תומאס מאן ב"סדנת הקריאה" של המשורר יובל גלעד.

סדנת קריאה - תומאס מאן

הפעם בסדנתנו אחד הגדולים ביותר, תומאס מאן (1875-1955), מחברו  של "בית בודנברוק" - הסאגה המשפחתית הבורגנית, "הר הקסמים" - רומן זרם התודעה פורץ הדרך, "יוסף ואחיו" - הרומן התנ"כי הפילוסופי ועוד. אבל אנחנו נעסוק דווקא בנובלה שלדעת מקליד הסדנאות היא מיטבו, "מוות בוונציה", או לפחות מציגה את הנושאים שהעסיקו את מאן באינטנסיביות הרבה ביותר.

אבל לפני כן כמה מחשבות על המצב הקיומי של האמן. אמן מטבעו הוא בדרך כלל אדם מוחצן למדי, וגם אם לא, הרי עצם העובדה שהוא מספר סיפורים ונוגע בלבבות אנשים, הרי הוא חשוף לעין הציבורית. במקרים רבים חייו של אמן עצמו, אפילו בלי שירצה בכך, הופכים למיתוס, למטאפורה, שלפעמים אף גוברת על העיסוק באמנותו עצמה. אנשים מתאבדים איננה תופעה חדשה, אבל כשסילביה פלאת' וארנסט המינגוויי מתאבדים נוצר הרושם שכאלה הם האמנים. נכון שאמנים בדרך כלל ניחנים ברגישות יתר, ולכן נוטים יותר למצבים נפשיים קיצוניים, אבל הם בסך הכול בני אדם כמו כולם.

אמנים, בהיותם חושפי הנפש ונבכיה (או לפחות היו כאלה, פעם) תפקידם לייצג רגשות ומחשבות של אנשים רגילים, החיים חיים בורגניים רגילים. לכן התאווה המציצנית לגלות עוד ועוד על חיי אמנים, "לחשוף" אותם במערומיהם (כמו שאוהבות לעשות ביוגרפיות מסוג מסוים, כמו אלה של ברטולד ברכט, למשל). או לחשוף ולפרסם כל מכתב של קפקא (ובתור מי שקרא כל דבר של קפקא, וחושב שיומניו הם יצירה שאינה נופלת מסיפוריו, אין לי מה להתלונן על החשיפה... ומצד שני, חלק ממכתביו לפליציה הם קשקוש מצער שלא היה צריך להיחשף...).

נוטים לייחס לאמנים נרקיסיזם, אומרים שהם מרוכזים בעצמם. לא חסרים סרטים אויליים על חיי אמנים (רוב הסרטים על חיי אמנים הם מציצנות בורגנית עלובה) בהם הם מוצגים בחולשותיהם, בריכוזם העצמי, בפחדיהם, בחוסר תפקודם וכו'. אבל זה מעניין אותנו כי הם מוצגים כ"נבחרים" על ידי הבורא, בעלי מגע הקסם. אז לא, חברים. אמנות היא עבודה, ועבודה קשה, הדורשת מקצועיות רבה. אפילו מוצרט בעל המגע הבאמת אלוהי, הועבד בפרך על יד אביו עד שהיו לו הכלים לבטא את גאונותו. ובכן, אמנים אינם אגוצנטריים, נרקיסיסטיים או אינפנטיליים יותר מרוב האנשים. (אולי קצת יותר, אבל לא באופן משמעותי). אמנים פשוט מחצינים את חייהם, מספרים עליהם, והדברים ניכרים, בעוד רוב האנושות מנהלת את האגוצנטריות שלה במסווה של דאגה למשפחה, לפרנסה, למדינה וכו'!.
 

