מסה של המשורר אריק א. על אורי צבי גרינברג המוקדם באתר "יקוד - כתב עת לספרות עברית"..

לבוא חשבון - אצ"ג כיום

על מנת לאמוד את מידת תקפותה של שירת אורי צבי כיום - ללא דיון כלל בהיבטים הפוליטיים המפורשים שבה - בהסתמך על הפרקים הקיומיים המובהקים כנושא לעצמם בשירתו העברית בארץ עד 1930, יש לבחון תחילה את נקודת מוצאה. אורי צבי אינו דן וחושף עוולות אלימות, שחיתות, אובדן התקפות או מידת ההשפעה ההרסנית של מערכות שונות הנהוגות בידי אנשים ושלטון. כל אלה נדמים כמובנים מאליהם, כנקודת פתיחה שעיסוק בה ייתפס כנאיבי.

שכן, בהקשר ההיסטורי של שירה זאת - פוסט מלחמת העולם הראשונה - פוסט חורבן - נקודת המוצא היא כי "נשתנו סדרי החיים בהחלט, שחיי-
הלשעבר אינם גם אלא היסטוריה סבתאית כמעט" ("כלפי תשעים ותשעה", עמ' כג). ועל כן דוחה המשורר גם כל עיסוק בנושאים זעיר-בורגניים אותם הוא מכנה "תימות המשפחה הסטודנטית והבעלי-ביתית-אידילית" - תימות אשר איבדו את מידת תוקפן כיום עד כי אפילו ביקורת עליהן נדמית מיותרת.
 

על כן בוחר המשורר לבנות מחדש שירה, במישור ובממד האישי כמו גם הקולקטיבי, בעלת משמעויות ותכנים דוגמת בריאה ולידה, גברות ותשוקה, כליה ומוות. הכול מתוך העזה ודחף הכרתי ורגשי, שמפאת אופיו ואופיים של נושאי השירה הללו נדחים האיפוק והצמצום בפני "הרחבות" הנפשית והסגנונית. בעוצמה הנפשית והסגנונית הזו נעוץ לדעתי עיקר ההסבר להעדרה, המדהים לכשעצמו, של שירת אצ"ג מכל מהלך ודיון ארס-פואטי של השירה העברית המודרנית.

ואולי דווקא בשירתו נמצא את העדות המתאימה ביותר: "כי כסף שזרקו בחצרות לא לקט, אך הלך לו ושר לו" (מתוך "הוא היה משוגע", "אימה גדולה וירח"). משפט זה, שכבר הזכרנו, מקבל עתה משמעות נוספת, שלפיה לא ניתן לשחד או לערער את דרכו ויושרו של אצ"ג, "כי הוא משורר לבדד ישכון ובחבורות לא יתחשב". אכן, אצ"ג לא השתייך לממסד הפוליטי והספרותי ואף הוחרם על ידיו (בטרם זה הוחלף במערכת-על תקשורתית וממוסחרת עד דק) כבר מסוף שנות העשרים; ספריו המוקדמים הנדונים בחיבור זה לא היו בנמצא, שכן המשורר סירב להדפיסם בימי חייו, עד לפני כעשור ומחצה בלבד!








המשורר אצ"ג (אורי צבי גרינברג). לשיר תציית - המורד

צילום: דוד אלדן לע"מ

אך נוכח היקפה, מקוריותה וחדשנותה של שירה זו הנמנעת בעקביות מכל מוסכמה סגנונית וערכית אין הדעת סובלת את העדרה וחוסר השפעתה על כל השירה המודרנית, כאן ללא יוצא מן הכלל, עד לשנים האחרונות ממש. עד כי נדמה, אולי, כי הדבר המשמעותי ביותר שניתן לומר על סיפורה של שירת דור המדינה והדור שקדם לה הוא העדרו של אצ"ג מהשיח הארס-פואטי הסובב אותה. (5)

ברור כי לא יכולה להיות היום קריאה תקפה של שירתו הלאומית של אצ"ג, למעט בחוגים אידאולוגיים שגם הם כבר פסו מהעולם, אולם לא כך פני הדברים באשר לשירתו הקיומית המובהקת.

אין לי ספק, כי דווקא בימים אלה שירתו זו יכולה למצוא לה קהלים רבים. כי כבר עייפנו מנשוא את השירה במשקל-קל ואנו תרים כמו במדבר צמאים לשתות שירה נועזת, נוטפת זיעה ושכל ולב. שירה זו שאת נתיביה העיקריים ביקשתי להציג בחיבור זה. שירה אשר יש קו אחד וברור המבדיל בינה ובין כל שירת ה"אני" הלירית אשר נכתבה - נדמה כי מאז ומתמיד - כאן. בניגוד ל"אני" הלירי, שירתו של אצ"ג בונה את האפוס של ה"אני".
 

בכך טמון ההסבר לריתמוס הרחבות, לסגנון הייחודי שמוגדר כאפי-לירי. באפוס של ה"אני" אני מתכוון לייצוג הסובייקט לא כמקרה פרטי אלא כאב טיפוס מייצג של זמן ומקום מסוימים, ובה במידה של כל-זמן וכל-מקום; לייצוג הסובייקט כסיפור עלילה - וכך ניתן לראות את הקובץ "הגברות העולה" כמחזור אפי אוטוביוגרפי של המשורר כגבר צעיר. אפוס השואף מטבעו להציג נקודת-על ומכלול בעל ראשית ואחרית ואשר אינו מתרכז - אף כי כולל - בעלילות משנה; כאלה, ההולכות ומתרבות בשירתנו ה"בעלי-ביתית-אידילית" ככל שהן הופכות לתמונות צרות ממדים, ליריות אמנם, אך למעשה נעדרות עלילה כלשהי.
 

