מָאִיכְפַּתֶ'לְנָא / יחזקאל רחמים
(פרק ראשון מתוך רומן)
יפו, קיץ 1989
אחד (מכה של פטיש בשוליים של טבעת בטון).
שניים.
שלוש.
ארבע.
מישהו מהפועלים אמר שהטבעות האלה שוקלות איזה חצי טונה כל אחת.
חמש.
מלבישים בתוך האדמה טבעת מעל טבעת וככה עושים צומת לזרימה של הביוב.
שש.
שבע.
לא נראה שהבטון מי-יודע-מה מתרגש.
שמונה.
גם לאבּוּ-רָבִּיעַ זה לא ממש מזיז, הוא בשלו.
תשע.
בא, לקח לי את הפטיש מהיד, אמר "שֶׁבָעֶשְׂרֶה!" והתחיל לדפוק.
עשר.
מכה טובה, מרוכזת. אבו-רביע סופר יותר חזק.
אחדעֶשרה.
סדק צף על הפנים של הבטון.
שְׁתָיִמְעֶשְרֶה.
שָׁלושעשרה.
עוד מכה מרוכזת. הסדק מתמתח בתוך הבטון.
ארבעֶשרה.
נגיסה של בטון מבקשת להתנתק מגוף הטבעת.
חמשעשרה.
מכה קצת חלשה האמת.
שֶשֶעשרה.
הנגיסה כבר עומדת תלויה באוויר, אומרת שלום.
הפטיש עולה גבוה וצולל בתנופה, בתנועה חלקה - שֶׁבָעֶשְׂרֶה!
גוש בריא של בטון נושר מגוף הטבעת, מתנגש בתחתית שלה ברעש עמום ומתגלגל ונעצר על החול הרך שבין אבו-רביע לביני.
"אתה רואה?" הוא אומר בשקט, "שֶׁבָעֶשְׂרֶה!"
שבר חיוך עולה לו על השפתיים, סודק לו את הפנים כאילו מנפץ זכוכית עבה. "צריך תִלמוֹד את האבן. לא צריך תדפוק ככה עם הרבה-הרבה כוח."
אני מהנהן בשתיקה והחיוך הנדיר נספג אל בין הזיפים.
"הבנת?" הוא שואל, "בסדר?"
"בסדר."
* * *
עכשיו ציפורן חומה, עבה, מחוספסת, מסמנת לי את הקו הנכון לסיתות על פני הבטון. "ככה, ככה, ככה..." הציפורן משרטטת קשת בריאה מסביב לשבר של אחרי שבעֶשרה המכות, "הנה, ככה, ככה... צריך שיכול לבוא בפנים הצינור של הביוף, טוב?"
"טוב."
"טַיֵיבּ, יַאללָה, ח'וּד אֶ(ל)שָׁקוּש," אבו-רביע מחזיר לי את הפטיש וחוזר להיבלע בתוך הבור שלו.
עם השָׁקוּשׁ חזרה ביד אני בוחר לי אחד משני האזמלים שהבאתי קודם מהכלים וששכבו בינתיים לחכות לי בצד. את הלהב של האזמל אני מצמיד לבשר של האבן ומתחיל לדפוק, לסתת, מרחיב את הקשת בשוליים של הטבעת-בטון, שהצינור של הביוב יוכל לבוא בתוכה טוב.
הטבעת הזאת, הטבעת שלי, עומדת לה ככה על הצד על גבעה קטנה של חול בפינה של החצר. קרוב אליה עומדת עוד טבעת, גם היא על הצד. ביחד שתיהן כמו טבעות אחיות תאומות, כמו שני גלגלים גדולים של משאית מתקופת האבן, שֶחוֹנה בפינה של הרחבה שלנו, מחכה לראות מה יקרה.
כבר כמה זמן שהחצר הזאת מקיפה אותי ככה, כמו כף היד שלי שעוטפת את הידית של הפטיש. לא חזק מדי, לא עם הרבה מדי כוח, אבל טוב. לפעמים עוד בוקעת אצלי איזו שלפוחית מתחת ליבלות שכבר ממש מתעבות לי על הידיים. לא משהו רציני. גם לא ממש אכפת לי. גם בהתחלה, עוד כשכאב, גם אז לא כאב. כי לא אכפת לי.
