שבלול העצב השמיני, שירים: אבי אליאס, ציור: מנשה קדישמן, אחרית-דבר: אסא כשר.

מתוך "שבּלול הֶעָצָב השמיני", ספר שיריו החדש של אבי אליאס

ציור העטיפה: מנשה קדישמן, אחרית דבר: אסא כשר

אֹזֶן

הִיא מֻנַּחַת בִּקְלִפַּת הָרֹאשׁ.

אַנְטֶנּוֹת קֶשֶׁב קוֹלְטוֹת

רַעַשׁ יַתּוּשׁ בִּלְשׁוֹן פַּעֲמוֹן.

אֵין בָּהּ זִכָּרוֹן שֶׁל מַחְשֵׁב

וְהַכֹּל בָּהּ מְדֻיָּק עַד

לוּחַ הָאַרְכּוֹף וְאֶשְׁנַף הָאַרְכֻּבָּה.

*

הִיא קַשּׁוּבָה לַמִּתְרַחֵשׁ

בְּרַדְיוּס הַקְּלִיטָה.

גַּם לַוְיָנֵי תִּקְשֹׁרֶת לֹא יָנִידוּ צְלִיל עָמֹק

בִּתְהוֹם פַּעֲמוֹן זְכוּכִית בְּאוֹקְיָנוֹס

שַׁבְּלוּל הֶעָצָב הַשְּׁמִינִי.

*

חֲצוֹצְרָה

מַשֶּׁהוּ מִתְנַגֵּן בְּלִי תָּוִים.

נַגָּן כּוּשִׁי נָשַׁף בְּמַתֶּכֶת גּוּפָהּ

"אָח, אֵיזֶה יוֹם נִפְלָא".

סוד

שׁוֹמֶרֶת הַכֹּל לְעַצְמָהּ.

הִיא סְחוּסִית וּגְמִישָׁה

כְּרַקְדָנִית בָּלֶט.

מוּל הַמַּרְאָה שׁוֹמַעַת

לֹא מוּכָנָה לְגַלּוֹת

מִלָּה.

*

טֶרֶם הָרַעַשׁ אַתְּ נוֹדֶדֶת כְּצַב מַיִם

בַּעֲצַב הַשֵּׁמַע הַשְּׁמִינִי.

גּוֹנֶבֶת רִגְעֵי שְׁמִיעָה מֵרָחוֹק

עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל. אַתְּ פּוֹתַחַת סוֹגֶרֶת צְלִילֵי

כְּנַף תַּרְנְגוֹל הַהַשְׁכָּמָה. מִתְעוֹרֶרֶת כְּפַטִּישׁ אֲוִיר

שֶׁמַּרְעִיד כָּל שְׁרִיר בֶּעָצָב הַסּוֹלָרִי

מְקַפֶּלֶת תְּנוּךְ וּמִשְׁתַּבְּלֶלֶת לְקוֹנְכִיַּת אֹזֶן.

עטיפת הספר בהוצאת "קשב לשירה"
על העטיפה עבודה של הצייר והפסל מנשה קדישמן
 

*

אָמַּן הַמִּכְחוֹל חָתַךְ בְּסַכִּין הַצֶּבַע

אֶת אֲפַרְכֶּסֶת יָפְיֵךְ.

עַכְשָׁו בִּשְׂפַת הַסִּימָנִים שֶׁבֵּין עֵינַיִם לְיָדַיִם

הָרַעַשׁ הַפְּנִימִי הוּא זְבוּב הַצִּיּוּר שֶׁמְּזַמְזֵם

לְלֹא הֶרֶף אֶת קוֹנְצֶרְט הַשִּׁעֲמוּם עַל גִּבְעוֹל

הַחַמָּנִיָּה.

*

אַתָּה יָשֵׁן, דַּחְפּוֹרִים סְטֶרִילִיִּים

מַרְחִיבִים בְּךָ תְּעָלוֹת.

עוֹד מְעַט בְּשִׁנֵּיהֶם הַגַּסּוֹת

יִשְׁפְּכוּ לִכְלוּךְ עַל מַשָּׂאִית

הָאִינְפוּזְיָה.

*

תִּקְתּוּק שְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה

וּמַקּוֹר צִפּוֹר בְּשָׁעָה עֲגֻלָּה.

טִפּוֹת הַהַרְגָּעָה מְמַסְמְרוֹת אוֹתִי לְמִטַּת הַבַּרְזֶל

רַק שֶׁלֹּא יַעֲלוּ חֲלֻדָּה.

*

כְּמוֹ מְנַצֵּחַ עִם שַׁרְבִיט אַתְּ שׁוֹלֶטֶת בַּגּוּף

הַכֹּל מְתֻזְמָן כְּשָׁעוֹן שְׁוֵיצָרִי שֶׁאֲבָנָיו

נִלְקְחוּ מֵהָאַלְפִּים הַמֻּשְׁלָגִים.

