בלייז פסקל ב"סדנת הקריאה" של המשורר יובל גלעד.

סדנת קריאה 14 - בלייז פסקל

מי לא מפחד מפילוסופיה? רובנו מפחדים. בא אדם, טוען שהוא חכם יותר מאיתנו, וממציא תיאוריה על החיים הקשים שלנו, מקודדת בכל מיני מונחים שקשה להבין. אבל יש בפילוסופיה - אהבת החכמה - הרבה יופי, וישנם פילוסופים המדברים בשפה פשוטה יחסית, ולא נדרש ידע רב מוקדם כדי להבינם.

הפקולטות ל"מדעי הרוח" שקיימות בכל האוניברסיטאות, הנן לדעת כותב שורות אלה, סרח העודף ללימודי המדעים האמיתיים כמו מדעי המחשב, הרפואה וכו'. אנשים עצלים שאין להם כוח לקרוא ספר, ולעשות מאמץ להיכנס לעולמו של המחבר, יושבים להם מול מרצה הנהנה בדרך כלל להיראות כמי שהמציא את החכמה, ורושמים כל מילה שהוא אומר כדי להקיא את החומר במבחן, כמו שעשינו בבית הספר בלית ברירה. נכון שלפעמים דרוש מי שיסביר ויקרב קצת, אבל גם ספרי הסברים קיימים בספריות, אנשים פשוט לא רוצים להתאמץ ולקרוא, ללמוד לבד, וזה הכי כיף, ללמוד לבד. ובאשר לפילוסופיה, ישנם פילוסופים שבאמת דורשים לימוד מקדים כדי להבינם, אבל יש כאלה שלא, שאפשר פשוט לפתוח את הספר. אלו פילוסופים שמודעים לאבסורד שבניסיון למצוא תיאוריה מקיפה לקיום, פילוסופים שמספרים סיפור ואומרים לקורא: כדאי לך לשמוע אותי, יש לי סיפור טוב.

בלייז פסקל (1662-1623) הוא פילוסוף כזה. למעשה לא היה כלל פילוסוף, אלא מתמטיקאי ומדען. אבל לקראת סיום חייו הקצרים, כתב הרהורים פילוסופיים נוצריים שתפקידם לשמש מעין "כתב סניגוריה" על האמונה הנוצרית. ה"הגיגים" שלו (מאגנס, תשל"ו, תרגם יוסף אור) יצירתו החשובה, פורסמה רק לאחר מותו. הוא פעל בתקופתו של רנה דקארט, בעל ההגיג הידוע "אני חושב משמע אני קיים", שגם הוא עסק בניסיון להוכיח את קיומו של האל. אבל בעוד דקארט ניסח טיעונים לוגיים להוכחת קיום הבורא, פסקל חלק עליו בטענו כי "הלב הוא המרגיש את האל - ולא השכל".






ספרו הנודע של פסקל "הגיגים"

בהוצאת "פינגווין"

אבל פסקל לא זכור בהיסטוריית המין האנושי דווקא בגלל היותו מאמין נוצרי, אלא בגלל היותו אבי הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית (קיומית) שמייצגיה הידועים הנם קאמי וסארטר. (רגע, לא להיבהל להפסיק לקרוא!). מהי הפילוסופיה הקיומית? על רגל אחת ובאופן שטחי למדי אפשר לומר שזוהי פילוסופיה שמנסה "להסביר את המציאות כולה מתוך זווית הראייה של בעיית הקיום של האדם הפרטי. המציאות אינה נתפסת כמערכת אובייקטיבית קבועה והארמונית, אלא כנושאת בחובה את הסבל והדאגה והבעייתיות של חיי האדם... חירות הבחירה של האדם היא העומדת ביסוד עולמו, מערערת את תוקפם המחייב של הערכים ומדגישה את היסוד האבסורדי שבמציאות" (רן סיגד, "אכסיסטנציאליזם", מוסד ביאליק, 1975).

