פרסי ביש שלי ב"סדנת הקריאה" של יובל גלעד. על מצב השירה ומצבו של המשורר.

יובל גלעד

סדנת קריאה  - פרסי ביש שלי

מהי שירה? השאלה קיימת, אני מניח, מאז קיומה של השירה עצמה. הפעם נעסוק בתשובתו של המשורר הרומנטי הגאוני פרסי ביש שלי (1792-1822) לשאלה. תשובתו היא מסה מרגשת הנקראת "סנגוריה על השירה", שנכתבה כתגובה למאמר של ברנש בשם תומאס פיקוק (הטווס...) בו הוא מנסה להוכיח את אפסותה של השירה לעומת החקירה השכלית והמדע. הוא חוטף כאן בגדול... ה"סנגוריה על השירה" הופיעה בתרגומו הנהדר לעברית של המשורר שמעון הלקין ז"ל, שתרגם גם את "עלי עשב" של וולט וויטמן, ועל אף שחלפו כמעט שלושים שנה התרגום לא התיישן כלל. התרגום הופיע בסדרת "טעמים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מופת של עיונים אסתטיים המכילה גם ספרים של פול ואלרי, אדגר אלן פו, שלינג ועוד.

פרסי ביש שלי, יחד עם גאונים כג'ון קיטס, ביירון וסמואל טיילור קולרידג' (שלו אקדיש, אני מקווה, סדנה נפרדת) היוו את תנועת הרומנטיקה בשירה האנגלית. בימינו המילה רומנטיקה עברה זילות רצינית, אבל התנועה הרומנטית בשירה מרדה בקודמותיה בשימה דגש על האדם הפרט ודמיונו, שאיפותיו ודחפיו. האדם מול הטבע ניצב במרכז העניינים. בגלל חייהם הקצרים בדרך כלל של המשוררים, הם נתפסים היום אולי כמעין "גאונים מרחפים" ולא היא. כל אחד מהשמות שהוזכרו שלט בכמה שפות ובספרות העולם (שלי תרגם את אפלטון, בין השאר) ואת פריצות הדרך הפואטיות שלהם, שנעזרו ברוח גבית מצד רוח התקופה, עשו על בסיס הכשרה שירית ורוחנית עמוקה. הם ידעו היטב מה הם עושים, ולא פעלו על פי איזה אינסטינקטים פראיים ואותה פראות הנמצאת בשיריהם (והשפיעה אגב גם על ביאליק שלנו, שהביא לעברית את הרומנטיקה במו ידיו, בפואמה "הברֵכה").

שלי פותח את מאמר הסנגוריה שלו בהדגשת חשיבות הדמיון, בצד ההיגיון אותו מהללת המהפכה המדעית:

"לפי דרך השקפה אחת על שני סוגי הפעולה הנפשית, הנקראים היגיון ודמיון, אפשר לראות את ההיגיון כשכל, המתבונן על היחסים אשר בין רעיון לרעיון - ויהי מוצאם של היחסים האלה מה שיהיה; ואת הדמיון - כשכל, הפועל על אותם רעיונות עצמם... ויוצר מהם רעיונות אחרים... האחד (דמיון) הוא יסוד ההרכבה,  ונשואיו הם הצורות המשותפות לטבע העולם ולהוויה עצמה, ואילו השני הוא יסוד ההפרדה (היגיון). ההיגיון נושא עיניו אל ההבדלים אשר בין הדברים, והדמיון אל הצדדים השווים שבהם. "

כלומר, אם לפשט את הדברים, המשורר מתייחד ביכולתו לדמות דבר אחד למשנהו ולמצוא את היסוד המשותף בדברים שונים לכאורה, ובכך להצביע על האחדות המצויה בבסיס הבריאה האלוהית:

"במובן כללי, אפשר להגדיר את השירה בתורת 'ארשת הדמיון'. ומקור אחד לשירה ולהוויית האדם. כלי נגינה הוא האדם, אשר על פניו יינשאו המוני רשמים חיצוניים ופנימיים, כחליפות רוח נושבת ומשתנית בלי הרף, הנישאות על פני כינור איאולי ומעירות אותו לנגינת מלודיה משתנית בלי הרף."

