"מי אמר שאלהים רשום בטאבו של העורבים?"
על ספרו של פרופ' יצחק מלר, "מסע חיים"
מאת: אבי אליאס
הוצאת רמות-אוניברסיטת תל אביב, בסיוע ההסתדרות הרפואית בישראל
בתפילת הרופא שחיבר פרופסור יצחק מלר, מנתח בכיר בבית החולים איכילוב, הוא חקק בלוח לבו את הפסוק הבא: "אלהים, מי שרק אתה, תן לי כוח להיות בן אדם ולנסות לטפל בנשמות תועות". במשרדו בקומה השמינית במגדל האִשפוז, בחדר צדדי, ספון מנהל מחלקת היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית. משמאלו, שיר סופניות שכתב המשורר והמתרגם ט. כרמי, לימינו שלד עטוף בדגל ישראל, ובתווך תמונת ראש ממשלת ישראל שנרצח יצחק רבין ז"ל.
על עטיפת ספרו "מסע חיים" אני נתקל בתחילת המסע, שסופו חידלון - ציורה של הילדה אוריטל שרעבי, שבו ניבוי פיוטי של כנפי מלאכים ותדר הלב השבור, כל זאת מספר חודשים טרם פטירתה.
ציור של הילדה אוריטל שרעבי ז"ל על עטיפת ספרו של פרופ' מלר
פרופסור מלר קורא לספר "מסע חיים". אני מצאתי בו נגיעות של ערוגות פרחים במשתלת גן העדן של אלוהים. הכותב, אדם מדהים, בעל חיוך שמקפיץ שפם של סרג'נט בריטי, והמון-המון לב. מלר כותב "ליתומיו" מכתבים, כך הוא חש כלפי החולים שלו. תמיד הוא אומר במין צנעה לא מנופחת, לא מעונבת בפרפר אדום ולא מחויטת, לבוש בבגדי קיבוצניק שורד: "אני מנסה להציל מה שעוד אפשר להציל", ביטוי לנפתולי הקישקעס של האדם. בספר אנו עדים לקונפליקט של מנתח בכיר שנותן צ'אנס של חיים לחוליו, אשר חלו במחלה הארורה והנוראה הזאת ששמה סרטן.
פרופ' יצחק מלר
בפרקי חייו העשירים קיימת ההתמודדות מול אמירת האמת כלפי משפחת החולה. פרופסור מלר לא מעדן אותה ולא מחליק אותה. בסרגל הוא מצביע על השלד העירום ומכוון את החולה אל העצמות הפגועות. הוא אינו מכסה בשמיכות צמר גפן את המוטו של חייו: "אני לא מבטיח, אני אנסה".
ילדים חולים הם העקב אכילס שלו. מסע ההתחבטות רותם את כל המחלקה למשימה אחת העומדת לנגד עיניו: פלאשים בחדר ניתוח, אחיות מתוזזות מצד לצד, רופאים אוחזים בפרפרי אינופזיה, נוזלים שזורמים בגוף חולה, בובה בלונדינית מחובקת עד אחרון הציפורן של ילדה עם גרורות... ועכשיו מלחמה! הוא לא רואה בעיניים, שעות הוא חופר בבשר החי, מוריק מורסות, דם זורם, פֶּדים, פרוז'קטורים, זיעה, ריח חומץ - הכול מעביר לנו פרופסור מלר בשידור חי ולא עושה הנחות.
פרופ' יצחק מלר ודניאלה אשתו (מימין)
בטיול ג'יפים בגליל עם קבוצת "יוצאים לחיים"
(גוף המסייע לצעירים שהחלימו ממחלת הסרטן להמשיך בחייהם)
"אני מאמין בניסיון, ולא במכשירים הדופקים האלה", הוא רועם בקולו, ובחוט חייו הוא קושר לולאות למלא את החלל שיצר במו ידיו להציל ילדה.
פרק מאוד חשוב אליו התחברתי הוא נסיעתו להשתלמות בארצות הברית בתחום הייחודי של אורתופדיה אונקולוגית. סיפור מסע של אורתופד בארץ ניכר, נוסע באוטובוסים מרחקים, מחליק על האספלט האמריקני של הדוד סם, עם הכנסה זעומה, כדי ללמוד להציל חיים, ורעייתו דניאלה ראויה לכל שבח, על מסירותה ועל גידול הבנים. כל זאת כדי לתת ליצחק מלר הרופא את השקט והדחף להמשיך ללמוד ולהגשים בדרך החתחתים את מסע הצלת החיים שלעולם אינו מסתיים. הקרב רק מתחיל, כמו שכתב בשירו על תרומות איברים:
"האם יהיה אישור לתרומה?
האם תהיה הסכמה לנתינה ולקיחה?
האם תינתן רשות לתת חיים לאחר?
למה צריך להרשות למישהו לתת חיים?
זאת חובה קדושה
כל המציל נפש אחת, כל שכן שבע
כי כבר נאמר - פיקוח נפש דוחה שבת, וכיפור
מי הרב שיטען כנגד
ומשיח שיביא גאולה.
האם זה רצח?
ומי אמר שאלהים רשום בטאבו של העורבים?"
פרופ' מלר (קיצוני משמאל) ואשתו דניאלה (קיצונית מימין)
עם פרופ' מלאוור, מורהו של מלר בתת-ההתמחות
באורתופדיה אונקולוגית בארצות הברית
אקו"ם