בקיצור, אכסיסטנציאליזם הוא אנטי פילוסופיה: בעוד פילוסופים כקאנט, הגל ודקארט בנו מערכות לוגיות להבנת חיינו, הפילוסופים הקיומיים דברו בשפת אדם אל האדם.








ז'אן פול סארטר. מתוך הספר "בארבע עיניים"

הוא הפנים היטב את הגיגיו של פסקל

והחבר בלייז פסקל נמנה עם המועדון האקסקלוסיבי של גאונים שהקדימו את זמנם במאות שנים. הספר כתוב בצורת הגיגים קצרים של כמה שורות, מעין ראשי פרקים להרצאות שתכנן לשאת. נתחיל: האדם המודרני המערבי, שחי בעידן שאחרי קריסת הדת כמנגנון עיצוב החיים המרכזי, מכור לקפיטליזם. קונים וקונים ורוצים עוד. אבל גם הדת וגם הקפיטליזם, ולמעשה כל עיסוק אנושי, נועדו להסתיר מאיתנו את "העובדה הפשוטה והחותכת" כפי שאמר אבידן בשירו הידוע, ש"אין לנו לאן ללכת", אנחנו לא יודעים למה אנחנו פה, ואנחנו הולכים להתפגר. ויתרה מזאת, מי שרק יעז להרים ראשו לרקיע בלילה, יראה כמה אנחנו אפסיים: מיליוני כוכבים, גלקסיות ושנות אור, חורים שחורים ואינסוף שאיננו כלל ביכולת התפיסה האנושית. מפחיד לא? אז אנחנו קונים פיצה, עושים ספונג'ה פעם בשבוע, עושים ילדים ורואים "היפה והחנון", קוראים אשכול נבו או רם אורן והכול כדי לשכוח את מצבנו הקיומי.









המשורר דוד אבידן. "אין לנו לאן ללכת"

צילום: יוסי אלוני

אבל פסקל כתב כדי להזכיר לנו את כל זה, להסתכל על כך במבט מפוכח, ומתוך כך להגיע לאמונה בבורא, שכן לא יכול להיות שכל היופי הזה נוצר יש מאין:

"יתבונן נא האדם, בשובו אל עצמו, מה הוא לעומת מה שקיים; יראה נא את עצמו כמי שנתעה במחוז נידח זה של הטבע; ומאותו כלא קטן שהוא נתון בו - כוונתי ליקום - ילמד נא להעריך את הארץ, את הממלכות, את הערים ואת עצמו כערכם הנכון. אדם באין-סוף מהו?... מי שיסקור את עצמו באורח זה ייבהל מעצמו; וכשיראה את עצמו תמוך באותו גוש חומר שהנחיל לו הטבע, בין שתי תהומות אלו של האין סוף ושל האין, ירעד למראה פלאים אלו. ומובטחני, סקרנותו תיהפך להתפעלות, ולבו יהיה נוטה יותר להתבונן בהם דומם מאשר לחקור אותם בדעת זחוחה. כי סוף סוף, האדם בטבע מהו? אין לעומת האין סוף, כול לעומת האין, אמצע בין לא כלום לבין כול. רחוק עד אין סוף מלהבין את הקצוות; אחרית הדברים וראשיתם נסתרות ממנו הסתר שאין להתגבר עליו, בתעלומה שאין לחדור לתוכה..."

וכאן מגיעה מתקפה קטנה על הפילוסופים:

"הפילוסופים נטו הרבה יותר להתיימר שבכוחם להגיע לשם, וכולם נחלו שם כישלון (הכוונה להבנה כוללת של החיים והיקום - י.ג). מכאן השמות השכיחים כל כך של החיבורים "על עקרוני הדברים"... ודומיהם, שמות שהם מתהדרים..."