תמיד הייתי סקרן לגבי אמנים שנשרפו באש יצירתם, אבל גם לגבי אמנים שחיו חיים מהוגנים ובורגנייים למדי. המיתוס לגבי האמן, החייב להתנסות בשיגעון, סמים וכו' בכדי ליצור, הוא שטות גמורה. אמנים כיוהאן סבאסטיאן באך, גדול המוזיקאים ואולי האמנים בכלל, שחי חיים נורמטיביים לחלוטין, מוכיחים שאין בכך כל חובה. יוהאן המסכן עבד אצל כל מיני בוסים מעצבנים מטעם הכנסייה, היו לו עשרים ילדים לערך (שחלקם נפטרו, כך היה בזמן ההוא) והוא חי חיי עבודה ותפילה. וגם תומאס מאן שבו נעסוק, חי חיים בורגניים למדי, ויעידו על כך המכתבים המהוגנים למדי שלו. היה נשוי, הוליד ילדים (אמנם שני בנים התאבדו, אבל זה עלול לקרות גם לא במשפחת אמנים). הוא היה אמן שמודע להיותו גאון, וכתב מתוך אחריות למסרים אותם העביר, אבל גם לרוח האמן החופשית להתפרע.
 












צלליתו של תומאס מאן על עטיפת הנובלה
 
"הספריה הקטנה/ הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה"

תרגום מחודש: נילי מירסקי

אם כך, מה באמת מייחד אמן? לדעתי, זאת יכולת ההתבוננות. רוב האנשים בסיסיים למדי (ואל תיעלבו, קוראים שאינם אמנים!). משפחה, אוכל, סקס, עבודה וקצת שעשועים, ואולי אפילו איזה ספר פה ושם, אולי אפילו של תומאס מאן. האמן חצוי: אם התמזל מזלו הוא עושה את כל הדברים ה"בסיסיים" האלה, אבל בנוסף יש לו יקום מקביל, "וירטואלי" אפשר לקרוא לו ברוח ימינו, יקום של התבוננות בחיים האלה, חקירה ומעקב, הסתכלות מתוך מרחק, ויצירת "הזרה" באמנותו, המאפשרת להתבונן מחדש בדברים שהפכו שגורים. הוא כאן, והוא לא כאן, לפעמים באותו יום.
 

אבל אנחנו חיים בעידן בו עמדת האמן כאיש עמל קרסה לחלוטין, עקב הקפיטליזם ותרבות האינדיבידואלים. כל אחד אמן, כל אחד "כוכב נולד", רק צריך להתגלות. אז זהו שלא. מעטים נולדים אמנים, ולעוד פחות יש הנחישות והכוח ללמוד, להתפתח, להכשיר את הכלים האמנותיים כדי להפוך לאמן השולט בכליו.
 

אבל נחזור לעניין ההתבוננות. אשתי התפעלה איך פעם, ביושבנו בתור ענק במשרד הפנים, שלפתי את פנקסי וכתבתי שיר או שניים (גרועים, אבל זה לא העניין). היה שיעמום המחץ, אפילו עיתון לא היה, אז עברתי למצב "אמן". התבוננתי. ישנם אמנים הנוטים יותר להפוך את חייהם והביוגרפיה שלהם למטאפורה, לאמנות, לזהב, על ידי טרנספורמציה אמנותית שהיא קסם ומלאכה שנדרשים חיים שלמים כדי לשלוט בה. ויש מי שאוהב להתבונן, כמוני. מה עושים האנשים? איך הם מתנהגים? איזה פנים יש להם? למה הם עושים מה שהם עושים? האם הם טובים או רעים? וכו'.

התבוננות זו יוצרת מעין "סכיזופרניה". אתה כאן ולא כאן. אתה חי את "החיים" ואתה פורש מהם לעולם, שבהרבה מקרים הוא טוב יותר. למה הוא טוב יותר? כי בעולם האמנות השאיפה היא ליצור אובייקט אסתטי הרמוני, שכל חלקיו תואמים והשלם שלו עולה על סף חלקיו. הרמוני כמו גוף האדם. והרמוניה ויופי מרגיעים את הנשמה, בעוד ה"מציאות" כאוטית, מלאה בעיות וחיכוכים.
 

אמנים שיודעים לחוות אמנות, ולמעשה גם אנשים שאינם אמנים היודעים לחוות אמנות לעומקה, הם בני מזל. כאשר המציאות בלתי נסבלת, פשוט פותחים ספר, רואים סרט או שמים דיסק, ועולם חלופי נפתח. העולם החלופי עוסק ב"מציאות" (לפחות בספרות, במוזיקה זה יותר מורכב) אבל מתוך הרמוניה (גם אם הרמוניה המעידה על כאב, טרגדיה). ואין הכוונה לקרקס הנקרא תיאטרון ישראלי, שבו ועדי עובדים ואנשים משועממים מתלבשים יפה כדי לשמוע אנשים אחרים צועקים על הבמה מתוך שיעמום את אותו הטקסט בפעם המאה...