פועלי בניין. צילום: מקס ילינסון
כבר כמה זמן זה? חודש? בדרך לחודשיים? כּולָה כמה שבועות אני כאן וכבר התחלתי לגדל פרסות על הכפות-ידיים. בימים הראשונים השלפוחיות היו מתנפחות ומתפוצצות, מתנפחות ונקרעות, לפעמים כמה פעמים ביום. נראה לי שכמה שהיה חם, רק בשביל זה הייתי צריך לשתות עוד איזה כוס מים כל יום... אני צוחק. בעצם אני לא צוחק. כבר חודשים שאני לא צוחק. עבר הרבה זמן מאז שהפסקתי לצחוק, מאז שהעולם שלנו נשבר. מה נשאר עכשיו לצחוק? עכשיו רק דבר אחד נשאר. רק דבר אחד חשוב. זה המשפחה. אימא שלי, האחים שלי, האחיות שלי. זהו. וצריך לעבוד בשביל שיהיה. צריך לעבוד כמה שרק אפשר. כי המצב בבית כבר באמת לא מי-יודע-מה. והדודים? הדודים דודים, מה הם יודעים. בהתחלה באו הרבה, היו, עזרו פה ושם, אחר-כך יותר מרחוק. כל פעם יותר מרחוק. דוד יעקב משתדל יותר מכולם, אבל גם הוא לא לגמרי מבין. זה לא הביקורים פעם ב- שחסרים. זה הכסף שכבר חסר בבית בשביל דברים שחייבים. אבל אולי ככה העולם, אנשים מתרחקים מהעצב, אנשים צריכים לחזור לחיים שלהם, כי כמו שאומרים החיים ממשיכים קדימה, וכמו שמישהו הרי אמר לאימא, "אם את צריכה משהו, תגידי." אולי כולם אמרו את זה לפני שהתרחקו, אבל מה היא תגיד? כלום היא לא תגיד. זהו, וזה המצב וצריך לעשות כל מה שאפשר בשביל שיהיה כמה שיותר בסדר. איך אבא אמר לי פעם? זה היה ליד החלון בסלון, אני זוכר את זה טוב, "כשאני לא נמצא - אתה פה במקומי!" אז זהו. חשבתי אז שהוא מדבר על המריבות בין האחים בזמן שהוא הולך לעבוד, או יוצא לסיבובים שלו, אבל זהו.
בינתיים זה שישים וחמש שקל ליום. אמרו שאחר-כך, עוד כמה זמן, אם הכול ילך בסדר, אולי יעלו לי את היומית לקצת יותר. זה שלמה המנהל-עבודה אמר את זה. אז עכשיו צריך לעשות בעבודה את כל מה שצריך לעשות, וצריך לעשות את זה הכי טוב שאפשר. אולי ככה גם יעלו לי את היומית יותר מהר.
"זה מה שמשלמים היום לפועל לא-מקצועי מתחיל," שלמה הסביר לי כבר על היום הראשון, "בוא תתחיל ונראה איך הולך. ותזכור, אם תהיה לך בעיה, לא משנה מה, בעיה הכי קטנה, בעיה עם העבודה, עם הפועלים, לא משנה מה - תבוא אלי ותגיד. גם אם אתה צריך איזה מקדמה על החשבון. בסדר?"
"בסדר."
"יופי, עכשיו בוא איתי. אני אכיר לך את האתר ואת האנשים שאתה עובד איתם."
עשינו סיבוב באתר. חוץ ממני עבדו שם עוד שלושה פועלים. ג'יהאד, איש גדול עם שיער מסורק הצידה, לסת עבה וחולצת משבצות ירוקה, סגר את הכפתורים בחולצה והציץ בי במבט לא מתעניין במיוחד. דימיטרי, שחיזק את הקשר בשרוכים, הרים את הרעמה האדומה הפרועה שלו והסתכל לכיוון של שלמה ושלי בעיניים ירוקות ורצות. אבו-רביע, המבוגר בחבורה, עמד בסנדלים עם רצועת עור מוכתמת בלבן, סידר את עצמו, ושאל את ג'יהאד בערבית אם הוא שתה קפה הבוקר. ג'יהאד אמר שרק לפני שעתיים.
