הקילומטר המאה ואחד באמצע המדבר

הומא'ז אישי

על המשורר רוני סומק

מאת אבי אליאס

"תמיד משהו מתחיל מקו פשוט/ ובקילומטר המאה אחד באמצע המדבר/ התחילו לאיית את המילה שלום/ בצפורן דיו הקסת של גנרלים/ שהשירה עפה בזמזומי יתושים/ ברשתות ההסוואה." (אבי אליאס)

לא בכדי החלטתי לפתוח את ההומא'ז על סומק בכמה שורות על ההסכם הראשון עם המצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים. סומק בתחושתי הוא תוצר שירי של המלחמה הנוראה ההיא. אני לא מחפש היבטים פילוספיים, לא מנתח שירים באיזמל של מבקר. מי בכלל מינה אותי למפקח האזורי על השירה? הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו הוא ההשפעות הסומקיות בהליך חווייתי של חיי.

1976 השתחררתי מצה"ל. החלל הריק הביא אותי לטרוף שירה וסיפורת. ייתכן שזה היה מצב הרוח שנמשך מאוקטובר 1973. האוויר השרוף עדיין היה באפי, הוא חוזר תמיד בין ראש השנה לכיפור בעשרת ימי תשובה, או בתקופה שלאחר המימונה עד יום העצמאות. בתל אביב של פעם היה קפה "ורד", וחנות קטנה ומטריפה בין רחוב גורדון ופינת דיזנגוף, איפה שקו 5 היה מוציא את עשן האגזוז וממלא בפיח את הפלאפל של בדיחי. קרוב לבגדי הג'ינס ואופנת החולצות הצבועות, הייתי קורע את חנות הספרים. שם גיליתי לראשונה את רוני סומק המשורר במדף השירה בספרו "גּוֹלֶה" ("מסדה - הספריה הקטנה לשירה"):

"עכשיו סוסי מלחמה/ דוהרים/ דוהרים/ בבשרו./ הם יצאו בחצי השני של הלילה/ מאורוות גופו/ לרמוס בפרסות קשות/ לרמוס בפרסות קשות/ וכל המלחמות שנחגגות עכשיו על בטנו/ וכל הצלקות/ ונקודות הדם שהתקרש בבהלה./ עכשיו סוסי מלחמה/ עכשיו סוסי מלחמה."

 (עמ' 8, "גּוֹלֶה").

המשורר רוני סומק ושיר משלו. צילום: דניאל מורדזינסקי

חזרתי לבית סבתי פרידה ברחוב גורדון 32 , מחבק את הספר ושואג לעצמי: עכשיו זחלמי מלחמה, פרשו שרשרת, ורק מנוף מפויח יכול להעיד שפעם היו פה אנשים עם קסדות, שהפכו לפחם במנגל הקרב. נשארתי עם הטעם הצרוב על השפתיים היבשות. ניסיתי להרטיב אותן ברוק הלשון. בהרהור הראשוני כבר אמרתי איזה שיר "בן זונה" זה.     

*

רמלה , שיגעון המוסיקה:

"מלכת הדיסקוטק היא כושית עם פטמות קשות כגולגלות/ היינו מזל עקרב ומזל גדי בהורוסקופ פתאומי,/ ואני "פשוט מתגעגעת הביתה" היא שרה,/ קלה ככתם אור,/ על יד מי ששולח יד לפרום לה בחולצה כפתור./ מלכת הדיסקוטק היא כושית עם פטמות קשות כגולגלות/ ועובר רעד בקצב וסולו גיטרה חשמלית/ וזיכרון היופי שהשאירה אורלי בתור להצגה יומית."

 (עמ' 23, "סולו", "מסדה - הספריה הקטנה לשירה").

איך הדז'ה ווּ מדליק פנסים לשנת 71' ,72' - ברמלה מועדון "קלפיסו". היינו מגיעים בטרמפים או במוניות, להקת ה"נשרים" הייתה להקת הרוק שצלילי הגיטרה שלה מילאו את אורוות הסוסים שהפכה לדיסקוטק. היינו מגודלי שיער, עם ג'ינסים הדוקים, פצעי בגרות של כרומוזומים נוזליים בתחתוני הבוקסר. לא היו מאבטחים ולא בטיח. כולם נכנסו בלי סלקציה. מילה נוראה. שם שמעתי את "אשליות" ו"איני יכול" של זמר המחתרת נִסים סרוסי, והבחורות שאותן הכרנו היו על הפוסטרים של עיתון "בּוּל".