אמנות היא נס, כמו הבריאה. ותומאס מאן ידע זאת היטב, והרבה לעסוק בכך. הוא היה אמן מתבונן, לא כזה החי ומספר על טירופיו האישיים. הוא התבונן בתקופתו, ימי רפובליקת ויימאר והרקב המתפשט בתרבות הגרמנית, וסיפר עליהם ב"הר הקסמים" ובעיקר ב"דוקטור פאוסטוס". הוא ברח מגרמניה בזמן, לפני שהנאצים הגיעו לשיא זוועתם, ותקף מאמריקה את מה שאירע לתרבות הגרמנית.
 













עטיפת קובץ בן ארבעה סיפורים של תומאס מאן

"מוות בוונציה", "מריו והקוסם", "לואיזכן" ו"טוניו קרגר"

מיטב היצירות הקצרות שלו

"הספריה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה"

תרגום: נילי מירסקי

"מוות בונציה", הנובלה הידועה שלו שאף הוסרטה באופן מרשים על ידי הבמאי האיטלקי ויסקונטי (בכיכוב דירק בוגארד), הנה נובלה העוסקת באמן מזדקן המצוי בשיא כוחו. הוא עובד, ועובד, ועובד. מודע לייעודו ולמעריציו המחכים לכל יצירה חדשה שלו, הוא מסור לאמנותו, אבל מבלי לאבד את חוש הביקורת העצמית החמורה שהוא משית על עצמו (ובניגוד מוחלט למרבית אמני ימינו, ולא אציין שמות, שברגע שזכו להכרה והצלחה מתרופפת המשמעת שלהם והם חושבים שכל דבר היוצא תחת ידיהם ראוי ונהדר).
 

ועכשיו, הבה נצלול  ל"מוות בונציה" (בתרגומה הנהדר של נילי מירסקי, אלא מי). החבר גוסטב פון אשנבאך, אמן המצוי בישורת האחרונה של חייו, יוצא אחרי יום כתיבה לחלוץ עצמותיו בטיול. הוא מגיע בדרך מקרה להיכל אשכבה, מביט בצלבים וציורי קודש, צופה באדם מוזר, ואז נתקף בתשוקת מסעות לא אופיינית לו:

"הוא חש פתאום איזו התרחבות מוזרה של כל הוויתו, איזו תסיסה סוחפת, להט נעורים עורגים אל המרחק - רגש כה עז, כה חדש, או מכל מקום זנוח ונשכח מלב ימים רבים כל כך, שאשנבאך עמד מלכת וניצב כמסומר למקומו... לא הייתה זו אלא תשוקת מסעות; אך היא פקדה אותו כמין התקף ונתעצמה לכדי תאוות נפש, כמעט לידי תעתוע חושים. כמיהתו נתגלגלה במראה עיניים; דמיונו, שדריכותו טרם פגה משעות העבודה, יצר לו מסכת רבגונית של כל הפלאות והאימים על פני האדמה... מאז ומעולם, ועל כל פנים מאז עמדו לרשותו האמצעים לשוט ולהתהלך בעולם כרצונו, לא ראה במסעות אלא כמין כלל מכללי ההיגיינה, שיש לאחוז בו מפעם לפעם גם בניגוד להיגיון ולנטיית הלב. כיוון שהיה טרוד יותר מדי במשימות שהטילו עליו עצמיותו שלו ונשמתה של אירופה...".