שלמה אמר שזה המצב באתר רק לבינתיים, כי עוד כמה ימים תיגמר לו עבודה באתר אחר, ואז הוא יעביר לכאן גם את הפועלים שיתפנו משם. "אל תדאג," הוא חייך, "לא תישאר לעבוד כאן לבד."
החזרתי רמז-חיוך והברחתי את העיניים אל תוך האספלט.
"טוב, בוא," שלמה סימן לי עם הראש. "אני אראה לך את המקום של הכלים. אתה יכול לשים שם את השקית שלך. יש לך כפפות? הבאת איתך כפפות במקרה? אני לא בטוח ש... טוב, אני כבר אדאג לך למשהו..."
האתר הראשון שלי היה מבנה משרדים רחב ואפרורי מהסוג הממשלתי. תחומה בתוך חיבוק חונק של המבנה, השתרעה רחבה מצופה אספלט גס, החצר. עכשיו החצר הזאת היא העולם החדש שלי. האמת שיש בזה איזו הקלה.
בית ברחוב יפת, יפו. צילום: רענן כהן
בימים הראשונים שברנו קירות בתוך המבנה. משרדים קטנים איבדו את הקירות שלהם, התאדו אחד אחרי השני והפכו לחלל מוארך שהלך והתרחב. על הדרך מחקנו גם מטבחון וחדר שירותים כפול וכל הצנרת וכל החוטים נשארו תלויים באוויר. שנים על גבי שנים הם היו קבורים בתוך הקירות האלה, ומי בכלל ראה אותם? אולי חוץ מברז או שלטר פה ושם, או מכסה של נקודת חשמל או פקק שמוברג על פתח יציאה של צינור מים. איזה אנשים נכנסים למטבח בשביל להכין כוס קפה וחושבים על זה שהם מוקפים מסלולים-מסלולים של חוטים ושל צינורות שעוטפים כל החיים שלהם מהצדדים ומלמטה ומלמעלה, מתחת לצבע ולשליכתא ולטיח, מאחורי הבלוקים ובתוך הבלוקים, בתוך אבן קשה של חול מחצבה או אבן רכה מרוב סיד. לפעמים הצינורות עוברים דרך חללים דחוסים של בטון, כמו ורידים בתוך האבן. אולי העבודה הזאת היתה הזמן שהתחלתי לראות דרך קירות. העיניים שלי הפסיקו להיעצר בשכבה של הצבע. עוד לא הבנתי אז מה קרה לי בעיניים, ובטח שלא ידעתי להגיד את זה. מה בכלל ידעתי להגיד אז? הכרתי רק שתיקות על שתיקות על שתיקות. שנים עברו עד שלמדתי להניח קצת לקירות. זה היה כשהתחלתי לראות דרך האנשים.
הצטרפתי לשבירה של הקירות. שלמה מצא לי כפפות, אבל ראיתי שאף אחד לא משתמש והשארתי אותן בצד. היחידי שהיו לו כפפות היה דימיטרי, וגם הוא תלה אותן על החגורה של המכנסיים מאחורה. ג'יהאד ואבו-רביע היו אלה ששברו את הקירות. אותי צירפו אל דימיטרי לאסוף את הפסולת לתוך שקים ולקחת אותם לערימה בפינה רחוקה של הקומה. ג'יהאד הראה לשנינו איפה לשים את השקים ודימיטרי הראה לי איך להחזיק לו את השק בזמן שהוא ממלא אותו עם האת. הוא דיבר בסימנים ובמילים בודדות, "אני... ככה... אתה... ככה...". לא הייתי צריך הדרכה איך להחזיק שק של פסולת פתוח, אבל עשיתי מה שהוא ביקש. כל פעם, אחרי שמילאנו כמה שקים, עצרנו את המילוי והעברנו אותם לגבעה שהלכה וגבהה. כשדימיטרי התעייף הוא אמר "אתה... אתה ככה..." והתחלפנו בתפקידים.
כשנחשפו בקירות חוטי חשמל אבו-רביע בדק אותם. החשמל באזור שלנו היה אמור להיות מנותק או מת, אבל ליתר ביטחון בכל פעם מחדש הוא הוציא את המברג-טסטר מהכיס ובדק אם יש חיים בחוטים. הוא דיבר עם ג'יהאד בערבית והבנתי חלק מהדברים שהצלחתי לשמוע בתוך הרעש של העבודה. כשהם רצו לשתות ג'יהאד אמר שאפשר לשלוח את "אַל-יָהוּדִי", והלכתי למלא בקבוק מים מהקולר בשביל כולם. לא אמרתי שאני מבין חלק מהדיבורים, וקצת הרגשתי שאולי זה לא הכי בסדר שאני לא מגלה.
