שותפות מותנית המתין זמן רב לראות אור. ההוצאות אהבו אותו, שיבחו בחום, פתחו לו ולי דלת אבל ביקשו שארחיב, שאוסיף עוד סיפורים, עוד חומרים; אמרו שהקורא הישראלי, אם הוא כבר נוטל לידיו אסופּה של סיפורים קצרים - ז'אנר שמסומן אצלנו כלא-פופולרי - הוא רוצה לקבל תמורה - הוא רוצה "שיהיה הרבה".
אז חיכיתי. קיוויתי שתימצא לי דרך להרחיב. חיכיתי ושאלתי את עצמי שתי שאלות שביסודן הן עקרוניות: איך אפשר להוסיף ענפים ועלים ונצרים לקורפוס שנחתם, והאם בכלל אפשר לחולל שינוי בְּמבנה מבלי לפגוע בְּקונספט, שבמקרה של שותפות מותנית מבקש לשקף הן תוכנית והן פיגורטיבית אי אורבני שמניעים אותו ניכור, בדידות ורגשות סותרים.
ייתכן שאפשר לעשות זאת.
במחשבה שנייה - ברור שאפשר לעשות זאת. ואף על פי כן העדפתי שלא.
על החלטתי שילמתי בִּזמן - שנה... ועוד אחת... ועוד אחת... בינתיים פרסמתי שיר פה, סיפור שם, צללתי לעולמו של סלבה קורילוב המופלא וכתבתי את הדוקו-פיקציה לבד באוקיינוס (ספרית מעריב, 2009), ליקטתי חומרים חדשים לספרים שגם יומם יגיע, עבדתי על קטעי המעבר הליריים שבספר זה וליטשתי אותם לשירים (כאן הבאתי את הגרסאות המקוריות, המחוספסות), סיימתי פרויקטים, השתלבתי באחרים, ערכתי ספר או שניים - ועִתו של שותפות מותנית הגיעה. ישיר ומינימליסטי כפי שנולד להיות הוא מצא בית - "עמדה" - ואב מאמץ - רן יגיל. לחצנו ידיים - שותפות מותנית ללא תנאים.
עטיפת קובץ הסיפורים בהוצאת "עמדה", סדרת "דגש"
"לא להזדרז", "להניח לתהליך להכתיב את הקצב", "להתרכז במהלך ולא בתוצאה", "להמתין להבשלה כי היא קורית לרוב מאליה" - אלה משפטים שאני מרבה לגלגל בין שפתיי. הכותבים שעמם אני עובדת מכירים אותם היטב, ולא נדרש להם יותר ממפגש אחד כדי לחשוד שאינני מן הממהרים.
אינני יודעת אם אמנם "אינני מן הממהרים", אני פשוט מאמינה בִּזמן. מחלוף הזמן אינני מפחדת. ומדוע שאפחד? הרי הספרות - שהיא אורח חיי - לעולם אינה שועטת קדימה. אדרבה, היא מפלרטטת עם הזמן, מציבה לו אתגרים, מחבקת אותו, סקרנית לקראת היום הבא. הספרות היא נצחית.
והקורא יודע זאת, ולכן גם ממנו אינני מפחדת, יהיה תובעני, ישראלי ולא-חובב-סיפורים-קצרים כאשר יהיה. את הקורא הערטילאי הזה - שהוא אַת, שהוא אתה, שהוא אני - אני מכבדת כי ברור לי שיש לו תביעה אחת והיא בסיסית ומחויבת: שהספרות - המתקראת ספרות - תקיים את חלקה בחוזה העתיק, הלא-כתוב, ביניהם, ותסב לו קורטוב של התרוממות רוח. אם החוזה מופר - הזעם והתסכול גדולים בגלל תחושת ההונאה; אבל אם הוא מתקיים - נוצר מפגש, והמפגש מוליד רטט עדין, נדיר, שמתיך את הרגע ואת הקיום לאוקיינוס. זה קסם - קסם הפואטיקה - אין בו לא שיפוטים, לא התניות ולא תנאים. רק שותפות שקופה ומזוככת.
אני מעבירה לידיכם את שותפות מותנית בלב שלם ובאהבה. מי ייתן והוא יסב לכם כמה רגעים של נחת.
גל
2011
הסופרת גל קוסטוריצה (ראש השנה תשע"א, 2010) צילום: י. קופיבקר
הסיפור "איש של חמש" מתוך הקובץ" ב-nrg
הסיפור "פרויקט גמר" מתוך הקובץ ב-nrg
אקו"ם