מכירים את הכמיהה הזאת שמתעוררת פתאום באמצע היומיום האפור לנסוע? זה מה שקרה לחבר אשנבאך. ובהמשך, הוא כועס על עצמו. שכן הוא חי חיי משמעת קפדניים, "כיוון שהיה טרוד יותר מדי במשימות שהטילו עליו עצמיותו שלו ונשמתה של אירופה". איזה תיאור ממצה ונהדר של חיי אמן דגול כתומאס מאן - ראשית לכול, צו עצמיותו, עצמיות האמן, הפרא, החופשי מכבלי תרבות לפחות ביצירתו, הנאמן לנשמתו ולמה שהיא רוצה לבטא. ובנוסף, במקרה של גאון כמאן, הוא מחויב גם לתרבות האירופית כולה ולתהליכים המתרחשים בה. חשוב כמובן להעיר שאין מדובר כאן בביוגרפיה, מאן אינו אשנבאך, יש הרואים בדמות אשנבאך את גוסטב מאהלר, המלחין היהודי-אוסטרי הפוסט-רומנטיי; אבל אי אפשר להימלט מההשוואה המתבקשת, ומנקודות החיכוך והדמיון הבלתי נתנות להכחשה למאן עצמו.
 

ואז מביא מאן מעט מהביוגרפיה של אשנבאך, מגדולי אמני אירופה, שאמרו עליו שחי את כל חייו כאגרוף קפוץ ולא כיד פשוטה לרווחה. מגיל צעיר היה חולני, ולכן למד בבית. היתה טבועה בו משמעת (גרמנית! כמובן, אבל גם לנו היהודים יש אותה, או יותר נכון הייתה לנו, ומכאן חלק מהקרבה הטראגית בינינו). והוא עבד את אֵל האמנות בנאמנות ובחריצות:

"כיוון שביקש איפוא לעמוס על כתפיו הדלות את נטל המשימות שהטיל עליו כישרונו ואף להרחיק לכת, הרי נזקק יותר מכל למשמעת - והמשמעת למזלו הטוב, היתה טבועה בו מלידה, מורשת אביו... את יומו פתח השכם בבוקר בהתזת מים צוננים על גבו ועל חזהו... ובמשך שעתיים או שלוש שעות של דבקות מצפונית ומסירות הנפש היה מעלה קורבן לאמנות את הכוחות שצבר בשנתו."

אשנבאך כתב רומן על קורות חייו של פרידריך הגדול, ומאן מתאר כיצד נוצר הרומן, בעבודת נמלים, ולא בהשראה אלוהית כפי שנוהגים לחשוב הבורגנים המצויים על האמנים:

"...לאמיתו של דבר נתעלו הללו לידי גדוּלה טפח אחר טפח, במנות זעירות של עמל יומיומי, מתוך רבבות רסיסי השראה בודדים, והגיעו לידי מדרגה של שלמות בכללותם ובפרטיהם רק משום שיוצרם, אשר בכוח ההתמדה ובנחישות הרצון לא נפל מכובשיה של מולדתו, השכיל לשקוד על יצירה אחת שנים הרבה מתוך דריכות שאינה מתפוגגת, כשהוא מייחד למלאכת הכתיבה רק את הצלולות והמובחרות שבשעותיו".

אז ישנה השראה, מאן לא מתעלם מכך, אבל היא באה בהבזקים קצרים שיש להמתין להם, לארוב להם, כמו צייד. ידידנו חי במינכן, ולמשפחתו מוקדשת שורה אחת... הוא נישא, אשתו נפטרה והותירה אותו עם בת אחת. אבל אלה זוטות. כל חייו קודש לאמנותו.
 











עטיפת הרומן הנודע של תומאס מאן בשני כרכים

"הר הקסמים"

"ספרית פועלים", מפעל ספרי "מופת"

תרגום: מרדכי אבי-שאול

עד כאן הבסיס, ומכאן תתחיל בהדרגה הדרמה. מאן פעל בתקופתו של פרויד, וספריו נעדרי פסיכולוגיזמים, אבל יש בהם עומק והבנה של הנפש האנושית ויצריה. אשנבאך הקדיש את כל חייו לקוטב אחד, ליצירה, לאינטלקט, לעבודת הרוח, ולמעשה החמיץ את כל הצד השני של החיים - ההנאות, הנעורים, חיי הרגע, קלות הדעת, שכולם מתגלמים בנער טאדזו', אליו נתוודע עוד מעט. זו מעין התפרצות מאוחרת של ארוס דיוניסי, אחרי עשרות שנים של עיסוק אפוליני. (המושגים באדיבותו של ניטשה).