רוני סומק לפני כרזת תערוכה משלו - "חוואג'ה ביאליק"
עשרה רישומים ושיר בעקבות תשעה שירים של חיים נחמן ביאליק

*

שיר פאנק המתחיל בשתי שורות של צ'כוב

"מי שתולה אקדח במערכה הראשונה/ יורה בו בשלישית/ מן הלוע ייפלטו אבזמי המעיל, שרשרת הברזל/ וצעדי הסכין של זו שהאספלט ברחוב יהודה הלוי/ ייחתך תחתיה/ ובינתיים, את קצוות השיער על העורף היא מאדימה/ כמו בדואי המסמן כבשה/ מי יודע,/ אולי חליל רועים הוא קצה החלום שלה."

 (עמ' 31 "אספלט", "מסדה - הספריה הקטנה לשירה").

תקופת התיאטרון שדגדגה לי בין האצבעות השחקן נִסים עזיקרי ז"ל שהיה ידיד נפש, במסע ההצגות הכי מטורף שלי טריפ כמעט לילי, שהתחיל במזנון הבימה, ואחר כך בשורה הראשונה באולם, טורף כל מילה, כל תנועה. צ'כוב, ארתור מילר, היו מילון שגור בפי, ואיך אפשר לשכוח את הפולחן עם נִסים בימי חמישי: טקס הטוטו הקבוע עד למותו הבלתי מתקבל על הדעת. כמו יריית האקדח שהשאירה פצע וחור בגודל בוהן בחדר הלב.

*

 נשר של כתובת קעקע

דִּיזֶנְגוֹף פִּנַּת פְרִישְׁמָן, בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ בָּשָׂר בְּבָשָׂר,

בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם שֶׁל מַה שֶּׁהָיִיתִי, שֶׁל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר.

בְּצַמְרוֹת הָעֵצִים עוֹבֶרֶת רוּחַ בְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים,

הֶבֶל הַיֹּפִי הוּא הֶבֶל לֹא מִכָּאן,

וּבֵינְתַיִם, כְּמוֹ בְּהַמְרָאָה פִּרְאִית, כְּמוֹ בִּנְחִיתָה רַכָּה,

נֶחֱרָת לִי בַּוְּרִידִים נֶשֶׁר שֶׁל כְּתֹבֶת קַעֲקַע.

(עמ' 9  " 7  שורות על פלא הירקון", צילום: מיכאל רורברגר, הוצאת "אופוטובסקי, בשיתוף קרן תל אביב לספרות ולאמנות").

בשנת 1966 הגעתי לרמת אביב, באותו יום צילם מנחם גולן, הבמאי, את סרטו "פורטונה" במרכז המסחרי. התלהבתי מהאקשן, מהמצלמות שעמדו על חצובות בפינת הגשר שקישר בין צד אחד של המרכז לשני. היו רמקולים ששידרו, כי אייבי נתן  - שבדיזנגוף הייתה בבעלותו מסעדת "קליפורניה" - ביום הצילום טס למצרים במטוס ססנה. תחילה דווח כי נהרג באזור מצרים, ופתאום נשמעו החדשות ברמקולים כי אייבי נתן נחת בשלום ויוחזר לישראל. מסע השלום של אייבּי היה קצר מועד. הזיכרון החם, חוץ מהתירס שנגסתי, היה שִׂמחת השחקנים בובמה צור ז"ל וגילה אלמגור יבל"א, ופייר ברסר, שחקן צרפתי. מנחם גולן פתח בקבוק שמפניה וחילק לכולנו. הלום שיכר חזרתי לחברי, ששון, בשייח' מוניס.

יונה וולך ורוני סומק הצעיר, 1975

*

סתָו סרט צרפתי

"סתו הוא פטנט צרפתי,/ רשום על פניו של זה הנכנס לאִטליז השכונתי/ ואומר שאין לו שם לספר שכתב..."

 (עמ' 47 "ברדלס" הוצאת "זמורה-ביתן").

