נח שטרן - המשורר המקולל, ב"סדנת הקריאה" של המשורר יובל גלעד

יובל גלעד

סדנת קריאה 21 - נח שטרן

אין לנו הרבה משוררים "מקוללים" בשירה העברית, כאלה שגורלם המר להם ולא זכו להתקבל בחייהם. ליונה וולך היו חיים פראיים, ומותו של דוד אבידן היה טראגי, אבל כמה מקוללות כבר יכולה להיות בארצנו הקטנה, בתל אביב העיר הגדולה שהיא בעצם מין קיבוץ עירוני. נח שטרן עונה להגדרה.

מגדולי השירה העברית של המאה ה-20 (1912-1960) הוא נותר ידוע רק למתי מעט, אף ספר משלו לא יצא בימי חייו, ורק אסופה אחת שאזלה מזמן, "בין ערפילים" (אגודת הסופרים, ערך אברהם ברוידס, 1966) קיימת, ולצידה מבחר קטן משירי המשורר - "אגרוף גורלו המר" - שיצא בהוצאת "עמדה" לפני שנים וגם הוא אזל.

שטרן נולד בליטא, וכבר בצעירותו התגלה כעילוי. בגיל 17 התקבל לאוניברסיטת הרווארד, ושם סיים את לימודיו בהצטיינות. חזו לו עתיד אקדמי מבטיח, אבל הוא בחר לעלות ארצה. עסק בהוראה, אבל לא התערה והתאקלם בשום מקום. נפשו המסוכסכת הקשתה עליו לכל אורך הדרך. בשנות ה-40 התגייס לבריגדה ועזר להציל יהודים באירופה. איש כארז. אולם בהמשך התדרדר מצבו, הסתבך בתקיפה אלימה ונכלא, השתחרר ולבסוף שם קץ לחייו.

כשנתן זך העלה על נס את השפעת המשוררים האנגלוסקסים עזרא פאונד ות.ס. אליוט בשנות ה-60, היה זה חידוש לקהל השירה העברית שהיה אמון בעיקר על שירה רוסית. אבל נח שטרן הוציא כבר ב-1940 חוברת ובה תרגומו ל"ארץ השממה", יצירת המופת של ת.ס. אליוט. השפעות עבריות על שטרן היו יעקב פיכמן משורר הטבע האקספרסיוניסטי הנפלא והנשכח גם הוא, וביאליק הגדול, שיותר משהשפיע על הפואטיקה של שטרן השפיע בציונותו על המשורר.










עטיפת התרגום ל"ארץ השממה" ששטרן הוציא מכספו, בהוצאתו

שטרן החל את דרכו כמשורר טבע לירי נהדר:

"מה ישלֶה לב בין ערפילי סתיו

הגיל יגוז, ונמוג גם העצב...

ונגינת שלווה גדולה, קפואת קצב

ממרומי לובן על ראשי תרעף...

ערפילים מלטפים ביד צוננת, ברוכה.

אלה הם המפרשים לאוניות ליבי,

הזוחלים ומובילים אותן לאי-

הקיפאון, השקט והמנוחה...

הרגעי נא, ושקטי, נפש לאה!...

צלילים נוגים מבית תפילה שכוח

יגיעו רועדים, ונישאו אט ברוח

גם הם לארץ שקט נוף מרגעה..."

אלו נופי רוסיה כמובן, כמו גם בשיר היפה הבא, "המסגד בכפר ס.":

"בביצת כפר, מבין בתים מכים פזורים,

בית תפילה גוטי רם מזנק מעל, יהיר.

את ראשו חד הוא נועץ בעבים האפוּרים.

ורואה אי במרומים חזון נצחים בהיר.

זה יופי רב וזר שנטעה יד הזמנים,

שריד תקופת פאר - אך נִסָח מן הלבבות.

הן רק עד שָׂדָם ראות ירחיקו איכרים קטנים.

עד גגות כפר תגברנה עיניים כבות.

רק פעם יעבור אחד, ורהב לבש ועוז,

והפשיל ראשו אחור ביופי לחזות

ומצמצו עיניו חיש מול נהרת שחקים.

ונתקה ארץ מרגליו, ירחף עם עבי רום,

מכל עברים זורם ושוטפו זיו חלום -

עד פתע יטרידוהו. - חזירי בוץ נרדפים..."