אז ידידנו בוחר בוונציה, אחת הערים היפות בעולם, כך אומרים (לא הייתי שם, אין כסף, עוד אגיע, אולי) אבל עיר שוקעת, כידוע, שקועה במים. הוא מגיע בגונדולה, כמובן:

"הוא אף לא העלה בדעתו שיכול להיות אחרת, שכן קידמה העיר את פניו תמיד אפופה הילה של זוהר... כך שבו וראו עיניו את יפעתה המרהיבה של הכיכר, אותו צירוף מסמא של מבנים קסומים... ועודו מתבונן אמר בלבו, כי הבא אל ונציה בדרך היבשה, אל בית הנתיבות, משול למי שנכנס לארמון בדלת האחורית, וכי אין לבוא אל זו המופלאה שבערים אלא כך, כמוהו עתה - בספינה, נישא על גליו הרמים של הים...".

(זה רק אני, או שיש כאן דימוי של משגל? בהחלט יכול להיות, מאן היה ממזר לא קטן, ויש בנובלה לא מעט הומור כלפי רצינותו התהומית של אשנבאך...).

(ואגב, מי שרוצה לקרוא עוד על ונציה, ירוץ לרכוש את התרגום החדש ל"חותם מים" של יוסף ברודסקי, ממואר נהדר על ונציה, עירו האהובה).

והנה תיאור נפלא של קיום התבוננותי, קיומו של האמן, בשונה מקיומו של "איש החברה":

"תחושותיו של אדם השוקע בהתבוננות מתוך בדידות ואלם חזקה עליהן שתהיינה עמומות יותר ובה בשעה עמוקות מתחושותיו של איש החברה; הרהוריו של הבודד כבדים ושגיוניים יותר, ולעולם יהיה חוט של תוגה משוך עליהם. תמונות ורשמים העשויים להימחות על נקלה בצחוק, במבט, בשיח ושיג, מעסיקים את רוחו יותר מן הראוי להם, מתעצמים בשתיקה, לובשים משמעות ונעשים חוויה, הרפתקה, רגש. הבדידות מולידה את המקורי, את היופי הנועז, המצמרר, את הפיוט. אך גם את המופקר מולידה הבדידות, את הסוטה, האבסורדי והאסור..."

תומאס, אני אוהב אותך! ולמה אני אוהב אותו, ולמה אנחנו כל כך אוהבים את האמנים שאהובים עלינו? כי הם מסבירים לנו את חיינו, מנסחים לנו דברים שהרגשנו אבל לא היו לנו מילים בשבילם, ומשככים את בדידותנו הקיומית והממשית גם יחד.

 

נכנס טאדזו', נער פולני יפה בן ארבע עשרה, שאשנבאך רואה משחק עם נערים אחרים:

"בפליאה השגיח אשנבאך ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שעינם כעין הדבש, עם קו החוטם הישר, המשתפל, עם הפה המצודד ועם ארשת כובד הראש הקסומה, האלוהית, הנסוכה על כל תוויו, העלה על הדעת פסל יווני מן הזמנים היותר נעלים, ועם כל אותה שלמות טהורה של הצורה נאצל מן הפנים האלה איזה חן חד-פעמי ואישי כל כך, שדומה היה על אשנבאך השקוע בהתבוננותו כי מעולם, לא בטבע ולא באמנות, לא חזו עיניו בדבר שבריאתו עלתה יפה יותר מזה. "

טוב, מה יש לנו כאן? יש לנו אמן הנוגע באלוהי, המתפעל מיצירה מושלמת של המאסטר בעל הבית בכבודו ובעצמו. יש לנו אמן מזדקן שלמעשה החמיץ את נעוריו בעבודת רוח קשה ומחשלת, ובראותו נער צעיר עם מראה מהורהר המזכיר לו את עצמו, הוא מתגעגע לנעוריו המוחמצים. (למרות שלנער גם קלילות המעוררת בגיבורנו קנאה).
 

