניסן חמסיני

בירושלים

יפה. לסקר-שילר רדופת החלום, שלא השכילה או לא יכלה להשתלב בירושלים החמה, הלוחמת, הציונית, כי עברה האירופאי עדיין חי בה. לסקר שילר שאהבה לחלום על ירושלים בברלין, ראתה עצמה כנסיך יוסוף, אבל "ליל ניסן החמסיני" היה יותר מדי בשבילה. (וכל אחד כאן מכיר את החמסינים הירושלמיים, הם הבוערים והמסנוורים ביותר).

ומגאונת שירה יהודייה גרמנייה לגאון שירה יהודי רומני שכתב גרמנית, פאול צלאן (שתרגם את שירי רוקח, וגם את שירי ש. שלום, עוד משורר נשכח).

עם צלאן בפריז

פעם טיילתי עם צלאן

לאורן הסֵּן. הסתכל בזרם שהסתעף לזרמי משנה

מדד את בבואתו במים העכורים

ושתק כל אותו הלילה

             *

לפתע היתה לו סבלנות רבה לפרטים

להעמיד דברים על דיוקם

לענות למכתבים קנטרניים (על מעמדו

כמשורר יהודי) להיצמד לידידים

ולבקש קרבתם של תלמידי חכמים

(עמנואל לוינס). מובן שלא ידעתי

כי התפייסותו עם העולם היתה בעצם

התפייסותו עם המוות

כידוע, צלאן התאבד בקפיצה אל נהר הסן. (בעבר כתבתי סדנת קריאה על ביקורו בישראל, תוכלו למוצאה בגוגל...). הוא היה יהודי רדוף זכר שואה, יהודי שכתב בשפת הצורר, יהודי חצוי ורדוף אשמה. ורוקח מצייר כאן דיוקן אמין של אדם נואש ומדוכא לחלוטין, אבל גם אדם מלא חיות הנלחם על דימויו ומעמדו כמשורר וכיהודי. אבל יש כאן גם מעט נפנוף כלפי קהל השירה הישראלי: אה, אתם פה במי האפסיים, ואני עם החבר שלי פאול. פאול צלאן.

אבל נסיים בעוד שיר אהבה יפהפה לנופי הארץ, לחרישיות האבן, לזעם האור:

מי

מי יכתוב את השיר

על ערכאות האור בארצי

מי יכתוב על נשמת החול הנודד,

האבן הנודדת, ההר הנודד.

מי ישלב את טבעות שנותיו

בטבעות האֵלָה בְּפִצְלוֺת האורן

וישיב לתוך ראותיו את אַדְוַת הַקָדִים

כהבל אלוהי על רשתות הטל