שירה בציבור מ"ג, כמעט שנה, דוד ברבי.

דוד בּרבּי

כִּמְעַט שָׁנָה

כִּמְעַט שָׁנָה עָבְרָה,

דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הַתְּמוּנָה עַל הַצַּג

לְבוּשָׁה חַג.

אֲבִי יוֹשֵׁב בְּסָלוֹן בֵּיתִי,

מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ טוֹב וְתָמִים,

חִיּוּךְ שֶׁתָּמִיד אֶת הַנֶּפֶשׁ מְרוֹמֵם.

וּכְמוֹ פַּרְפַּר הַמַּשִּׁיק כְּנָפָיו

מַשְׁפִּיעַ הוּא עָלַי

בְּכָל פַּעַם שֶׁמּוֹפִיעַ כָּךְ,

עַל הַמָּסָךְ.

וַאֲנִי חוֹשֵׁב,

הוּא יֶשְׁנוֹ.

הוּא לֹא הָלַךְ לְשׁוּם מָקוֹם,

הוּא יֶשְׁנוֹ.

הוּא קַיָּם בְּכָל מָקוֹם,

אַךְ מִשּׁוּם מָה לֹא אֶרְאֶנּוּ.

רַק כָּךְ: יוֹשֵׁב בַּסָּלוֹן.

אַבָּא שֶׁלִּי,

כֵּן, אַבָּא שֶׁלִּי;

כָּךְ קָרָאתִי לוֹ.

יָדַעְתִּי אֶת שְׁמוֹ הָעִבְרִי

רַק כְּשֶׁחֲבֵרִים קָרְאוּ לוֹ,

אוֹ כְּשֶׁשַּׂמְתִּי לֵב מִי רָשׁוּם

כְּאָבִי בִּתְעוּדַת הַזֶּהוּת.

רַחֲמִים.

תָּמִיד נִשְׁאַר שֵׁם מוּזָר בְּעֵינַי,

אֵיךְ יִקְרְאוּ לְאָדָם עַל פִּי תְּכוּנָתוֹ,

שֶׁהֲרֵי שׁוֹפֵעַ כָּל כָּךְ הוּא

רַחֲמִים לְכָל מָאן דְּהוּא.

וַאֲנִי מִתְעַלֵּם -

בִּשְׁבִילִי הוּא אַבָּא,

וּבִלְשׁוֹן הַטּוּנִיסָאִים:

כְלֵימוֹ (שְׁמוֹ שֶׁל אֲבִי).

טוּנִיס - אֶרֶץ הִוָּלְדוֹ.

לַמְרוֹת הַקְּשָׁיִים

תָּמִיד נָצְצוּ עֵינָיו בְּסַפְּרוֹ

עַל חַיָּיו, עֲבוֹדָתוֹ,

גַּם אִם נֶעֶשְׂתָה בִּכְפִיָּה.

סִפֵּר עַל בֵּית-הַדְּפוּס;

סִפֵּר עַל חֲבֵרָיו בַּנָמָל,

אִיטַלְקִים שֶׁאֶת שְׂפָתָם לָמַד,

וְאֶל אַרְצָם לְהַגֵּר רָצָה.

רוּחַ קָדִים מָשְׁכָה אוֹתוֹ -

הַצִּיּוֹנוּת בְּנִצּוּחָן שֶׁל אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ.

כָּךְ הִגִּיעַ אֶל הָאָרֶץ,

בָּהּ שָׂם אֶת נַפְשׁוֹ.

חָלְפָה לָהּ כִּמְעַט שָׁנָה,

וְשׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הַשָּׁבוּעַ מִתְקַיֵּם טֶקֶס

אַזְכָּרָה לְמוֹתוֹ,

לְהָבִין אֶת מַשְׁמָעוּתוֹ?

אוֹ אוּלַי לֹא לְקַבְּלוֹ.