מסגד ביפו. צילום: ראובן קסטרו
בתחילת היום השני הגבעה כבר הפכה להר ואבו-רביע אמר לנו להרים ערימה חדשה בפינה אחרת. האמת שרציתי גם אני לשבור קירות. זאת עבודה שאני מכיר את הטעם שלה מהבית. נזכרתי בעבודה שהייתי בה עם אבא ועם נאסר, חבר שלו מעזה, במקלחת אחת בצפון-תל-אביב. העבודה התחילה בזה שהורדנו קיר מפריד קטן, ומיד עם גרזנים, פטישים ואזמלים העפנו את החרסינות הישנות שעטפו את כל המקלחת ואת הטיט המתפורר שבקושי החזיק אותן. נראה לי שתמיד כששוברים קירות, אז עפים לתוך הפה אבק של בלוקים ושל טיט ואבנים קטנות. אפילו כאן, בלי ששברתי בעצמי, יצא לי לטעום פירורים של קיר ולירוק אותם. עכשיו זאת היתה עבודה של קירות שלמים, משקופים שנעקרו מהמקום ופטישים חמש-קילו שירדו על הקירות עם כל הלב. הסתכלתי על איך שאבו-רביע וג'יהאד שוברים את הקירות ועל שברי הבלוקים שעפים והתחשק לי לקחת ליד את אחד הפטישים ולדפוק. ובאמת, אחרי שאבו-רביע הכריז על ארוחת-צהריים וכולם עצרו את העבודה, התעכבתי עוד קצת בקומה. הרמתי פטיש שנעזב מעל שכבה של בלוקים שבורים וקרעי טיח וצבע. עם הפטיש ביד עמדתי מול הקיר. רציתי לשבור, אפילו לדקה אחת, אפילו כמה דפיקות, גם במכה אחת הייתי מסתפק. אבל לא רציתי שישימו לב ולא היה לי נעים, והיה עוד יותר לא נעים כשאבו-רביע הופיע פתאום ואמר - "תבוא לאכול!"
הנחתי את הפטיש מהיד ומיהרתי להביא את השקית שלי ולהצטרף לכולם למטה, בפינה המוצלת ברחבה. ביום הראשון הבאתי סנדביצ'ים, כמו דימיטרי, ובזמן האוכל אבו-רביע וג'יהאד כיבדו אותי בחמוצים ובתבשיל. ביום השני, אימא כבר שמה לי בשקית, כמו שאבא היה לוקח לעבודה לפעמים, תבשיל בסיר נירוסטה עטוף במגבת. כיבדתי את כולם בקציצות עוף קטנות והקשבתי לדיבורים שנפסקו בבת אחת.
את השם מוישל'ה כבר שמעתי ביום וחצי שעברו, ועכשיו ראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא נכנס לאתר לבוש חולצת כפתורים בצבע-קרם מוכנסת יפה בתוך הג'ינס. היתה לו בלורית מסורקת הצידה ומשקפי שמש בסגנון צ'אק נוריס. ככה קראנו למשקפיים האלה בפנימייה. גם ביפו צ'אק נוריס היה שֵׁם חם. מאז שצילמו כאן חלקים מהסרט "מחץ הדלתא" לפני כמה שנים, אנשים מסתובבים עם סיפורים על העבודה שנשכרו לעשות ועל על מיני הזדמנויות עבודה בשביל הסרט ועל פגישות עם שחקנים ליד ההאנגרים בנמל. אני זוכר שאבא דיבר עם חברים שלו על העבודות ועל זה שאולי מחפשים "פרצופים" להיות הרעים, והם צחקו מי הכי מתאים לשחק בסרט... מוישל'ה הלך זקוף ונעצר להסתכל עם יד על המותן. על חגורת העור היה תלוי לו מטר כסוף גדול שהבריק כאילו היה אקדח.
