"נו ארז כמעט-יפה, אתה נהנה מהטיול הקטן שלנו?" נבהלתי.
"מה אתה נבהל? מי יכול לשים את כף היד שלו על הכתף שלך באמצע הים?"
"אני דווקא נהנה מן הטיול. איפה הקונכייה ההיא?"
"אה, הקונכייה, הצבתי אותה בחרטום." מש"ט חבש כובע קסקט. המצחייה הייתה הפוכה.
"קח לך כובע. אתה הולך להישרף, תמרח גם קצת מהשמן הזה. בסוף עוד תהיה ארז כמעט-שרוף. אתה רוצה לשתות?"
"לא."
"אבל אתה חייב. הים מצמיא והשמש מייבשת. שְׁתֵה, שְׁתֵה." הוא הושיט לי בקבוק גדול של מים מינרליים. לגמתי ממנו.
"שתה עוד."
"לא תודה."
"אמרתי שתה. אתה אפילו לא מרגיש את תהליך ההתייבשות."
התיישבנו סמוך לקיר הקבּינה. הקיר הֵצֵל. שנינו ישבנו בכיסאות-ים קטנים ליד שולחן פלסטיק. מש"ט הניח את צינורות ידיו המגוידים על גבי הפלסטיק החם.
פאפוס, קפריסין. צילום: יח"צ
"שיחה ממושכת הייתה לך למטה עם נר"ע, לא?"
"כן, הייתה לי שיחה די ארוכה איתו, אבל היא הייתה חד-כיוונית."
"הוא פתר לך את החידה שחד הבוקר?"
"לא, אני פתרתי אותה, והוא הופתע מתשובתי הקולעת." אמרתי לו בגאווה.
"אז אתה מבין שהעניין של נר"ע, שאני רואה אותו אגב כפשטני ביותר, אל תגיד לו את זה, הוא ייעלב, הרעיון הזה שאדם קם בבוקר ומרגיש שהוא עם, הכוונה לאישה בהיריון, או איש שהכניס אישה להיריון, הרעיון הזה לא מוצא חן בעיניי."
הייתי המום. פערתי פה כדג. עיניי היו טְרוּטוֹת מהחום.
"אז אתה פתרת את החידה."
"נו מה, זה מסובך כל כך? יותר קשה לנווט לכיוון קפריסין."
מחיתי את הזיעה מחולצתי.
"אתה נוטה להזיע הרבה?"
"כן." אמרתי.
"גם אני. הבט שם, כרישים." הוא הצביע לעבר הים הגדול. ואכן, לא רחוק מאיתנו, סבבו להם זנבות משולשים במעגלים, חוזר חלילה.
"הם בונים עלינו." אמר מש"ט.
"אתה רציני?"
"לא, אני מתבדח. אבל לא הייתי שוחה כאן." הבטתי בכרישים עוד שניות אחדות; אחר כך נזכרתי בבית, באשתי, בהוריי שלא הודעתי להם דבר.
"מה עוד אמר לך נר"ע? בוודאי סיפר איך הפחדתי את כולם בתחנת היציאה, לא?"
"כן, איך ידעת?"
"הוא עצמו היה מבוהל מאוד. וכיוון שאין נפש חיה לדבר איתה על זה מלבדך, ידעתי שהוא יתפוס אותך. בכלל, הוא פוחד ממני בגלל האמונות התפלות שהראש שלו מלא בהן. שטויות, סתם דיברתי עם קצת סמכותיות."
"אבל בכל זאת, הוא תיאר את זה כמו משהו מיסטי."
"אתה לא מכיר את עדות המזרח הזקנים," נר"ע היה מבוגר ממש"ט אולי בכמה שנים, "כל מעמד או מקרה הם מוסיפים לו קצת משלהם."
"יכול להיות."
"תראה ילד. חד וחלק. לא היה שם שום דבר על-טבעי. בסך הכול דיברתי קצת בסמכותיות והפעלתי את הקסם האישי שלי. אפילו אתה תודה שיש דבר כזה."
"למה אפילו אני?"
"כי יש לי הרגשה מצערת," מש"ט עשה פרצוף חמוץ, "שאתה פחות ופחות מחבב אותי, אני צודק?"
"כן, אבל לא, תראה..."
"לא, לא. תאמר לי בכנות, אני צודק?"
"תראה, אין לי שום דבר אישי נגדך."
"אני יודע."
"לא, לא. אני לא רוצה שתיקח את זה אישית."
"אז איך בדיוק אתה רוצה שאני אקח את זה? אני מסתובב על הכדור הזה קצת יותר שנים ממך. אני מאמין רק במה שאני רואה ובמה שאני שומע."
מש"ט ליטף את ידי. אחר כך נישק אותי במצח. הייתי נבוך. הוא הוסיף, "יהיה בסדר, האמן לי, יהיה בסדר." המשפטים האלה הגיעו אליי כאילו מרחוק, ולא גרמו לי דבר מלבד תחושה של החמצה גמורה.