שיר עם נטייה מטאפיזית חזקה למשהו מעבר, כמיהה ליופי דתי ונשגב. וזרותו של המסגד (הגוטי, מוזר, אולי הכוונה לכנסייה) רומזת אולי על זרות המשורר, שגם הוא אולי הביט על העולם בקצת התנשאות. והסיום הנהדר, סופו של כל רגע מטאפיזי נשגב , החזרה למציאות, עם חזירי הבוץ שלה...

ושיר על אגם, המזכיר במשהו את "הברכה" של ביאליק:

"באגם נעול ועתיק זה

שוכנה חכמה רבה ודוממת.

כי לא היה עוד פה איש.

יערות שלמים ובריאי גוף

בליבם ישמרוהו בהוקרה,

ויכרו לב ואוזן

לשתיקתו הנעולה, העתיקה.

מהיערות יצאו עצים זקנים אל החופים,

ונחים גזעים בם חרדים ומבוקעים,

כשַחַצֵי מים מתים, פעורי פה.

וגלי האגם מערים עצמם אל החופים

ונושקים בנועם גזעים זקנים ומבוקעים.

הגלים הנבונים נושקים את המוות.

גושי סלע אלה הזרועים ליד חופים

הם שלדים של גולגלות גדולות ועתיקות,

ותבונתם גלויה לעין כל..."

בהמשך החל הזעם להיכנס לשיריו, כמו בשיר "אהבת אמו" המציג בבוטות מרגשת יחסים אדיפליים:

"אמו אהבתוּ. כל עולם האדם

הרחיק חייו ממנו. ואמו אהבתו

ובמות אמו השאירה סביב גוויתו

מטוה ענפים, ענפי אהבה, וליחם - דמה החם.

ויהי כי הבדידות ובנות חוה מסביב גירוהו -

ויפרוץ מחדרו ובחוד סכין גדע את כל שריון ענפיו.

הם נפלו, נבלו, ואז חופשי מסבל ומפחד אב,

נער נפשו המאובקה, ולאשר תנהה נתן לה נוע.

אולם אך מצא רעיית אהבים ובית אהבה הקים עבורה

למען יבעל את רוחה וגופה, למען יברח, למען ישכח -

ותשב אהבת אימו לפתע מחשכת מערתה הסגורה,

אל נפש בנה ואל בית בנה שבה, שוב ועטה והשתטח.

אזוב ועובש וחול פוררו יסוד בית האהבה מתחת,

והוא הרס נפל בטרם בעליו בו חג גברותו חגג.

שיחי קוצים פשטו סביבו ועצים בעיגול אפלים כפחד,

צצו סביבו לבלי עבור, קברו את משכנו עד הגג.

הוא תפש אז קרדום ורץ לכרתם, אך זמורות זוחלות רוויות לענה

כלשונות מורעלות לאט  אז הושיט לקראתו היער בו סוגר.

ועת כי עלה על גגו לצפות פני עולם האדם, אחריו זחלה

כל אחת לכוותו, עד כי בלי תקווה אל חדרו - אל אגרוף גורלו המר".

אמאלה, שיר מפחיד על תסביך אדיפוס מפי דובר המודע למצבו לחלוטין, ומדמה נהדר את המלכודת ליער. שיר מדהים ועז מבע, דיוקן עצמי מצמרר, המזכיר באווירת האימה שלו את "פסיכו" של היצ'קוק, שגם שם אנתוני הופקינס היה אדיפלי למדי...









עטיפת מבחר משיריו של נח שטרן: "אגרוף גורלו המר"

על העטיפה רישום של נח שטרן: דיוקן עצמי

הוצאת "ביתן/עמדה". עריכה ומבוא: עמוס אדלהייט ורן יגיל

מו"ל: אשר ביתן

והנה שיר באווירה אחרת לגמרי, דיוקן מלא אהבה של ביאליק, הגדול מכולם למרות הנזקים שעושים לו בבתי הספר כיום:

"ביאליק, האיש, הזֵּכֶר, נפלאת, נפלאת כאז

כן עתה. לא ראיתיך, חוטב עצים זורח,

אך פנייך רבות ילווני, עם משחק הכאב והצחוק,

אב חנון מרחוק, צערך הצורב כבה צער.