והנה ציטוט, שהדים שלו תוכלו לראות בסרטו הנהדר של אסי דיין "החיים על פי אגפא" (דיין הוא קורא פילוסופיה אדוק):

"איני יודע מי שם אותי בעולם, או העולם מהו, או אני עצמי מה אני. אני שקוע באי ידיעה איומה של כל דבר... רואה אני את מרחבי היקום המבעיתים הללו שמקיפים אותי... מכל עבר אני רואה רק חללים אין-סופיים, הכולאים אותי כאטום וכצל שחולף מקץ רגע לבלי שוב. כל מה שאני יודע הוא שעוד מעט אמות; אבל מה שנעלם מידיעתי ביותר, הרי זו מיתה זו עצמה שאין לי מנוס ממנה... נצייר בנפשנו קבוצת אנשים באזיקים, שעל כולם יצא גזר דין מוות. יום יום מקצתם נשחטים לעיני האחרים, והנותרים רואים את גורלם שלהם בגורל של רעיהם, ומחכים לתורם כשהם מביטים איש אל חברו בצער ובלי תקווה. זו התמונה של כל מעמד האדם".







אסי דיין. העביר מרעיונותיו של פסקל לקולנוע


צילום: חן גלילי

תאמרו, הרי כל אחד יודע את זה, לא? אבל לנסח בכזו בהירות מצב קיומי, יודע רק פסקל. ולציטוט המפורסם ביותר שלו:

"האדם אינו אלא קנה סוף, חלש מן החלש שבטבע; אבל קנה סוף חושב הוא".

טוב, אז מה עושים? רוב בעלי האמונה בבורא יוצאים מנקודת הנחה שקיומו איננו נתן לערעור, וכל הכופר הוא טומטום ועיוור. מה שיפה אצל פסקל (וגם אצל דקארט) הוא שהנם מגיעים אל הבורא דרך המחשבה.  אבל אצל פסקל האמונה מגיעה דרך המודעות לאבסורדיות הקיום.

וגם עצתו למאמינים לא שגרתית, ואפשר לנסח אותה בפשטות כך: נתקעתם פה, אתם הולכים למות, אתם גרגר ביקום, ואין לכם מושג למה, אז למה לא תאמינו בבורא? חייכם יהיו טובים יותר ופוריים יותר. מובן שעדיף להגיע לאמונה ישירות, אבל המלצה פורצת דרך זו חקקה אותו בהיסטוריה של המחשבה האנושית:

"נבדוק נא אפוא נקודה זו ונאמר נא: 'אלוהים נמצא, או אינו נמצא'. אבל לאיזה צד נטה את לבבנו? השכל לא יוכל לקבוע כאן ולא כלום: - תוהו ובוהו אין סופי חוצץ בינינו. בקצהו של מרחק אין סופי זה נערך משחק, שיפול שם ראש או זנב. על מה תהמר?"

גאוני, לא? פסקל יוצא כאן נגד דקארט, והיכולת להוכיח את קיום האל בעזרת השכל. הוא מקדים את תקופתנו הספקנית במאות שנים, ובמקום להוכיח באמצעות הלוגיקה (שהיא הכלי המרכזי של הפילוסופיה ה"קשה") הוא מודה שאין ביכולתו להוכיח. או שיש בורא או שאין. איזה יופי של כנות. ואז הוא לוקח את מטאפורת ההימור, זריקת המטבע, כדי לשכנע, בהשתמשו בטיעון חומרי ופשוט, כלכלי אפילו, בהמליצו "להמר" על קיום האל:

"הבה נשקול נא בשני המקרים הללו: - אם תזכה בהתערבות, תזכה לכול; אם תפסיד בהתערבות, לא תפסיד כלום. המר אפוא שאלוהים נמצא, בלא היסוס".