כל הקבלנים שהכרתי קודם לבשו בגדי עבודה. אולי הם פשוט עבדו בשיפוצים עם עוד פועל או שניים וקראו לעצמם קבלנים. למוישל'ה היתה חברה של ממש מתחת לידיים, ועל הבגדים שלו לא היתה לו טיפה אחת של צבע. גם בארוחה וגם בעבודה אחר-כך שמתי לב שאיך שהוא הופיע משהו השתנה באוויר, כאילו כולם הורידו את הראש לתוך העניינים שלהם. עשיתי כמו כולם. ברומא תהיה רומאי! תמיד צריך לפתוח עיניים טוב-טוב, לשים לב, ללמוד, ללמוד ועוד פעם ללמוד. איך אבא הסביר לי פעם? מי שיודע ללמוד מרוויח! הוא לא אמר מי שלומד, הוא אמר מי שיודע ללמוד. לא נראה לי שהוא התכוון ללימודים עם ספרים ומחברות. הוא בטח דיבר על החיים האמיתיים, על עבודה, על הישרדות. הנה, עכשיו אני בחיים האמיתיים וקולט את כולם נכנסים קצת למחילות שלהם, ועושה אותו דבר.
כששלמה ומוישל'ה עלו לקומה, בדיוק העברתי עם דימיטרי כמה שקים שמילאנו לפינה החדשה. הם נעצרו קרוב אלינו ושלמה הסביר למוישל'ה משהו על התוכנית של העבודה. מוישל'ה הקשיב ושאל כמה שאלות ופתאום סימן לכיווני, "ומה זה הילד כאן?"
קברתי את המבט בתוך שק חדש שמילאתי.
"עובד חדש שלנו..." שלמה אמר, "בחור טוב, לפני צבא."
"לפני צבא?"
"כן," שלמה אמר וקצת הגביר את הקול, אולי בשבילי - "עובד טוב מאוד."
"או.קיי..." מוישל'ה אמר והסתכל על הקירות שעדיין עמדו, "טוב, אז מה עוד יורד פה?"
הלב שלי דפק ולא רק בגלל העבודה. חיכיתי שהם יתרחקו קצת והמשכתי לעבוד ולעקוב, לעבוד וללמוד.
הסופר יחזקאל רחמים
ביום השלישי חנתה עגלה של "שרלי חומרי בניין" על המדרכה, צמוד לאחד משני השערים לרחבה. שלמה ביקש מכולנו לעזוב את הקירות ולבוא לפרוק את החומרים מהעגלה. ירדנו מהקומה כמו חבורת נערים בפנימייה שמתקדמים ביחד אחרי שמישהו הודיע לכולם שיש מכות. ראשון הגיע לעגלה אבו-רביע. הוא תקע רגל מעל לאחד הגלגלים ובתנועה גמישה דילג למעלה ופנימה, קיפל את הדופן החוצה והתחיל להעמיס עלינו את השקים. חיכיתי לצד העגלה עם ג'יהאד ודימיטרי. ג'יהאד עמד באמצע וקדימה, ודימיטרי, מהעבר האחר של ג'יהאד הסתכל עלי במבט מוזר שלא כל-כך הצלחתי להבין. לא יודע למה הייתי טיפה במתח.
בינתיים שלמה התרחק, נעמד קצת בזווית מאיתנו וקרא בחבילת הדפים שהחזיק ביד. הרגשתי שבימים הראשונים הוא דאג לעזור לי להיכנס ולהיות אחד מהחבר'ה. עכשיו לא הייתי בטוח אם הוא מרוכז בניירות או שבא לפקוח עין, אולי אפילו לבחון.
אבו-רביע תלש שק מלט מהערימה, הניח על שפת הברזל ושחרר אותו לרדת מעל העורף הרחב של ג'יהאד. ג'יהאד הקפיץ את השק למקום הנכון במפגש הצוואר, הכתף והגב והתקדם בהליכה יציבה לכיוון המדרגות כשיד אחת תומכת בשק והשנייה שעוּנה של המותן. עם הגבות אבו-רביע סימן לדימיטרי להתקרב. שק המלט השני ירד מעליו, וגם הוא עזב לכיוון המדרגות. הגיע תורי לתת גב לעגלה. אבו-רביע חיבק שק מלט שלישי והניח על רצפת הברזל. הוא נתן לשק ליפול לי על העורף, האט את קצב הנפילה ולפני ששחרר סופית את האחיזה שאל, "אתה בסדר?"