אֵינִי מַכִּיר אֶת הַסִּבּוֹת,

אַךְ טוֹב שֶׁתִּפָּגַשְׁנָה הַמִּשְׁפָּחוֹת.

וְהִנֵּה מָה מוּזָר -

יוֹם שַׁבָּת בַּבֹּקֶר,

הוּא מוֹפִיעַ בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ.

"אֵיפֹה אַתָּה?

מִזְּמַן לֹא רָאִיתִי אוֹתְךָ".

יוֹשֵׁב אֲנִי בִּמְשֻׁלַּשׁ הָעֳפָאִים,

תַּחַת עֵץ הַבּוּגֶנְוִילֵיאָה,

הַמִּכְנָף הַנָּאֶה וְהַתּוּת.

"ווָאוּ, זֶה אַבָּא שֶׁלְּךָ"

צוֹעֶקֶת בְּקוֹל חַלָּשׁ כּוֹכָבָה.

וַאֲנִי, כִּנְשׁוּךְ נָחָשׁ, מְזַנֵּק אֶל אָבִי.

"בִּגְלַל הַגָּדֵר אֲנִי מְמַעֵט לָבוֹא".

"כֵּיצַד הִצְלַחְתָּ לַעֲבֹר אַבָּא?"

מְחַבֵּק אֲנִי אוֹתוֹ חִבּוּק עַז.

"בּוֹא אַבָּא, בּוֹא נַעֲבֹר דֶּרֶךְ הַפֶּתַח,

בּוֹא נֵלֵךְ הַבַּיְתָה"...

וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי,

הוּא לֹא הָלַךְ לְשׁוּם מָקוֹם,

הוּא נִמְצָא אֶצְלִי בַּסָּלוֹן,

וּמִדֵּי פַּעַם יוֹפִיעַ בַּחֲלוֹם.

רחמים ברבי, אבא של דוד
 

*

איזה שיר רגיש ויפה זה על אבא. הדובר בשיר נזכר באביו שעד לפני זמן- מה היה חי. הרבה מיליםהוא מקדיש ליצירת האווירה עד שהאב לפתע מפתיע, מגיח ומגיע. אבל הוא תמיד שם, נוכח בהוויה כאילו לא עזב מעולם, ואולי באמת לא עזב מעולם ורק צריך להפנות את המבט כדי לראותו.
 
בסוף הרומן המרגש של קורמאק מקארתי "לא ארץ לזקנים" (מומלץ מאוד - על פי הספר נעשה גם סרט מוצלח ביותר שזכה באוסקר בשם "ארץ קשוחה", בבימוי האחים כהן) נושא השוטר הפורש (בסרט משחק אותו טומי לי ג'ונס המצוין) את המונולוג הבא:

"אבל החלום היה כאילו שנינו (אבא ואני) נמצאים בימים עברו ואני על גב סוס רוכב בהרים בלילה. רוכב דרך איזה מעבר בהרים. היה לי קר והיה שלג על הקרקע והוא עבר אותי ברכיבה והמשיך הלאה. לא אמר שום דבר. הוא פשוט רכב הלאה והיה עטוף באיזה שמיכה והחזיק את הראש למטה וכשהוא עבר אותי ראיתי שהוא נושא אש בתוך קרן כמו שהיו עושים פעם וראיתי את הקרן באור שבתוכה. בצבע של הירח בערך. ובחלום ידעתי שהוא ממשיך הלאה קדימה ושהוא מתכוון להדליק מדורה איפֹשהו בתוך כל החושך הזה והקור הזה וידעתי שמתי שאני לא אגיע לשם הוא יהיה שם. ואז התעוררתי."

נראה שרחמים ברבי תמיד שם, קצת לפני, כדי להדליק את המדורה עבור דוד ברבי.

דוד ברבי.
השיר לקוח מתוך ספר הביכורים של דוד ברבי "חוויה מתקנת" (שירים), העומד לראות אור בימים אלה.

קישור לשלושה יוצרים: דוד ברבי, גר גינזבורג וגיא שקד