"אתה עוד תשתנה," אמר מש"ט, "החיים הם במקום אחר. אתה עוד תברך אותי על כך."
הוא קם, ובמהירות הלך אל החרטום. כעבור דקה חזר כשהקונכייה בידו.
"תקשיב לה."
"רעש של מים?"
"עזוב את המים. תקשיב טוב."
ואז, מעומקה של הקונכייה, עלה שיר. ככל הנראה היה זה קולה של זקנה ששרה. השירה נשמעה לי מוכרת כל כך. היא הייתה בשפה זרה, אבל יכולתי להמר שזו גרמנית.
"מה זה?" שאלתי.
"אתה שומע?"
"כן, אבל מה זה, זה נשמע לי מאוד מוכר."
"זה השיר שאִמי נהגה לשיר. סיפרתי לך על השיר הזה. זה שיר ידוע. המילים עוסקות בפרח שנבל, והוא בעצם בחור שמת. עכשיו הוא מצוי בערוגה. זה מונולוג של אֵם."
"כן, אבל איך זה קורה?"
"אין לי מושג. אני מבין שאתה שומע אותה היטב."
"היטב לא הייתי אומר, אבל אני שומע קול של זקנה מרוסק, שר כנראה בגרמנית. זה נשמע עצוב, ואינני מבין את המילים, להוציא אולי את המילים הרץ, לב, בלומה, פריחה, זהו. מה שמטריד אותי זה שהשיר מוכר לי."
"אינני יודע איך הוא בוקע מתוך הקונכייה." אמר מש"ט בעצבנות. עיניו התלחלחו, אישוניו התרחבו והוא נראה כחולם. קירבתי את אוזני לקונכייה בשנית. השיר גבר וגבר. מש"ט שָׂם את כפות ידיו המגוידות על שולחן הפלסטיק החם ונִדנד את ראשו בצורה מפחידה. נרתעתי והנחתי את הקונכייה על שולחן הפלסטיק.
"מאיפה לעזאזל בוקע השיר הזה, ואיך בדיוק אני מכיר אותו? אתה מסתיר ממני משהו, מש"ט?"
"אני נשבע שלא. איך אתה בכלל מעז." הוא האדים והתנפח, שלח את ידו ותפס אותי בחולצתי.
"עזוב אותי." צעקתי.
"אני בצד שלך. אני פשוט יודע מי אתה. אתה-אני. טיפש. סוף-סוף תהיה מה שתמיד רצית להיות." אמר מש"ט.
"איך בדיוק אתה יודע מה אני רוצה להיות?" דחפתי אותו, והוא התיישב על הכיסא, כשהוא פולט אוויר מלוא ריאותיו.
"הקשב לה," הוא אמר מתנשף, "הקשב לה!" הוא צרח עליי.
יאכטה. צילום: יוסי אלוני
בדיוק ברגע זה נפתחה דלת הקבינה בבת-אחת ומתוכה יצא נר"ע, מזוהם כולו, מגואל בקיא. העניבה נכרכה סביב צווארו וכמעט חנקה אותו, אך שלושת זוגות המשקפיים היו במקומם: אחד על הקודקוד, השני על המצח הקמוּט והאחרון על קצה האף. הוא פִּלְבֵּל בעיניו ואמר: "מה כל הרעש הזה, חשבתי שהלווייתן של יונה בלע אותכם. אנשים, מה איתכם. שני יהודים על סירה רבים ביניהם בלְבַב ימים? מה נכנס ביניכם תַּחַשׁ, תנין גדול, חיה קדמונית, מה אתם אַדְנֵי-הַשָּׂדֶה? אתם לא מתביישים מול שמיים לעשות כך? לפני האל הגדול? רבותיי," הוא כחכח בגרונו ויישר את עניבתו, הוציא את התנ"ך מכיס הבִּטנה והחל לקרוא בו בקול של עורב.
"טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם ייפול האחד," הוא הגביה את קולו, "יקים את חברו, ואילו האחד שייפול," הוא קימט את פרצופו, "ואין שני להקימו." מש"ט רצה לקטוע אותו, אך הוא ביטל אותו בתנועת יד חפוזה.
"גם אם ישכבו שניים יחם להם, ולאחד איך יחם?" הוא צייר את סימן השאלה בגבותיו העבות, "ואם יתקפו האחד, השניים יעמדו נגדו." הוא סינן את המילים מבין שיניו. "והחוט המשולש לא במהרה יינתק." אחר כך השתחווה, והעניבה השתלשלה מצווארו. המשקפיים נפלו על הרצפה. מש"ט מחא לו כפיים באדישות.(2).jpg)
עטיפת קובץ הסיפורים שממנו לקוחה הנובלה
גוונים, 1996
עורך: המשורר והמתרגם, עודד פלד
לחלק השלישי באתר "יקוד" כתב עת אינטרנטי לספרות ולנובלה כולה
אקו"ם