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה מוח חופשי ואמיץ. אבל ב"הרהורים" שלו, הכתובים כאמור באפוריזמים קצרים, ישנה גם תוכחה והראיית דרכם הנלוזה והשקרנית של בני האדם העושים הכול כדי לא לעמוד זקופים נוכח המוות. והנה כמה הרהורים על הצביעות בהתנהגות שופטים ורופאים, המרוממים מעם, שאנחנו ממנים אותם ומאליהים אותם כמי שיודעים הכול:

"השופטים שלנו הבינו יפה רז זה. גלימותיהם האדומות, אדרות השער שהם מתעטפים בהם כחתולים שעירים, ההיכלות ששם הם יושבים למשפט... כל אותו הקישוט המפואר נחוץ מאוד. ואילו לא היו להם לרופאים מעילים ארוכים... אילו ידעו דין אמת לאמיתו, ואילו הרופאים היו בעלי אמנות ריפוי לאמיתה... רוממותם של מדעים אלו הייתה מעוררת כבוד די צורך עצמה. רק אנשי צבא אינם עונדים תחפושת מסוג זה, משום שבפועלם יש יותר ממש; הם מבססים את מעמדם על הכוח, ואילו האחרים על העמדת פנים".

טוב, חברים, זִכרו שאנחנו במאה ה-17. אז באמת לבשו דברים משונים. אבל הדברים רלוונטיים גם להיום: ההיכל המפואר של בית המשפט, השופטים תמיד יושבים גבוה יותר, מקפידים בכבודם, ואילו הרופאים הם הרי האלים של ימינו, עם השתיקות והטרמינולוגיה המנוכרת שלהם. ולא ששופטים ורופאים לחלוטין לא יודעים מה הם עושים, אבל המינוי המוחלט שקבלו כיודעי כול הוא מגוחך.

ועל השיעמום:

"אין מועקה גדולה יותר לאדם מלשהות במנוחה שלמה, בלי היפעלויות, בלי עיסוק, בלי בידור הדעת, בלי שקידה על דבר מה, הוא מרגיש אז את אפסותו, את נעזבותו, את תלותו, את חוסר יכולתו, את ריקותו. עד מהרה יפרצו מנבכי נפשו השיממון, הדכדוך, העצב, הצער, הרוגז והייאוש. "

(וגם מעתיק שורות אלה, אדם עובד ככל האדם, מקליד את המילים ביום החופשי שלו, כדי להימנע מאותו החופש המסוכן...).







המשורר יובל גלעד. כותב על פסקל ביומו החופשי

ועל הסחות הדעת:

"מפני כך הבריות להוטים כל כך אחרי משחק ושיחת נשים, אחרי מלחמה וכהונות רמות. אין פירושו של דבר שבאמת מוצאים בכל אלה אושר... אנחנו מחפשים את ההמולה, המסיחה מלבנו את המחשבות והמבדרת את דעתנו. מפני כך השאון והזיזה חביבים כל כך על הבריות; ומפני כך הכלא הוא עינוי מחריד כל כך; מפני כך תמוהה ההנאה שבבדידות ואין להבינה..."

ונסיים בדברי התוכחה הבאים:

"הסחת הדעת: מרגילים את האדם מימי ילדותו לדאוג לכבודו, לרכושו, לידידיו, וגם לרכושם ולכבודם של ידידיו. מעמיסים עליו עניינים, לימוד לשונות, תרגילים, ונוטעים בלבו את האמונה שלא יוכל להיות מאושר אם לא יהיה מצב הדברים טוב בכל הנוגע לבריאותו, לכבודו... ושאם יחסר ולוא אחד מאלה, אומלל יהיה. באורח זה מטילים עליו תפקידים ועיסוקים שמטריחים ומוגיעים אותו מהנץ החמה. הרי זו, תאמרו, דרך מוזרה לעשותו מאושר! וכי יש דרך בטוחה מזו לעשותו אומלל? - האומנם אינכם יודעים שיש דרך בטוחה יותר? די לפטור אותו מכל אותן דאגות; או אז יראה את עצמו, יחשוב על מה שהנהו, מאין בא ולאן הוא הולך. על כן שום העסקת הדעת ושום הסחת הדעת אינה יתרה על המידה. משום כך, לאחר שהוכנו לאדם תילי תילים של עניינים, הנה אם יש לו שהות להפוגה, יועצים לו לנצל את הזמן הזה כדי לבדר את דעתו, לשוח, ולהיות תמיד עסוק למעלה ראש.

מה נבוב לב האדם ומה מלא סחי ומאוס!".