"כן, כן, בסדר..." תלשתי את עצמי לצאת בדרך לחדר המדרגות.
שלמה היה עסוק עדיין בדפים, אבל הרגשתי שמתחת למשקפי-שמש הוא הציץ לבדוק איך אני מסתדר. קל זה לא היה, גם לא בלתי אפשרי. זה היה בסדר. מה שכן, התאמצתי מאוד שלא להיראות מתאמץ מדי. בחדר-מדרגות עצרתי עם הרגל על המדרגה השנייה, משכתי שתיים-שלוש נשימות עמוקות ויאללה, קדימה, להמשיך לטפס. רגל אחרי רגל, מדרגה אחרי מדרגה, ככה עד לקומה השנייה. בסוף המדרגות היה מונח קרטון גדול על הרצפה. על הקרטון הזה צריך לדרוך ולעבור במסדרון קצר, להיצמד לימין מתחת לְמשקוף בלי דלת ולתת לדימיטרי שבא מולי ריק לעבור. כשסוחבים על הגב משקל כבד, אז הראש יורד למטה מעצמו וכל מה שרואים זה המדרגה הבאה, או שתי המדרגות הבאות, או מטר וחצי קדימה. בקומה הרמתי קצת את הראש למצוא את ג'יהאד, שהתעכב לארגן את הפינה לחומרים לצד ההר של שקי הפסולת. הוא ניגש לעזור לי להוריד את השק. "אתה בסדר?" חייך.
"כן..."
"טַיֵיבּ, יאללה," הוא צחק ונתן לי דחיפה חזרה לכיוון המדרגות.
דבר ראשון פרקנו מהעגלה את השקים של המלט. אני מכיר את השקים האלה לא-יודע-מאיזה-גיל, אולי מאז שאני זוכר את עצמי. הרבה פעמים היו לנו ערימות של שקי מלט בסלון, שוכבים אחד מעל השני ליד הדלת או ליד החלון, תלוי בעבודה ובמצב-רוח של אבא. אני זוכר טוב את הכיתוב "צמנט פורטלנד" על השקים ואת הנשר האדום שמסתכל במבט חזק הצידה. כבר בתור ילד ידעתי שכל שק שוקל חמישים קילו. זה היה כתוב על השקים בספרות רגילות ובערבית. מה שלא ידעתי זה שהחמישים קילו האלה יכולים לשקול בכל פעם אחרת. הם יכולים לעשות לך למהר ולרוץ ברגליים דחוסות בשביל להוריד את השק ולגמור עם זה כבר, ויכולים, בייחוד אחרי שמתרגלים, להיות ממש בסדר, להשתלב יפה עם הצוואר והכתף ואפילו להרשות לך להרים את הראש מהרצפה ולראות את הפנים של מי שעובר ממול. 
פועלי בניין. צילום: פלאש 90
העמסנו עלינו את השקים וכמו שיירת נמלים נצלית בשמש, מתקררת ושוב נצלית, חיסלנו גם את יתר החומרים בעגלה - שקים של חול ושל חול-מחצבה ושל חצץ, לא הרבה שקים של סיד וערימה בריאה של בלוקים. כמה שהיום התקדם, ככה הרגשתי שיותר קל לי ושאני נכנס לקצב.
במדרגות דימיטרי היה מאט, ממלמל משהו ברוסית בינו לבין עצמו, או קובר את השק בין שני קירות והורג עוד כמה שניות בדרך ליומית. מעל הארון-חשמל הוא השאיר סיגריה דלוקה לחכות לו, והיה עוצר למצוץ ממנה ומציץ לראות אם מישהו לא מגיע בטעות. ליד אבו-רביע וליד ג'יהאד הוא השתדל להאט פחות. ממני לא כל-כך היה אכפת לו.
פעם אחת יצא לי לעלות מולו במדרגות עם ערימה של בלוקים. הוא ישב באמצע גובה המדרגות עם סיגריה כמעט-גמורה מוחזקת באוויר. כשעברתי, הוא נצמד בשקט עם הכתף לקיר והמשיך לבהות לכיוון הירידה. כשירדתי ריק מהקומה, הוא הרים אלי פתאום את הרעמה האדומה, כאילו חזר ממרחקים, ואמר, "לאט... לא מהר... לאט-טוב... מהר-לא-טוב..."