הלילה הזה אתייחד עם צלליך, איש אור :

בפניך רשת קמטים, כמחנה עופות ניצים,

ויגון עכור ניגר בחריצים. ...

(לא ידעתי כי טוּב כה רב

יכילו פני איש אחד).

בחיוך נבוך נצבת בכבשן ארצנו,

שמש קנאות עתיקה ניתכת, שורפת אותך,

נגהה הקדוש בעיניך קפואות, נגהה בלע אור פניך,

השמש לבנה חותמת אש סביב פיך הנדהם."

ביאליק של שטרן הינו איש מלא שמחה וצער גם יחד, וצערו מכבה את צערו של שטרן, כי כשאדם עצוב מוצא נפש עצובה אחרת, בחיים או באמנות, הוא פחות בודד.
 

יצירת המופת הגדולה שלו היא "מכתב ביניים" שיר מטאפיזי מהורהר ומדטטיבי על עולה מתקשה להשתלב בנופי הארץ, כתוב בהשפעת ת.ס. אליוט. עצוב שמשורר כה גדול ומדויק, נשכח מלב, שהרי שיריו אינם קשים לעיכול או מתנכרים לקורא, פשוט אין לו יחצ"נים בימינו. ואולי תיקח על עצמה איזו הוצאה טובת לב את הדפסת כתביו מחדש.

וכעת, לספר המתאר את נוח שטרן, ביוגרפיה המבוססת כנראה על פרטים אמיתיים מחיי המשורר, "נקישות ורמזי אור - מדינת ישראל נגד נוח שטרן" (ביתן/עמדה, 2003) ומחבר הספר אולי מוכר לכם, רן יגיל שמו.

זהו ספרו הטוב ביותר עד כה, לטעמי, דיוקן מלא אהבה למשורר מקולל לכוד בהרס עצמי ובמדינה כוחנית צעירה שאינה קשובה לרגישויותיו.
 

הספר בנוי כמונולוגים מסורגים, וקופץ בין עבר להווה. ההווה מתרחש בימינו, כשהמחבר מגלה בחנות ספרים יד שנייה קובץ מסמכים מהמשפט שהתנהל נגד נוח שטרן, שנאשם בניסיון רצח בקיבוץ.
 

והנה תיאורו של קיבוצניק שנסע להביא את שטרן אל הקיבוץ, אליו ניסה להצטרף לקראת סוף חייו:

"...שטרן כבר היה מוכן, לבושו מוזר. אני זוכר את זה כמו היום: ארבע מזוודות ותחפושת. הוא לבש מכנסי חאקי שלושת רבעי, חולצת חאקי רחבה, נעלי עבודה גדולות... מטפחת אדומה על הצוואר, וכובע ברט לראשו, זה נראה מגוחך, צעקתי אליו מהאוטו: 'מה קרה לך? איך התלבשת? אתה בסך הכל מצטרף לקיבוץ, לא יוצא לצוד פילים באפריקה.'

שטרן וחבר הקיבוץ מעמיסים את המזוודות על הגג ונוסעים. בסיבוב חד המזוודות נופלות, ותכולתם מתפזרת על שפת תהום.

" 'הספרים שלי, זה כל מה שיש לי. הספרים שלי. נבלה, עשית מעשה נבָלה.' הוא יצא מהאוטו כאילו הכיש אותו נחש; ממש זינק מתוכו; התגלגלו הספרים ברוח; אחת המזוודות הייתה מלאה בניירות ובקרעי עיתונים; כנראה כתבי יד או דברים שבעבודה... שטרן רץ אל סף התהום כאחוז אמוק, אבל ממש על פי התהום נעצר, ונדמה היה שהוא נרגע. משהו לא היה בסדר איתו.

' תראה תראה' צעק לי, 'בוא וראה, בוא לכאן'...

'איזה יופי'  אמר שטרן וכולו חיוך, 'תראה איך הן עפות, האותיות הקדושות של העברית, באוויר הצלול של ירושלים. העולם - רצונו ייעשה. זה רצונו...' "

תמונה יפה של אמן שיודע שחייו הם רק נקודה קטנה באינסוף, ועל אף שכל חייו מתעופפים ברוח הוא מתפעל מיפי הבריאה במקום להתייאש.