הייתי בולע סרטים צרפתיים לארוחת ערב. פרנסואה טריפו היה הבמאי האהוב עליי. ז'אן-פול בלמונדו, אנני ז'יררדו, בריז'יט בארדו, קתרין דנב, מישל פיקולי. הסרט אליו נקשרתי ביותר הוא "החתול" עם ז'אן גאבן וסימון סיניורה. זוג זקנים יושבים בחדר במשך שעה וחצי ומנהלים דיאלוג על החתול, והמצלמה כאילו עצרה מלכת במשך הזמן. פשוט נפלאות התבונה וכוח הפילם לרגש בקלוז-אפים משגעים. איזה משחק. הסרט "החתול" ישרוט אותי בציפורניו עד יום מותי.

*

שקית הממתקים של אלוהים

"גופה הוא שקית הממתקים של אלוהים/ בשדות הקרב על חלקת בטנה/ אני חייל של שוקולד."

 (עמ' 22 "בלאדי מרי", הוצאת "זמורה-ביתן").

ילדים הם עולם ומלואו. סומק כותב על בתו שירלי שהיא עוגת הקצפת הטעימה ביותר בחיים. ומה אני אגיד על שחר ומוטי שלי? כששחר נולד, כבשתי את הדמעות, חיתלתי אותו בגיל ארבעה ימים ובלי בושה הוא אפילו השתין עליי, ואהיה גלוי אפילו נהניתי מזה.

כשהוא קרא לי בגיל שנה ושלושה חודשים: "אבא", לא ידעתי מהיכן הוא גנב בשפתו את המילה, אולי מאלוהים. איזו תחושה של ריחוף. היצור מקורזל השיער קורא לי אבא, ואני משתגע והולך הלום מהמילה הקסומה ביותר.

רוני סומק הקטן. חייל בצבא העברית

אבל הגעגוע החזק ביותר היה כשליוויתי את שחר ומוטי ללשכת הגיוס. פתאום מאבא אתה הופך לאדם שתלוי במספר האישי ובצבא. נשמע הזוי. ברגע אחד הם הפכו לרכוש מדינת ישראל, ואתה שיודע שהם מהעורקים שלך, מפתח תלות בגורמים על-אנושיים, וזה המס שאתה משלם עד השחרור לאחר שלוש שנים.

ריה"ל מדריד

מָה נִשְׁאָר מִבְּעִיטַת הַגַּעֲגוּעִים

שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי?

אוּלַי כַּדּוּר מִתְגַּלְגֵּל עַל דֶּשֶׁא נוֹבֵל

בֵּין שַׁעַר הַמִּזְרָח לְשַׁעַר הַמַּעֲרָב.

(עמ' 30 "המתופף של המהפכה", "זמורה-ביתן").

כילדים בשכונת רמת ישראל שיחקנו בכדורי סמרטוטים, כשהשערים היו חצאי לבנים שמצאנו על כורכר רחוב יפרח. אהדנו את קבוצת "שמשון תל אביב", יחד עם החבר'ה של כרם התימנים. איזה חפלות היינו מריצים ביציעי העץ של אצטדיון "באסה", היום בלומפילד. הג'חנון התעופף בסיר הנירוסטה, והלחוח התגלגל ליד הסחוג. שִמעל'ה כהן וקיש רומנו היו קורעים רשתות, והערק היה נשפך כמים מגדות הירקון. אבל מה נשאר מ"שמשון", חוץ מהדשא הירוק ליד הספורטק, ופעיל של בית"ר תל אביב "שקנה" אותנו? אז עברנו לשכנה, הגברת התקווה, ולמדים התפוזיים של "בני יהודה", שהיא גם לא להיט בראש.

מחתרת הֶחלב

הַיְּלָדִים שֶׁיֵּצְאוּ מֵהַמְּקָרֵר הָרֵיק

יְגַלְגְּלוּ פַּחֵי זֶבֶל וִינַקְּרוּ אוֹר

מֵעֵינֵי פָּנָסֵי הָרְחוֹב.

בַּחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל יַבְרִיקוּ הָרְקוּבוֹת שֶׁבַּשִּׁנַּיִם,

יִנָּעֲצוּ בַּחֲתוּלִים מְפֻטָּמִים, יִינְקוּ מִלְּשׁוֹנָם

שְׁאֵרִיּוֹת שַׁמֶּנֶת.

וְהַשַּׁמֶּנֶת, גְּבֶרֶת מְגֻנְדֶּרֶת, שָׁכְחָה מִזְּמַן

אֶת עֲטִינֵי הַפָּרָה שֶׁטִּפְטְפָה

אוֹתָהּ אֶל הָעוֹלָם.