אבל בנוסף, חברים, ואין להכחיש את הדבר, ישנה כאן התעוררות הומואירוטית מאוחרת. גוסטאב שלנו חרמן על הנער, כפי שעוד נראה בהמשך. מאן אמן חכם מדי מכדי ליפול בפח של התאהבות הומוסקסואלית גרידא, ויש כאן רק רמזים לכך. אבל אלו רמזים מוחשיים למדי, והמוטיב ההומוסקסואלי החבוי חוזר גם בספרים אחרים של מאן ("הר הקסמים", "יוסף ואחיו") וודאי נכתב על העניין, אם מישהו רוצה לחפש. ובעיקר תהו על העניין ביוגרפים מציצנים, ולדעתי לא מצאו עדויות למימוש של ממש, או שכן, מה זה משנה.
 

מה שיפה כאן, מעבר לתיאור הנוגע ללב, שמיד נמשיך בו, של אמן המתגעגע לחיים הפשוטים של נער שהחמיץ, הינה הכנות של מאן, האמן הטוטאלי. אמן טוטאלי כותב מתוך צו מצפונו ועצמותו, בראש ובראשונה לעצמו, לצורך יצירת יופי וחוכמה שיספקו אותו. ולמאן התחשק לספר על סופר גדול, בן דמותו, שנתקף כמיהה למסעות ולנער איטלקי. אבל הרי ברור שמעצם הדמיון, קוראים ומבקרים ייחסו למאן הומוסקסואליות, לא? נכון. אבל למאן זה לא הזיז.
 

למאן לא היה אכפת: יגידו - אז שיגידו. הוא אמן, ואמן נותן דרור לדמיונו, לכל תחושותיו (ואמן טוב הולך עם האינסטינקטים שלו לא פחות מאשר עם האינטלקט). או במילים אחרות - שילכו להזדיין. הוא כאן הבורא, והוא בורא דמות של סופר מזדקן. אמן צריך אומץ ללכת עם הכתיבה שלו, להתפרע, מתוך משמעת כמובן, להיחשף לכל רבדי הנשמה שלו ולתת על כך דין וחשבון ללא כחל וסרק. וזה, בין השאר, מה שמבדיל אמנים כמו מאן ממרבית אמני ימינו, שלא לוקחים לעצמם את החופש (הכמעט יחיד, בעולמנו התרבותי).

הרומן המאוחר והכולי של תומאס מאן

שבו הוא בוחן את הרוח הגרמנית הגדולה

באמצעות המוזיקה כדרכו

"ספרית פועלים" וספרי "מופת"

תרגום: יעקב גוטשלק





"אהבתו אל הים נבעה ממקורות עמוקים; מכיסופי המנוחה של האמן המכלה כוחו בעבודה ומשתוקק למצוא לו מיפלט מפני שיפעתו הסבוכה, התובענית של התופעות ולהתרפק על חזהו הפשוט והכביר; ומכמיהה אסורה, הסותרת כליל את אמנותו ועל כן מפתה שבעתיים, כמיהה אל מה שאין לו צורה ואין לו שיעור, אל הנצחי, אל האין. למצוא מרגוע בשלמות משתוקק כל מי שמוסר נפשו על העילאי, וכלום אֵין האַיִן צורה מצורותיה של השלמות? עודו צולל כך בהזיותיו עמוק אל תוך הריק, שיבשה פתאום דמות אדם את הקו האופקי של החוף... ראה כי הנער היפה הוא שבא משמאלו... יחף היה, נכון לטבול במים, רגילו החטובות מעורטלות עד למעלה מברכיו...".

איזה תיאור כביר! כמיהת השלמות, היא הכמיהה אל השלווה ההרמונית המוחלטת, היא הכמיהה אל המוות, האופפת את גוסטאב שלנו. ונציה איננה מאירה לו פנים, מזג האויר מזיק לבריאותו, והוא מחליט לעזוב. אבל אז מתחרט וחוזר. באמצע יש עניין משעשע עם המטען שלו שנשכח ונמצא. מאן איננו חומל על גיבורו, שבצד ההירואיות שלו כאמן, מוצג באופן מגוחך למדי. והגיחוך הזה של הנוסע המתקרב לקיצו, המבולבל, השפיע עמוקות על יעקב שבתאי הגדול שלנו, בתיאוריו את שיטוטיו של מאיר ב"סוף דבר".
 