תיאור פיוטי מופלא זה הפך לקלאסיקה: המשורר איננו בורא, אלא רק כלי נגינה שרוחות ההוויה פורטות עליו. וכל משורר אמיתי יודע שעליו לחכות לרוחות אלה. ישנה כמובן עבודת שכלול הכלים הפואטיים, אבל הדברים הממש טובים נכתבים לעיתים כבמעין "הכתבה", כשהכותב הופך למדיום לכוחות בלתי נראים.

עטיפת הספר. שלי - אביר רומנטי המגן על השירה בחירוף נפש

"בנעורי העולם בני האדם מרקדים ומחקים את העצמים הטבעיים. בפעולותיהם אלה - וכן גם בשאר פעולותיהם - הם נוהגים ריתמוס או קצב ידוע. חוש ההתקרבות לעצם הקצב הזה נקרא 'טעם'... בני אדם אלה, שחוש זה טבוע בהם במידה גדושה, הם המשוררים, במובנה העולמי ביותר של מילה זו... לשונם של אלה מטאפורית היא עד כדי חיוניות; כלומר; מציינת היא יחסי דברים, שלא נתפסו קודם, ואת התפיסה החדשה ביחסים האלה היא עושה בת קיום כל כך, עד שהמילים, המסמלות אותם, נעשות בקרב הימים סימנים לחלקים או סוגים של רעיונות, ולא תמונות של רעיונות שלמים כשהם לעצמם. ואם אין משוררים חדשים קמים ויוצרים מבראשית את הרכבות הדמיון האלה, המתרופפות ברוב הימים תוך שימוש מורגל, נשארת הלשון כמתה בכל הנוגע למילוי הצרכים האציליים ביותר שביחסים האנושיים."

טוב, הדברים לא פשוטים ומסתמכים על פילוסופיה יוונית, אפלטונית, לפיה כל מילה היא אידיאה הקיימת בדמיון האנושי (ולא ארחיב כי אינני בקיא). אבל בעיקרון, המשורר מחיה את השפה, ומאחר שהשפה מנהלת למעשה את חיינו, בעיקר בימים אלה, הוא מחיה אותנו. הוא מבצע "הזרה", כלומר מאפשר להביט בדברים שחוקים מחדש. אפשר לחשוב על זוגיות ואהבה, והצורך לצאת מהשגרה כדי לאהוב מחדש את בן הזוג. שכן מרוב תפקוד שגור כבר לא רואים את האדם. ולכן המשורר חיוני לשפה, לתרבות, לעם.

חיים נחמן ביאליק. הושפע משלי ומן המשוררים הרומנטיים. צילום: ארכיון

ולכו הסבירו את זה למשרד האוצר ולמקציבי תקציבי השירה... בעוד במטוס אחד אפשר להשקיע מאה מיליון דולר או מה, לשירה אי אפשר לזרוק אפילו מיליון או שניים. המדינה הזאת נותנת למשוגעים לדבר (כמו בעל בלוג זה) ואחרים להקים ולייצר כתבי עת ברמה גבוהה, כתבי עת שמאגדים שירים ומשוררים ומשוררות מוכשרים, וזורקת להם עשרת אלפי שח או מה לשנה. כתב העת "עיתון 77", למשל, כתב עת הקיים מ-1977 ושומר על איכות כל השנים, סובל מקיצוצים חוזרים ונשנים בתקציבו. ומה לגבי המשוררים והמשוררות הרוצים לקבץ שיריהם בספר? טוב, אז ישנם גרפומנים שעדיף שלא יעשו זאת, אבל ישנם עשרות משוררים ומשוררות מוכשרים הנאלצים לחפש בכיסם כסף להוצאת ספריהם (ונוצר מצב מוזר בו בעלי המאה, כלומר משוררים בעלי כסף, מוציאים מהדורות "כל כתבי", בעוד משוררים טובים מהם פשוט לא מוציאים את מרכולתם בספר).

הנשיא הנוכחי, איש ספר וחזון, העלים בתקופתו את קרן עמו"ס, קרן הנשיא לתמיכה בהוצאת ספרי שירה, שפעלה דווקא בתקופת הנשיא הקודם, החרמן.