כשהעגלה היתה נקייה מהחומרים ששלחו לנו מ"שרלי חומרי בניין", הובלנו בכיוון ההפוך את השקים שלתוכם דחסנו קודם את הקירות. וכשהרצפה של העגלה כבר היתה מכוסה בשקים, אבו-רביע הרים את הדופן ונעל אותו עם שני פינים מברזל, ככה שהיה צריך להניח את השקים על הדופן ולהניח להם לנשור פנימה, או פשוט להקפיץ אותם אחד-אחד מעל הדופן המורם. בהתחלה ניסיתי להקפיץ את השקים למקומות הריקים בתוך העגלה, אחר-כך שיניתי גישה וניסיתי לרכז שקים במקום אחד ולהרים גבעה קטנה שתציץ לפתע מתוך העגלה. הנה, מצאתי לי משחק קטן שעזר להעביר את הזמן. עוד יהיו לי הרבה כאלה בעבודה הזאת.
בזמן שהעמסנו את העגלה שלמה הסתובב בחצר, שרבט ושרטט בדפים שקצת התקמטו לו בינתיים וסימן בגיר איקסים וקווים על האספלט.
"איך הולך, בסדר?" הוא שאל כשעברתי לידו עם שק ממולא בקרעי טיח ושברי בלוקים.
"כן..."
"יופי, יופי..." הוא השתדל לחייך מתוך החישובים והוסיף, "תיקח לך את הזמן להתרגל. אנחנו לא ממהרים לשום מקום."
שלמה הזדקף והתרחק מהסימונים שלו, הוריד את המשקפי-שמש והסתכל מסביב כאילו בנה עם העיניים משהו באמצע הרחבה. "איפה אבו-רביע?" הוא שאל כאילו את עצמו וקרא, "אבו-רביע, אבו-רביע בוא רגע. בוא שנייה תהיה איתי."
אבו-רביע, שרק יצא מפתח חדר המדרגות, פלט "רגע" מתחת לשק ומיהר לסגור את המרחק עד לעגלה ולהקפיץ את השק אל מעל הדופן. השק צנח לעגלה בכוחות עצמו ואבו-רביע ניגש אל שלמה.
עברתי ריק מול דימיטרי, שעיקם את הראש והביט בעיניים מתחבאות באבו-רביע שנטש אותנו לטובת שלמה והסימונים שלו. הוא מלמל ברוסית וחלף על פניי בהליכה סובלת. אחריו עבר ג'יהאד עם שק גדול ועיניים דבוקות לרצפה, וכבר בסיבוב הבא גם הוא נלקח מאיתנו לטובת עבודה אחרת, מקצועית יותר.
דימיטרי ואני המשכנו לפנות שקים. בטעות או שלא בטעות קיבלתי את הרושם שאנחנו חייבים לסיים את הפינוי עוד באותו יום ועבדתי בקצב מוגבר. איכשהו הבנתי שטרקטור של "שרלי חומרי בניין" צריך להגיע לקחת את העגלה ושצריך לנצל את העגלה הזאת כמה שיותר. בטח מישהו אמר משהו על זה, לא הייתי בטוח וזה גם לא כזה חשוב. העיקר זה לעשות את העבודה כמו שצריך.
פתאום נדמה ששברנו הרבה יותר ממה שזה נראה קודם. אבל לא נורא, נמשיך ביחד ובסוף זה יגמר. אין מה לפחד מההליכה האיטית, רק מהעמידה במקום. משום מקום נזכרתי במשפט הזה ובפנימייה. אחד המדריכים שראה שאני מזניח את הלימודים, לקח אותי לשיחת נפש. "אם אתה לא מסוגל ללמוד בתקופה הזאת ארבע שעות, זה בסדר," הוא אמר. "זה לא נורא. אבל תלמד שעתיים ביום, תלמד שעה וחצי. רק תעשה מאמץ. גם עם שעה וחצי ביום אפשר להתקדם, וככה, כשיגיע הזמן, תוכל להשלים את הפער יותר בקלות, אחרת... אתה יודע, יש משפט סיני אחד שאומר: 'אל תפחד מההליכה האיטית, רק מן העמידה במקום!' אני חושב שכדאי לך לאמץ את המשפט הזה לחיים."