ואז, תיאור של אשנבאך הצעיר הנחוש להיות אמן גדול, לעומת טאדז'ו הקליל:

"אשנבאך לא היה שוחר תענוגות. בכל עת ובכל מקום שעמדו החיים בסימן של נופש, חינגה ותפנוקים, היה קם עד מהרה - ובייחוד היה הדבר כן בימי עלומיו - ונמלט על נפשו בסלידה, ברוגז, לשוב אל עמלו הנשגב, אל שיגרת יומו שכולה שירות מפוכח וקדוש. "

ולעומתו טאדז'ו:

"הוא כבר נמצא פה למטה בבגד ים כחול לבן, שהיה עתה לבושו היחיד על החוף, שקוע כולו בשעשועים הרגילים בחול ובשמש - מתמכר לחיים האלה המתוקים, הבטלים, חיים של משחק ומנוחה... לא עברו ימים רבים והאיש המתבונן ידע כל תו וכל מחווה של הגוף האצילי הזה, המתנועע מתוך חירות שאין מׇשלה; בחדווה היה שב ומברך כל קו מוכר של יופי... הנשים קראו לנער לומר שלום... הוא בא במרוצה, יוצא רטוב מן הגלים ומנער את תלתליו... ויש שהיה שרוע מלוא קומתו על החול, מגבת הרחצה כרוכה לו סביב חזהו... והנער הקרוי 'יאשו' יושב שפוף מעליו, טורח לשמשו ולהפיק ממנו רצון..."

טוב, חברים, אם זה לא תיאור הומוסקסואלי נהדר, אז אני לא יודע מהו. ולמי שעוד ספקן, מביא תומאס מאן את היוונים עצמם, שאצלם כידוע היה זה מנהג רווח, עם נערים צעירים, תלמידים. (ואגב, לקוראים הבורגנים של NRG רק אסביר ואומר, שאין גבר שאין בו צד הומוסקסואלי, ולו גם קטן, כמו שאין אישה בלי צד לסבי, ולו גם קטן, כל החלוקות הקיצוניות תלויות תרבות).
 

וגוסטאב מפליג בדמיונו לימי היוונים:

"על כר הדשא המשופע מעט, שהשוכב עליו נוח לו לזקוף את ראשו, שרועים שני גבים שמצאו להם כאן מסתור מלהט החמה: האחד קשיש ורעהו צעיר, האחד מכוער ורעהו יפה, החכם לצידו של שובה הלב. ובאמרי שפר נלבבים, במשל ומליצה וחידוד לימד סוקראטס את פיידרוס פרק בהילכות כיסופי הנפש והמידה הטובה..."

ושלא יתפרש כאילו ההומוסקסואליות היא מרכז הסיפור. ממש לא. מדובר בהתאהבות של אמן זקן בנער צעיר, אבל ברובה היא התאהבות של האמן בנעורים, בפריון, בחיים אותם החמיץ בהתמסרותו הקשוחה לעולם האמנות. אשנבאך מרגיש את מותו קרב, כנראה, ועובר התפרצות אחרונה של כמיהה לחיים, לארוטיות, ליפי הטבע כפי שבא לידי מימוש בגוף האנושי.
 

הסיפור נוגע ללב קוראים, אמנים ושאינם אמנים כאחד, כי בכולנו יש את שני הקטבים: קוטב "מאזוכיסטי" שאוהב לעבוד, אפילו להתענות בעבודה, להתמסר למשמעת ועשייה כלשהי, וקוטב נהנתני של רדיפת חושים ומרגוע.

בכולנו, גם אם מעטים מודעים לכך, ויש מי שהדבר מצוי בו בכמות מעטה, כמיהה למשהו מעבר, ליופי מושלם. ופורקן לכך יכול להימצא בקריאה בתומאס מאן או בצפייה בדוגמניות או בטלנובלות רומנטיות. ובכולנו פחד מהמוות ורדיפה אחרי נעורים נצחיים, בייחוד בימי החברה המערבית המזורגגת שלנו.
 

