אחינו הגדול - מנחם בן, או "חמנייה צהובת שמש". מאת אבי אליאס.

אחינו הגדול - מנחם בן, או "חמנייה צהובת שמש"

הומ'אז

על שיריו של מנחם בן

אבי אליאס

ובצפונה של ארץ יוליקינג

מקום שם הנסיך השחור

והפיות העדינות משמיעות

ידעו ציפורי היער והתנינים כי עוד ישוב הרופא המופלא לארצם

ואף התוכי  קרא מעל  אדרת הגפן.

(מתוך שיר הנושא, "אדרת הגפן", ספרו הראשון של מנחם בן הוצאת "עקד", 1967)

שורות הפלא של מנחם בן שובות אותי אל ג'ונגל הילדות בשכונת רמת ישראל בתל אביב, המצויה בכף אצבעותיה הקסומות של יד אליהו. אם קופיקו היה מלך השכונה, ד"ר דוליטל  היה הרופא האגדי שטיפל בכלבתו של אבי שקראו לה תקווה. כמה זיכרונות נחרתו בציפורני הכלבה שקפצה על רדיו השפופרות העמוס במנורות  דלוקות, כשלילה מורד - הזמרת המצרייה היהודייה בקולה הצלול - שרה על אהבה נכזבת. עד שבא פקח ממדינת תל אביב והרעיל את התקווה, כי יצאה בלי קולר מחצר הבית ברחוב ניר עם. גם ד"ר דוליטל הזיל דמעות, ואבא לא ידע היכן להניח את עצמו מרוב צער. אני מתנחם בשירו של בן, שאולי בין הפיות היפות, אחת מהן היא תקווה, בקרעים שבין עננים לשמיים.

מנחם בן (בראון) היה מהשמות הראשונים שפגשתי בחזרה למציאות הישראלית לאחר מלחמת יום כיפורים הטראומתית. מאדם שהעברית שלו הייתה קלוקלת, הפכתי לאדם קורא. התחלתי לחרוש ספרים. השירה  הפליגה בתוך מוחי בשירותי בחיל הים, וכמובן תסמונת יום הכיפורים הביאה לשינוי בדפוסי החשיבה. בחודש וחצי הפכתי מנער, חייל בן 18, לאיש הצולל לעומק הספרות. כתבתי שורות על המלחמה, אבל המשורר אברהם חלפי מחק בהן מילים והשאיר אותיות שקרא להן "אולי שיר". רציתי לחיות בקסם של המילים, של שורות מסניפות את קדקודי החלום והלב.

מנחם בן לפני שנים. צילום: חגית כתב



כך גיליתי את דוד אבידן, דליה רביקוביץ, יאיר הורביץ, וכמובן מנחם בן. ספרו "הים פלחים שקופים" ("עכשיו", 1971, עורך: גבריאל מוקד) היה בשבילי הדרך בחזרה מקפה "פינתי". במרווחי הבתים, ראיתי את הים. כנער מהשכונה הייתי מגיע בקו 11 מרמת ישראל לסבתא שלי ברחוב גורדון 32, מקפץ על מדרכות דיזנגוף, חוצה את המסלול של "כסית", מציץ בברנשטיין הצייר, קדישמן, ליפשיץ, אבות ישורון היושב לשולחן צדדי, דוד אבידן, גבריאל מוקד, נתן זך, אריק לביא, והעיניים כמצלמות של "יומני כרמל", רק היה חסר הקריין הדרמטי. תמיד חיפשתי את מנחם בן לומר לו תודה על שהחזיר אותי לשפיות ממלחמה למדינה אחרת, אל ספלי האספרסו ושבלולי המאפה, וריח הגשם שזולג על זגוגיות חנות "איווניר", ליד מוכרת העיתונים גברת הולנדר, וחנות הנעליים "מיקולינסקי", שם אפשר היה להריח ריח של קרטון חדש.









ספר מסות וביקורות של מנחם בן, הוצאת "ירון גולן", 1994

אחרית דבר: דורון קורן

שפיות

יש לי רושם שהחורף הזה לא ייגמר.

 ואני מאבד שפיות  כמו מאבד גובה.

דיילות חלליות במדים שקופים? שטויות.

פועלות זעירות בנעלי קרפ

שמתות להיות

נשות החברה הגבוהה.