עטיפת הספר בהוצאת "ביתן/עמדה", 2003

ציור העטיפה: דנה פלדמן-יגיל


 

כוחו של הספר נובע מהיותו כתוב כקולאז' של זיכרונות, של נקודות מבט, כמו הגרסאות השונות בסרט "האזרח קין" של אורסון וולס. שטרן, שהולך ומאבד אחיזה במציאות, וסבור שהוא שומע אותות של נקישות ורמזי אור שאומרים לו לעשות דברים, לתקוף חבר קיבוץ שמתנכל לו:

"רמז אור - פנס גדול - ודאי מסריח שם בתוך הדוד, מחניק. לא להוריד שם את הבֶּרֶט - לצאת בסוף אל החבית השמאלית.. הרשימות האלה נשארות בחדר. בחוזרי לשכב לישון עד לשעה שבע. .. אם ידברו על כך בחדר האוכל, אני אגיב בתימהון...כשאקום בשלוש, לא אשמיד רשימות אלו. זה כל מה שיש לי..."

הרשימות שנמצאו בחדרו של שטרן מתגלות, רשימות בהן הוא מתלבט האם לעשות את מעשה הטירוף, והן גם ששימשו להפללתו.

"נקישה קלה - הפסקה - נקישה קלה - הפסקה - נקישה קלה, כל הזמן מן המקלט. נקישה כל עשר דקות בערך. קול המון כקול שדיי... מימין, אור בהיר... מדינה של יהודים ורמז אור בהיר. רמזי האור הבהירים אתמול בשעת כתיבת הרשימות... הסבל והתחינה בעיני כול. הם יודעים, הם יודעים הכול. לזרוק אבנים ולדרוך עליי מותר?..."

ותמונה מחדר האוכל של הקיבוץ, סמל לישראל האטומה והקולקטיבית שלא נמצא בה מקום לחריגים דוגמת שטרן, שרצה להתקבל לקיבוץ, התקבל כמועמד, אבל נדחתה בקשתו לחברות:

"מבעד לחרירים שהותירו כדורי הירדנים במלחמת השחרור בחדר האוכל של גבעת שרה, מנצנצות קרני השמש על השולחנות הישנים... יודעים שלא התקבלתי, יודעים שרוצים לסלק אותי עוד מעט גם לחדר האוכל לא ייתנו לי להיכנס, ירעיבו אותי.... אין חשק לכלום. הכול מביטים בי. צריך ללעוס, צריך לגמוע...."

סופר טוב יודע למזוג את רעיונותיו לכוס קונקרטית ככל האפשר. התמונה של שטרן מתרוצץ בקיבוץ ומחפש שירותים להשתמש בהם כי שוכן במקום עזוב, נחקקת בזיכרון:

"חיות מכוערות שכאלה בני האדם;  רבינוביץ, קשה לראות את ההתנשאות הזאת. שם, יש שם שירותים בשבילך, שם הוא אומר, בחידות ידבר איתי? רוצה הוא לנסות אותי?... אכנס לשירותים הסרוחים בלית ברירה, אלה הסמוכים לצריפי. נייר טואלט ביד, קדימה צעד. אבן נגף בדרך, לבעוט. המבנה הזה, רק קבס מעורר בי. דלת חורקת. רוח. צחנה נוראה. אור קלוש. מעולם לא היה כאן אור... מה זה? פנים בצֵל, עונג נשקף בהם. נדמה כי אלה פניה של ריקה. תענוג שכולו כאב. ... איש גוהר על אישה. הוא מפנה מבט לעברי - הורודצקי! הוא נמוך - זה הורודצקי. פניה של ריקה מתעוותים בכאב של עונגגגגגגגגגג, האבר הזקור נע בתוכה מעלה-מטה- מעלה-מטה- מעלה- מטה, אכן זו ריקה; ידיי נשמטות לצידי גופי - צינורות ארוכים - נייר הטואלט מתגלגל על הארץ עד סמוך אליהם..."

המשורר הדחוי, נציג עולם האמנות וההגות, מול ה"חיים" במלוא גסותם, זוג מזדיין בשירותים.
 