כבוד הנשיא. מה באמת קורה עם קרן עמו"ס?  צילום: AP


 

אבל נחזור לשלי ולהלל שלו למשוררים, זה משפר את המצב רוח:

"בתקופות העולם הקדומות, נקראו המשוררים, לפי תנאי הזמן וחיי האומה, בשם שופטים או נביאים: כל משורר כורך בעצם ומאחד בקרבו את שני אלה. כי על כן לא די שהוא רואה עין בעין את ההווה, כפי שהוא, וחושף את החוקים, אשר על פיהם ייכון כל דבר בהווה, אלא שהוא רואה את העתיד בתוך ההווה... ולא שאני אומר שהמשוררים הם נביאים במובנה המגושם של מילה זו... חוזים את המאורעות הבאים... (אלא) המשורר נעשה שותף לנצחי, לאין סוף, לאחד: עד היכן שהדברים מגיעים להשגותיו שלו, אין זמן ומקום ומספר בנמצא בכלל"

ואין הכוונה שהמשורר חי מחוץ לזמן, אלא הוא חי את הנצחי שבהווה, את האל ארעי שבארעי, את החוקים העמוקים של הקיום והנשמה. הוא יכול לראות דברים שאנשים אחרים אינם יכולים לראות, שכן הם אינם חיים את זמנם, אלא ראשם וזמנם קבור רובו ככולו בפרטים, כמו ההורים שאני רואה בשכונתי ברמת גן העסוקים בבוקר ב"פיזור" הילדים לגנים ברכב, מבלי לראות את הילדים שלהם.

כל משורר ומשוררת טובים יודעים שהמוזיקה היא נשמת אפו של שיר, גם שירים שאינם חרוזים או בחריזה חופשית. והיחסים בין חזרות צליליות יוצרות מארג אינטנסיבי שבלעדיו כמעט לא תיתכן שירה:

"תפיסת הקצב שביחסי צלילים נמצאת תמיד קשורה בתפיסת היחסים שבין הרעיונות. ולפיכך מטפחת לשונם של המשוררים מאז ומעולם חזרת צלילים... ומכאן הבל כל תרגום... השיר הוא עצם צלמם של החיים, המובעים באמיתם הנצחית. שהרי זה ההבדל בין סיפור לשיר, שהסיפור הוא רשימת עובדות מפורדות, שאין שום קשר ביניהן אלא זמן, מקום, קצב, סיבה ותולדה; ואילו השיר הוא דרך יצירה של פעולות ומעשים - בהתאם לצורות בלתי משתנות של טבע האדם, כפי שטבעו זה קיים בשכל הבורא..."

במילים אחרות, המשורר מתחקה אחרי קשרים בין מעשי הבורא (ולנו יש את עמיחי הגדול, מלך הדימויים, אלוף הקשרים המפתיעים לכאורה אבל המגלים את הקיום למעשה) כשמשורר הוא למעשה מי שמגלה מחדש את הבריאה.

ידועה אמרתו של אפלטון הממליץ "לגרש" מהממלכה את המשוררים, נביאי הדמיון, שכן אם רוצים לבנות חברה הרמונית ומתפקדת, צריך להימנע מחיקויי המציאות של המשוררים היוצרים בבואות המבלבלות את קהלם. וכנגד טיעון זה הייתה השירה צריכה להתגונן פעמים רבות:

"השירה  דרך פעולתה אחרת ואלוהית יותר (מאשר תורת המוסר וחיים מדיניים ומשפחתיים, י.ג.) השירה מעוררת את הנפש עצמה, מתוך שהיא עושה אותה בית קיבול לאלף צירופי מחשבה חדשים, אשר לא פיללה להן. השירה מסירה את הלוט מפני היופי הנעלם שבתבל ומגלה כל דבר ידוע משכבר, כאילו לא היה ידוע כלל... השירה מגדילה את היקף הדמיון, ומחזקת את החוש, המשמש כלי פעולה לתכונה המוסרית שבאדם, כדרך שהתרגיל הגופני מחזק איזה איבר מגוף האדם. ולפיכך רק רע יעשה המשורר, אם יגלם את השקפותיו על הטוב והרע".

אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף בעצמי, אבל אולי הטענה של שלי היא שחיזוק הדמיון הנו אקט מוסרי לכשעצמו, ושהמשורר אינו צריך לקבוע מה טוב ורע ספציפית, אלא לפעול בתואם עם ההוויה.