בַּבֹּקֶר תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, צִפּוֹרִים

יְבַשְּׂרוּ סְתָו וְאֵין מִי שֶׁיְּקָרֵב אֶת

הַשּׁוּרוֹת הָאֵלֶּה לָאַף

לְהָרִיחַ אֶת מַחְתֶּרֶת הֶחָלָב.

(עמ' 26, "מחתרת החלב", "זמורה-ביתן")

בגיל 14 עבדתי בחברת "דן" כחניך במקצוע המכונאות. בשכונת מוסררה בירושלים קמה קבוצה של צעירים שהביאו מפתחי הסופרים והמכולות לפנות בוקר חלב ולחם שהם הרימו וחילקו בין הבתים.

"פנתרים שחורים"  נקראו החבורה. סעדיה מרציאנו ז"ל, ראובן אברג'ל, כוכבי שמש, צ'רלי ביטון. הרגשתי מיד חיבור לעורק הראשי שבמקום דם זרם בו חלב. הייתי בולע כתבות בעיתוני הצהריים, ופעם אף שהיתי בירושלים בזמן ההפגנה כשפרסות סוסים בעטו בנו.

חברת "דן" חילקה לעובדיה על פי חוק המתכת בקבוקי חלב, ורק לנו הנערים סירבו לתת. החלטנו להקים ועד של "מחתרת החלב", נערי "הפנתרים השחורים" כמו תנועת הצופים והשומר הצעיר. השבתנו למשך חצי יום את המוסך, והנהלה הגיעה איתנו להסכם שכל שני ילדים ישתו בקבוק חלב אחד.

תאקסים

לזכר נגן העוּד יוסף (אל-עוואד) שם-טוב
 

הוּא חָשַׁב שֶׁהָעוּד הוּא אֲחוֹרֵי אִשָּׁה,

וְעַל הַמֵּיתָרִים תָּמִיד חָלְמוּ אֶצְבְּעוֹתָיו

אֶת רֶגַע הַצְּבִיטָה.

(עמ' 26 אלג'יר, הוצאת "זמורה-ביתן").

כשאני כותב שורות אלה מתנגן לו הדיסק של "דודו טסה והכוויתים".

מוזיקה ערבית קלאסית הייתה מנת חלקי מיום היוולדי. אני זוכר את הרדיו הגדול שגנרל אלנבי בשנת 1918 הביא איתו כאשר כבש מידי התורכים את "פלשתינה" ארץ ישראל. ייתכן שאבי קנה אותו בשוק הפשפשים וחיבר אליו חוטי חשמל ומנורות שנדלקו וכבו בסקלת הספרות של מחוג גדול.

אדוניס, המשורר הסורי הנודע, ורוני סומק

פריד אל-אטרש היה בן-בית, אום כולתום הייתה אולי אחותה התאומה של שרינה השכנה, עבד אל-והאב, עבד אל-חלים חאפז, לילה מוראד, פאיזה רושדי. והיו נגני קפה "נח", האחים דאוד אל-כוויתי, אלבר אליאס נגן החליל, יוסף שם טוב פרט על העוד, נעים ארוגאן ניגן אקורדיון. על כוס קפה קטן, או צ'אי (תה), עישנו נרגילות, והעשן היה מטריף את הצלילים של המוח. היום אני באצבעות חולם מכניס את הדיסקים ונגנב מהמוזיקה שחודרת אל חדרי הלב.

*

רוני סומק הוא לא סתם עוד משורר. הוא מצליח להסריט לי את הילדות בסדין של מילים, כמו שלפני כל בחירות היו מקרינים לנו בין דרך הניצחון לרחוב ינון את צ'ארלי צ'פלין מרקיד זוג לחמניות כאילו היו נעליים. איזה בלט יפה רוקד סומק איתי, כפילְם של תמונת פספורט הוא מתאר את בגדאד ואת המעברה, במקרן שקופיות הוא מטיל צל על תקופת הצבא, בווידיאו השירים הוא מזכיר לי הקורא את כאבי הבטן מצד אחד, ומצד שני את יופיו של העולם כגלובוס מסתובב בשער העיר, ומתריע - אמרתי לכם: "האינטרנט והטוויטר והרוק'נרול יביאו את השינוי לעולם".

המשורר אבי אליאס. צילום: מוטי קיקיון