בית ספר ביפו. צילום: אלי דסה
הנה, אימצתי את המשפט לחיים. נמשיך בשלנו, אפילו בהליכה איטית ובסוף נגמור עם זה.
שלמה הראה לאבו-רביע משהו בדפים וברחבה שמחוץ לדפים. אבו-רביע הסתכל בדפים במבט משתהה והתחיל לנצח בהסברים על האוויר. "רגע," הוא סימן פתאום, קפץ לעגלה, פשפש בשקים וחזר עם אבן גדולה ובהירה מרוב סיד. עם האבן הזאת הוא סימן על האספלט קו משלו ועוד איקס וניסה להסביר משהו לשלמה. שלמה הקשיב, גירד את הצוואר עם הידית של המשקפי-שמש, שלף את המטר מדידה מהחגורה ומסר אותו לאבו-רביע.
"בוא!" אבו-רביע קרא לי כשעברתי עם שק פסולת בדרך לעגלה, "בוא, בוא לכאן."
"תוריד את השק," שלמה אמר. "עזוב, עזוב, לא צריך..." הוא קרא אלי, מחויך, כשמיהרתי לזרוק את השק בעגלה ולהתייצב אצל שניהם.
"הנה, קח," אבו-רביע הפקיד בידי את הקצה של המטר.
"תחזיק את הקצה על הסימון," שלמה אמר.
החזקתי את הקצה של המטר צמוד לאחד הסימונים על האספלט.
"לא זה, לא זה... השני, לידו... כן זה."
שלמה ואבו-רביע המשיכו להתייעץ תוך כדי מדידות. נדדתי עם הקצה של המטר מנקודה לנקודה והקשבתי בשתיקה. פתאום הבנתי את הבעיה. הם רצו לשרטט את הקו לחפירה המתוכננת, אבל הקו הזה היה אמור לרוץ בין שני קווים לא-מקבילים. מצד אחד החומה הנמוכה שתחמה את החצר ומצד שני הקיר של המבנה הגדול. הם היו יכולים ללכת במקביל לאחד הקווים, או למצוא איזה אמצע בין שני הקווים.
כורע על האספלט וממתין להוראות נוספות, ראיתי את דימיטרי מרים ראש מקופל מתחת לעוד שק פסולת. לשבר שנייה הוא הסתכל לי בעיניים. הוא לא מלמל, אבל דרך העיניים אפשר היה לשמוע שבפנים, מתחת לרעמה המאובקת, התנגנה לה כל הזמן תזמורת שלמה.
"תזוז עוד חצי מטר לכאן," שלמה ביקש, "כן, לא... קצת פחות... זהו, יופי, בדיוק שם, חכה ככה, אל תזוז."
שלמה התכופף, הצמיד את הדפים לג'ינס הבהירים בגובה הירך ורשם את המידות שהתקבלו. עקבתי אחרי התהליך בהרבה עניין. "טוב, בסדר," שלמה אמר מהורהר ונשמע קרוב להסכמה עם עצמו, "יופי, תעזוב... תשחרר את המטר."
סרט הפח טס להיבלע בתוך המְכל האדום.
פתאום העבודה כבר לא כל-כך קשה. משחק ילדים, כמו שאומרים. הריצה הזאת של המטר פנימה אל תוך עצמו באמת היתה פעם בשבילי משחק ילדים. זה היה כששיחקתי עם המטר של אבא. היו לו כמה כאלה מפוזרים בכל מיני מקומות בבית. כשהייתי עוזר לו בעבודות, לפעמים הייתי לוקח את המטר ומתחיל למדוד דברים ולעשות חישובים והימורים עם עצמי. פעם מדדתי את עצמי. מהאצבעות של הרגליים עד לגובה העיניים ועד לגובה הקודקוד. אחר-כך ניסיתי למדוד גם את אבא. לפני שהספקתי אבא הסתובב אלי מהקיר ושאל - "מה אתה עושה?!"
ראיתי שגם אחרי המדידות ההתייעצות של שלמה ושל אבו-רביע ממשיכה להתארך ופניתי לחזור לפינוי השקים יחד עם דימיטרי.
"תחכה!" אבו-רביע תפס לי בחולצה.
לא הבנתי איך הוא הגיע בכזאת מהירות עד לחולצה שלי, אבל הוא הגיע.
"תחכה כאן!" הוא ציווה, "לא תברח!"
אקו"ם