אֶחָד לְאֶחָד מִסְתּוֹבְבִים הַגַּלְגַּלִּים הַמְשֻׁנָּנִים

וּמַעֲבִירִים תֶּדֶר עֲצַבִּי

לְכַנְפֵי צִפֳּרִים.

עַכְשָׁו הַמּוּזִיקָה שְׁקֵטָה.

*

מִישֶׁהוּ

מִישֶׁהוּ רָצַע אוֹתְךָ בְּעֵדֶן הַבָּשָׂר, בִּמְתִינוּת שֶׁל אֶקְדַּח חוֹרִים שֶׁהַמַּחְסָנִית שֶׁלּוֹ חֲלוּלָה וְדוֹקֶרֶת כְּמוֹ זְרִיקָה שֶׁל יֶלֶד נִכְנָס לְכִתָּה א'.

שָׁמְעוּ אֶת קוֹל הַנְּקִישָׁה בָּאֲוִיר וְכִוַּצְתָּ שִׁנַּיִם וְנָשַׁכְתָּ אֶת הַלָּשׁוֹן.

אָמְרוּ לְךָ שֶׁהַזְּמַן יְרַפֵּא אֶת הַפֶּצַע, וְיֵשׁ לְךָ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים לַעֲבֹד.

לֹא הֵנַדְתָּ אַף כְּשֶׁמִּשְׁטֶרֶת הַהֲגִירָה בָּדְקָה אֶת תֹּקֶף רִשְׁיוֹן הַשְּׁהִיָּה וּבָדְקָה בְּךָ בְּאִם נֶקֶב הָאֹזֶן נָגוּעַ בְּאֵיְדְס אוֹ בְּחַיְדַּק טוֹרֵף.

שָׁקְלוּ אוֹתְךָ אִם אַתָּה כֶּסֶף טָהוֹר אוֹ סְתָם זִיּוּף שֶׁל מִדְרְחוֹב
נַחֲלַת בִּנְיָמִין.

וְאַתָּה יָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה עָגִיל עִם יַהֲלוֹם דָּם.

אצלו גם כאב אוזניים נורא הופך למחזור שירים רגיש
המשורר אבי אליאס
צילום: מוטי קיקיון

אסא כשר - על הספר

רציתי לכתוב על השירים של אבי אליאס שהם מאירי עיניים, אבל עלה על דעתי שהתיאור הזה לא יהיה מדויק, לא יהיה בסגנון הספר הזה. לכאורה, על שירי הספר שלפנינו מוטב היה לומר שהם פוקחי אוזניים. לאמִתו של דבר, ראוי לומר על השירים הללו שהם מאירי אוזניים.

"להאיר עיניים" פירושו לגרום למישהו לראות טוב יותר. כיוצא בזה, "לפקוח אוזניים" פירושו לשמוע טוב יותר, כשהמדובר באוזני עצמך, לגרום למישהו לשמוע טוב יותר, כשהמדובר באוזני זולתך. כך בלשון השגורה, במשמעות המקובלת. לא כך בלשון הפיוטית, בתמונה שהביטוי "להאיר עיניים" בא לצייר, במשמעות המילולית.

התמונה של מה שהוא "מאיר עיניים" היא תמונה של מה שהופך את העיניים מחשוכות למוארות, מכאלה שיש בהן אור מועט לכאלה שיש בהן אור מרובה. אכן, האור הזה מאפשר לעיניים לראות טוב יותר, כביכול היו מנורות המאירות את סביבותיהן. אולם האור הזה מאפשר לעיניים גם להיראות טוב יותר, כדרכן של מנורות שהן נראות בכל סביבותיהן.

התמונות הפיוטיות של שירי אבי אליאס מצרפות את שתי נקודות המבט באופן מרתק: האור שבעיניים מאפשר לעיניים לראות טוב יותר את עצמן, כשם שהוא מאפשר לעיניים להיראות טוב יותר בעיני עצמן.

וכשהעין מתבוננת בעצמה, גם מבפנים, גם מבחוץ, מבהיר לנו אבי אליאס בחָכמתו הפיוטית, היא לא רואה עין, אלא רואה אדם שכולו עין. ולא זו אף זו, כשהעין מתבוננת בעין, היא רואה אדם העומד בפני עצמו בכל אחת מפינותיה, בכל אחד ממעגליה, בכל מקום. העין אינה נדבך של האדם. העין היא קהילה של בני אדם, שכּל אחד מהם חי בפני עצמו וכולם חיים יחד, בעין, באדם.

וכדרכם של בני אדם, אורות עולים מהם בשלל צבעים, וכדרכן של קהילות, אורות עולים מהן במגוון איכויות, לטוב ולמוטב. לפנינו גם שירֵי הטוב הזה וגם שירֵי המוטב הזה.

אבי אליאס אמר את שלו על האוזן. אני אומר את שלי על אבי אליאס על האוזן, בדברים על העין. התמונות שונות, אבל הן מדברות באותה שפה, מתנגנות באותה נעימה. טוב ויפה לדבר ולהתנגן עם המשורר אבי אליאס.

ציור של האמן מנשה קדישמן ששימש בסיס לעטיפת הספר