וכעת למונולוג הנהדר בסיום הספר, מונולוג מ"בית חולים לחולי רוח, בת ים - 1960", לפני התאבדות המשורר:

"הנחתי את החבל שחתכתי בחטף והגנבתי בחשאי, מתחת לכר, צמה כלואה או נחש. כמה נופים יכול לראות אדם בחייו ומה נשאר מזה? מתי זה מפסיק להעשיר ומתחיל להעיק על הנפש? נקישה. הו ליטא, ארץ של נהרות רחבים, אני טובע במים רבים הקצף-השצף. הנה רמז אור, לְמה זה מכוון? ומזווית החדר זוחל דבר מה מתעבד ומקבל צורה. מוטב להיצמד אל הקיר. נקישה... הא הפרדס, ארץ ישראל, וליטא, ארץ של אגם שוטף, וכאן הלחות והחום באים לענות את הנפש. מה ימים מהחופים מה איי גרניט אל פני סירתי, וקיכלי היער הקורא מערפל בתי. מניין זה בא? נקישה ומיד אחריה רמז אור. לשלוש נקישות לקום מהמיטה, להתכונן. שלושה רמזי אור לעשות מעשה. החבל הוא ידיד. ידיד הוא החבל. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי... הכדורים שהם נתנו לי הקהו את החדות... מי זה, נוח'לה מיין קינד? אמא עומדת כמו עץ בשלכת, עץ שטן גדול. מי זה זוחל מן הפינה? בגולת יהודים-זאבים אני נמצא. מוקף נחשים ופתנים, עקרב ועכביש...."

זהו סיפור על אדם אחד, אבל גם כתב אשמה חריף נגד מדינת היהודים, שהפכה למדינת הישראלים, עם כוחני ובוּר. לא יכולנו להמשיך לשבת באירופה ולהישחט, והמפעל הציוני היה חיוני. היה צורך להתנער מהיהודי הגלותי שנכחד בשואה, שהלך כצאן לטבח. היה צורך לעומד איתן. אבל עכשיו, האם לא הרחקנו לכת באחיזת הכוח? האם אנחנו עדיין צאצאי העם שתורתו היא צוואה מוסרית ממדרגה ראשונה?

"סטיפנדיה. תלמיד מצטיין. בבית הספר עילוי, אבל בחיים כושל, כושל. כל תגר בשוק הכרמל יכול לו, משא ומתן עם החיים, מי כאן נטוע והיכן? ...הרווארד, כמה רחוק, עולם אחר, מכן? מישהו קורא, נקישה! ידידי ברוידס, בקרמיקה. את הידיים על האובניים וקדימה ליצור צורה, עגלגלות שכזו, נעימות המגע של היד בחומר, לוטפת לוטפת הזרוע עד הקיבורת, מים נספגים בכף היד, נטפים נטפים, כמו אצל מרדכי טמקין. גוף חימר חמוק נשי ליצור. בקרמיקה, רק בקרמיקה, ולא בכתיבת שירים... ספרים הם הדבר הכבד ביותר בעולם. נערמים הם לאלפים ולרבבות בדירות ונזנחים כשמסתלק איש. הכול יש להשליך אל התהום, מה ימים, מה חופים, מה מלל... ריח שתן עולה באפי. יכול להיות שהשתנתי על עצמי? לא, הכול כאן יבש. משוך, משוך את השמיכה אל מעל לראש... אני חייב לשירותים. אולי אקרא לאח המטפל, מי זה שם העומד בפינה, פנים לא ברורות, צוואר מוטה לפנים, ראש כרות? נקישה-נקישה-נקישה. אמרתי לשפיר ששאל. אין שירים. חלקם עפו לעמק, קרעי כתבים... חדרי טבול באור יקרות, פסים נוסעים על תקרת החדר לאורכה ולחורבה, הסר שמיכה, חבל, חבל לרפואה."

מונולוג טראגי של משורר טראגי על סף התאבדות, זרם מחשבות מקרי כפי שהתודעה עובדת, באופן אסוציאטיבי, משורר אחד שאסור שיישכח, נח שטרן.


 
השיר "מכתב ביניים" וקטע מן הרומן ב-nrg

"עמק הנִצים" וקטע מן הרומן ב"יקוד - כתב עת אינטרנטי לספרות"








המשורר יובל גלעד, בעל "סדנאות-הקריאה"



לפרקים מן הרומן "נקישות ורמזי אור - מדינת ישראל נגד נח שטרן" בבננות



ועוד פרק בבננות ושני שירים של נח שטרן