מגיפה תוקפת את העיר ונציה, והרשויות עוסקות בניסיונות חיטוי. מזהירים את אשנבאך שייסע, וכך עושים מרבית המבקרים, אבל הוא הופך אובסיסיבי במעקבו אחרי הנער, חרד שהנער ייסע. הוא עוקב אחריו בסמטאות ונציה, והנה בא הגיחוך:

"כמוהו ככל אוהב, ביקש לשאת חן, ומרה התייסר בחרדתו שמא ייבצר ממנו הדבר. הוא הוסיף לחליפותיו מיני אביזרים נעריים עזי צבעים, התקשט באבני חן וזלף על עצמו בשמים, יום יום הוציא שעות ארוכות על תלבושתו והופיע אל שולחן הסעודה מהודר כולו, נסער ודרוך. לנוכח יפי העלומים הענוג, שככה עולל לו, היה בשרו המזדקן מעורר בו בחילה; שערו האפור ותווי פניו החדים מילאו את לבו כלימה וייאוש. שוב ושוב נתאווה לרענן את גופו ולהחזיר לו את עלומיו, והיה נכנס תכופות אצל סַפַּר בית המלון".
 

תומאס מאן מחדיר את הסכין ומסובב אותה בתוך ידידנו גוסטאב, שהרי גרמנים מתמחים במלאכה הזו, לסוגיה השונים. אבל יפה הוא עושה זאת. ובכך מעיד על כולנו, המסרבים להיות בני אדם, הכמהים לגאולת הרפואה והמדע שיפטור אותנו מן המחלות ולבסוף גם מן המוות, שצובעים את השיער המלבין היפה, שמסרבים לראות את היופי בקמילה.
 

והסוף מגיע כמובן, באופן מקרי למדי. אשנבאך צופה בנער המשחק על החוף. משרתו והוא הולכים מכות, והמשרת מכאיב לטאדז'ו. גוסטאב רוצה לקום ולעזור, אבל גופו לא נענה לו. זה רק משחק, גם אם מכאיב, וטאדז'ו הכואב קם והולך על החוף. אז טאדז'ו מבחין לפתע במעריצו:

"ופתאום, כמתוך איזה זיכרון, איזה דחף, הסב את פלג גופו העליון בתנועה כלילת חן, ידו שעונה על ירכו, והביט מעבר לכתפו של החוף. האיש המתבונן ישב לו שם כשם שישב לפני ימים רבים מול דלתות אולם האכילה... עתה התרומם הראש, כמו נמשך לעבר אותו המבט, ומייד צנח אל חזהו של האיש, עיניו ניבטו מלמטה כלפי מעלה ועל קלסתרו נסמכה איזו ארשת רפויה, מכונסת, כאילו שקע בתרדמה עמוקה... רגעים אחדים חלפו עד שחשו לעזרתו של האיש המוטל במצודד על כסאו. נשאוהו לבית המלון. ועוד בו ביום שמע העולם מתוך זעזוע ורחשי כבוד את הידיעה על מותו."

רבין ודמו הזב במכונית בכיכר, סילביה פלאת' המכניסה את ראשה לתנור, קורט קוביין המפוצץ את ראשו בחממה מעל ביתו אחרי ימים של שיטוט אובדני, דוד אבידן שנמצא מת בדירתו, דליה רביקוביץ גם כן, מוות של אנשים גדולים מעסיק את דמיוננו. הם, הגדולים, שפרצו דרך לנצח אמנותי, מתים כבני אדם, ובמקרה של גוסטאב שלנו, סתם כך על החוף. למותו הולך אדם לבדו, ולא משנה כמה אנשים מקיפים אותו.
 

אפשר לדמיין את המלאכה הרבה שהשקיע מאן בכתיבת הנובלה הגאונית הזו. את פרצי ההשראה, את הדכדוך הפתאומי, את הרקימה האיטית של מארג צרוף היטב. ואם יש בקוראים אמנים צעירים ומבוגרים גם יחד, אנא למדו מן המייסטר הזקן, אל תסתפקו בכישרון והשראה, עיבדו את האמנות כי טובה ואוהבת היא.
 

המשורר יובל גלעד נוסע לוונציה. לפחות על כנפי הדמיון