אפלטון אולי הציע לגרש את המשוררים, ובמדינת ישראל לא מגרשים אותם דה פקטו, אבל חישבו על דליה רביקוביץ שמתה כתוצאה מייסורים שונים, אבל בין השאר מחסרון כיס מתמיד, וכמוה דוד אבידן, כוח טבע שירי שלא זכה לשום תמיכה ממסדית (לרביקוביץ לפחות עזרו אנשים טובים). או אבות ישורון, שאלמלא חי בצניעות של חתול רחוב ונתמך על ידי עבודת אשתו, מצבו היה רע. המשוררים עובדים, גברת לימור לבנת, הם עובדים קשה, אדון שמעון פרס. עבור משורר בטלה היא עבודה (והכוונה למשוררים ומשוררות של אמת, לא חקיינים וגרפומנים) הקשבה לרחשי הקיום, תחזוקה של שפה ותרבות. משורר שצריך לעבוד לפרנסתו בלי הפסק אולי לא יפסיק לכתוב אם הנביעה שלו אמיתית, אבל ישלם על כך מחירים נפשיים בלתי נסבלים. משוררים כדוגמת יאיר הורוביץ (שעבד כמגיהה) מאיר ויזלטיר (שעובד כמתרגם) ויונה וולך (שנעזרה בכספי אמה, אבל שילמה על כך מחיר נפשי כבד) הם נכסי טבע של מדינה ועם.

המשוררת דליה רביקוביץ. נעזרה באנשים טובים, אבל מה עם הממסד?
צילום: אמיר מאירי

ישנו משורר נהדר בשם יחזקאל נפשי, המוכר למדי בקרב קוראי השירה,  שאינו מקבץ את שיריו הנהדרים המפורסמים בכתבי עת, ולמעשה טרם הוציא ספר (פרט לספר ביכורים שאינו מיטב שירתו). אז יושבים להם השירים פזורים פה ושם, והתרבות מפהקת והולכת לראות אופרה על המצדה, מסובסדת במיליונים. ולעומת נפשי, ישנו גרפומן אדירים בשם דורי מנור, ששיריו החרוזים הנם עלבון לשירה, חרוזים מקריים וחסרי רגישות לשונית שאינם אומרים דבר, הזיה של חיים בפריז בשנות השלושים, שציפור קטנה לחשה לי שעומדים להוציא את "כל כתביו" (האיש בן 39) בהוצאת "מוסד ביאליק" המכובדת, עם הקדמה של פרופסור דן מירון בכבודו ובעצמו. זה מה שקורה בתרבות כוחנית שבה מי שמחובר לבעלי מאה הוא גם המפורסם, מי שמשקר מועדף על פני דובר האמת.

המשורר דורי מנור. תוצר מתייפייף של תרבות כוחנית
צילום: אלי דסה

ישנו משורר בשם ראובן דותן, המוכר בקושי רק לאנשי המילייה הספרותי, ואיננו מענקי השירה העברית. אבל מדובר במשורר לירי עדין וחכם, המצוי במצב נפשי וכלכלי קשה. הוא מפרסם משיריו בכתבי עת כ"עמדה" ו"מטען", והוציא ספר או שניים (הוא בשנות השישים לחייו או יותר) אבל בלי ספק יש לו כתב יד אחד לפחות, מוצלח ביותר, שאיש לא טורח לעזור לו, לארגן ולהוציא. למה? כי לא מקשיבים פה לשירה, מקשיבים ל"חדשות", שאין בהם כל חדש - רציחות, שחיתויות, מזג האוויר, הכול אותו דבר. אנשים מכורים ל"חדשות" כי הם פוחדים מהחיים, מארעיותם, מההווה החד-פעמי, אותם דברים שמשוררים מביאים בשיריהם, ולכן הם מקשיבים ליעקב אילון, שמרוב פחד מכל שינוי, מסתפר כל יום. (יעקב, למה להסתפר כל יום? ומה נעשה עכשיו בלי מיקי?).