(עמ' 29 "הים פלחים שקופים", "עכשיו, 1971, עורך: גבריאל מוקד)  

לימים יוסי קריים פרסם שיר שלי בעיתון "פרוזה" הרבה בזכות עדינה בן-סירא, רעייתו הנפלאה של יענקלה בן-סירא, ומשה דור, יבדל"א, העורך המיתולוגי של ספרות "מעריב", אף הוא פרסם משלי. אלה השניים נתנו לי את הפוש להמשיך קדימה ולהוציא אסופת שירים ראשונה בהוצאת "עקד". ברחוב בר-כוכבא 29, עד היום מתנוססת חתימה בטוש שחור של מנחם בראון על אחד המשקופים בכניסה להוצאה. עולם קטן. גם מנחם הוציא את "אדרת הגפן" ב"עקד", ואני את "אצטרובלים". מעגלים שסוגרים אותנו בטבעות של כוכבי צדק. פעמים יש הרגעים הבלתי מובנים האלה, איך עולמות נתפרים במפות של רקמת הנפש. בחוברת 55 של "עכשיו" התגאה העורך גבריאל מוקד שאנחנו יושבים לשולחן במקום בו ישבו דוד אבידן, מנחם בן , יונה וולך, דליה הרץ, יאיר הורביץ, "ועכשיו בשולחן האבירים", הוא פתח בפתאוס, "יושבים: וייכרט, אדלהייט, אריק א., יגיל , אליאס - טיש הדורות". הוא נאם בלהט. חשבתי אז על מנחם בן.



 





מבחר משירי מנחם בן בהוצאת "פרוזה - עתונספרות", 1980 

לימים חבריי הטובים קלמן ומירי פרומוביץ מגן יבנה איבדו את בנם רז הי"ד בלבנון, בשנת 1998. מירי כל הזמן סיפרה לי כי מנחם גר בסמוך, אבל  הסומק והבושה תפסו את לחיי התפוח שלי, ופיק ברכיים אחז בי. למה שהוא ירצה להיפגש איתי? שאלתי את עצמי. וזה נראה כל כך קרוב, אבל בתוך המכתש הפנימי, נראה רחוק כמו גשר עץ עתיק.

כלומר, אינני רשאי

עליי לכתוב

כלומר,אינני רשאי ליהנות

משום דבר

(מתוך שירים חדשים הוצאת "ארלית/ירון גולן", 1986)









מנחם בן כיום. צילום: רונן אקרמן

עורך מוסף התרבות  בעיתון "ישראל פוסט", אילן שאול, ביקש ממני לראיין את בן כפרשן של ערוץ 2 על אודות "האח הגדול". נראה שהיה כאן מהלך גורלי שביקש להפגיש את שנינו. רוחב השנינות והבקיאות של בן בתורת הקיום האלוהי כבש אותי כאיש מאמין. הקשקוש של תורת האבולציה של דרווין ושות' נשמעה מפיו של מנחם כמנטרה של חמנייה צהובת שמש  "מי ברא את הצבע? את הפרחים? את הטבע? כן, אלוהים!" פסק חד-משמעית בן, בעצם בורא עולם הוא המכוון בחוטים סמויים את מהלך חיינו, ואנחנו מריונטות של בשר ודם נתונים לו. בן לא מוותר, מצטט מתוך התנ"ך ; לא מוותר על פסוק של שכנוע על קיום האלהים ובריאת האדם, ועצם ההיקש כי מוצאו מהקוף, זאת גחמה של ביולוגים שרוצים רק להתאים את חוקי הטבע למה שקורה במציאות.









ספר מסות של מנחם בן בהוצאת "ידיעות ספרים", 2008

אז מה עשית בן ב"האח הגדול"? בנקודה זאת מנחם פתח בנאום לעבר המצלמה: "רציתי להביא לידיעת כמה שיותר אנשים את דעותיי. לגיטימי. ולהרגיש חודש ימים נעול בתוך בית האח הגדול זאת תחושה אלוהית". ואני נזכרתי במילותיו ששוטטו כמו נוירון במוחי:....מה חשבת?/ שאני מסמל את הזוהר?/ אני?/ אבן אני/ ברצפת הקיום האנושי.

המשורר אבי אליאס