יצירתו המוקדמת של אצ"ג צמחה על רקע קריסה מוחלטת אידאית ופיזית. מצב זה של פוסט חורבן חייב את המשורר בבנייה מחדש של אפוס. בנייה המודעת לעצמה ולמכשלות שבפניה, ואשר אינה יכולה ללא הפתוס, כרכיב החיוני באפוס. בקוטב הנגדי ל"אפי" האצ"גי עומד ה"אנטי-אפי" האבידני. לכאורה, אין ויכוח על מקומו ומעמדו של אבידן במודרנה העברית, אך השאלה מה מידת השפעתו ונוכחותו של אבידן בקרב המשוררים נותרת פתוחה. אני סבור כי העדרה של שירת אבידן - רוחה וסגנונה - ממרבית השירה הנכתבת כאן בשלושת העשורים האחרונים היא בשל סיבות דומות להעדר נוכחותה של שירת אצ"ג. גם זה וגם זה היו משוררים בכל שס"ה גידיהם. אצ"ג המשורר העברי הראשון (הסיפור על העבריות הגרינברגית לעומת הכנעניות שתבקע לה עשורים מאוחר יותר עוד צריך להיכתב) אך גם האחרון. ואילו אבידן הוא המשורר הישראלי הראשון והמובהק ביותר. סיפור חייהם, השונה מאוד כמובן, מגלה כי לא היתה כל חציצה בינם לבין הפרסונה השירית שלהם. ואולי כאן יש לחפש את הסיבות לדחייתם. בכך, יש להסביר גם את הפתוס והאנטי-פתוס אשר מהווה אבן פינה בכל שירתם ואשר ניצב בניגוד מוחלט למשל לכל המהלך האירוני-מריר/"רומנטי" של זך. ואין כלל לזהות במהלכו של זך את הציניות האבידנית, זו דומה יותר אם כי במהופך לנקודת הפתיחה האצ"גית, מעין "מצב-אפס" נטול כל אשליה.
 







דוד אבידן. המשורר הישראלי הראשון

צילום: יוסי אלוני

אך נדמה כי במעבר המאה הזה נמצאים שותפים לא צפויים לתפיסתו הייחודית והנועזת של אצ"ג - לאמנות שהיא כה מקומית (עברית ויהודית) ובה בעת כה אוניברסלית - של פירוק והרכבה מחדש של חומרי "החיים", משמעויות והיפוכם כמו זיכרון, תשוקה וגוף, ציפייה, בתקופה שהיא כבר "פוסט-אטומית"; כך נמצא אצל יוצר הקולנוע הצרפתי ליאוס קראקס נקודות השקה רבות למארג "הכרת הישות" של אצ"ג. הדברים נוגעים בעיקר לסרטו "הנאהבים מפריס", שם דווקא על רקע שיאה לכאורה של התרבות המערבית - העיר פריס - בונה קראקס סיפור אהבה "בראשיתי" של גבר ואישה משל היו "אדם וחוה" עכשוויים. כל זאת, מתוך החורבן האישי והכללי של התפרקות מכל אידאולוגיה וסדר ומתוך חורבן פיזי של פריס. כיאה לקולנוע - אמנות ההתבוננות - הגיבורה מאבדת את חוש ראייתה (בדומה לאובדן השפה אצל אצ"ג) רק כדי לשוב ולזכות בראייה/תפיסה חדשה. (6)כי נדמה שעתה, יותר מתמיד, אנו מצויים כמי "שסיים את כל הקוים" באותו מקום וזמן שהוא מעבר לייאוש, באותה נקודה מסוימת שבה אין ייאוש עוד, אלא התחלה חדשה מאלף-בית. התחלה הטומנת בחובה (וזו נקודת דמיון נוספת לקולנוע של קראקס) אהבת חיים ולקח הומניסטי ישיר:

"כִּי יִקְרַת מְחִיר הִיא כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה

שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית

בְּעִגּוּל הָאַחֲרִית

עַל פְּנֵי הָאֲדָמוֹת".

("אנקריאון על קוטב העיצבון", עמ' 121)

התחלה המכירה כי:

"יָפֶה, מַרְהִיב הוּא הָעוֹלָם!"

(מתוך "אפילוג לאלוהות נטושה", אלבאטרוס 3-4, 1923, כפי שתורגם בידי אסתר זילבר ויתקון בחוברת "מאזנים", 1992)

מידת הניכור שחש המשורר מובילה אותו להכרה כי "באשר אמצא - הגלות במקומי" ("הכרת היישות", "רחובות הנהר", עמ' שכא). המילים והשירה הופכות עתה למולדתו החדשה, "כי מולדת הגבר היא עוד בביטויים הגועים" ("הגברות העולה", עמ' 104).

לבסוף, השירה הופכת להוריו - השפה כמיילדת - של המשורר:

"לֹא אִמְּ וְאָבִי בְשָׂרְ

אִמְּ וְאָבִי - הַשִּׁיר:

אֲשֶׁר יְצַוּוּ פְּסוּקָיו

לָהֶם תְּצַיֵּת, הַמּוֹרֵד!"

(גיליון "סלם", לב, 1952)







המסה "העירום השיר והקדמון - על האפוס של האני
 בשירה המוקדמת של אורי צבי גרינברג בא"י"
הופיעה לראשונה בדפוס בחוברת "עמדה 15"




לכל החלק החמישי והאחרון של המסה על אצ"ג