אם כך, משוררים אינם מוסריים במובן של להציל פצוע בשטח אויב או להעביר זקנה את הכביש, אלא במובן של שמירת השפה כחיונית, החייאת הדמיון, תחזוקת הנשמה. ונחזור לשלי. אחרי סקירה תרבותית שבה הוא מסביר למה הומרוס, מילטון ודנטה הם בכירי המשוררים, חוזר המשורר להגן על השירה כנגד תקופה המאליהה את המדע וה"קִדמה".

"יש בידינו חכמה מוסרית, מדינית והיסטורית הרבה יותר משאנו יכולים להגשימה למעשה... אין מחסור לאדם בדעת... שירת חיים חסרים אנו.; חשבונותינו הרבים העבירו במרוצתם את כוח השגתנו; אכלנו יותר משאנו יכולים לעכל. פיתוחם של אותם מדעים, שהרחיבו את תחומי ממשלתו של האדם בעולם החיצוני, צימצמו במידה מקבילה, מפני העדרו של החוש הלירי, את שלטון האדם בעולם הפנימי; שיעבד האדם את איתני הטבע ונשאר עבד בעצמו. היש... סיבה אחרת, שלה אפשר לייחס עובדה זו, שכל ההמצאות, המכוונות לשם המעטתה של עבודת האדם וצירוף צורותיה השונות - משמשות לרעת האדם, לתגבורת האי שוויון בקרב האדם?  ... אין לך תקופה בתולדות האדם, שיש להתפלל לפיתוח השירה בכל לב כבתקופות אלה, שבתגבורת היסוד האנוכיי, המחשב חשבונות...".  (ההדגשה שלי, י.ג.)

הא! הדברים נכתבו בתחילת המאה ה-18!!!!! אבל נראה כאיל ונכתבו היום! אילו שלי היה רואה כמה היו דבריו נבואיים, היה מתחלחל!!

"אכן דבר מה אלוהי היא השירה. מרכז הדעת והיקפה גם יחד: היא היא הכוח המשיג כל דעת והיא הכוח, שכל המדע על כורחו שיהי חוזר ופונה אליו. היא השורש והפרח יחד של כל השיטות האחרות במחשבת אדם : ממקורה חוצבו כולן והיא המפארת את כולן. כוח זה אם הוא נובל - הריהו מונע את הפרי ואת הזרע... השירה היא השטח העליון, המשוכלל של כל צורות ההוויה... השירה הופכת לדבר חמדה כל דבר שבמציאות. היא מרבה את יפי כל היפה ביותר ומוסיפה יופי לכל אשר לקוי ביותר - היא מוזגת את החדווה ואת האימה, את הצער ואת ההנאה, את הנצח ואת התמורה: בעולה הקל היא מביאה לידי איחוד כל הניגודים, של פי טבעם אינם עשויים להשלים עולמית... האלכימיה הפלאית שלה הופכת לזהב נוח לשתייה את המים המאררים, המפכים מן המוות דרך החיים".

מטוס אחד פחות, דיוויזיה אחת של ספרות יותר.
שרת התרבות לימור לבנת
צילום: אלי דסה

אח, תענוג! ועכשיו, קצת לשירתו של הגאון. אודה ואתוודה ששירת שלי קצת שמחה ומוארת מדי בשבילי. הוא חוגג את השמחה, בעוד אני מעדיף את האפלה של סמואל טיילור קולרידג'. אבל יש לו שירים נפלאים שאני כן אוהב, "אדוניס" הידוע שכתב עם מותו של קיטס, MONT BLANC שיר מפעים שכולו התבוננות בהר נשא, אחד האלפּים המרשימים, ועוד. אביא שיר קצר וקולע, MUTABILITY- תנועה או שינויים:

לעידן האינטרנט חסרונות בלי סוף, אבל גם יתרונות - אם תרצו, תוכלו למצוא את כל שיריו בהקשת גוגל. האנגלית לא מאוד קשה, אבל רוח הדברים היא זו - הקיום נתון לשינויים מתמידים, תנועה וזרימה, ואנחנו חלק ממנה. אנחנו כמו העננים, כמו לירה נשכחת (לירה היא כלי נגינה הדומה לגיטרה או נבל) ועיקר היופי אינו ברעיונות אינו במילים אלא במוזיקה הנשגבת, מרוממת הנשמה, של פרסי ביש שלי.