הסופר ישראל ברמה המנוח ב"סדנת הקריאה" של המשורר יובל גלעד.

סדנת קריאה 12 - ישראל ברמה

הפרוזה הישראלית במצב לא טוב. השירה הישראלית במצב סביר, די טוב. זאת דעתי - בגדול. ואין הכוונה מבחינת מכירות חלילה, אלא מבחינת איכות.
 

ישנה כיום ירידה עולמית באיכות הספרות (והציור, והמוסיקה, ובשאר האמנויות, אולי פרט לקולנוע)  הנובעת בין השאר ממאגרים אנושיים: כשיותר ויותר אנשים צעירים גדלים על קולנוע כאמנות המובילה, הרי ברור שסטטיסטית יותר גאונים יגיעו לשם, ולא אכנס לשמות, אבל ישנם הרבה.
 

בהתאמה ישנה ירידה גם באיכות הספרות העברית, פרוזה ושירה גם יחד, כמו בכל העולם. אבל נפילת האיכות בפרוזה ישראלית קיצונית יותר מהנפילה בשירה. מספיק להשוות בין עמוס עוז, יורם קניוק, ס. יזהר, דוד שחר, אמנון נבות ועוד לבין אשכול נבו, ניר ברעם, מאיה ערד וחבריהם, ולא אכנס לפירוט. ההבדל תהומי, שני עולמות בלתי נפגשים. זהו ההבדל בין ספרות לבין בידור, בין אמנות לבין חנופה. ולא שמדובר בהכרח בהבדלי כישרון עצומים בין הדור הקודם לדור העכשווי. סופרי ימינו יודעים לספר סיפור קולח וטבעי. אבל הם ניזונים יותר מהתקשורת ומהמיתוג העצמי ופחות מהחיים. (ולא שאין יוצאי דופן, אבל הם מעטים, ורובם מתקיימים בקושי, בשוליים).
 

ומה באשר לשירה? האם יש לנו כיום עמיחי, יונה וולך, ויזלטיר, אבות ישורונים? לא, בשום אופן לא. אבל יחזקאל נפשי, עמוס אדלהייט, חגית גרוסמן, אלישבע גרינבאום ז"ל ועוד, אין תהום פעורה בין איכות כתיבתם לקודמיהם. או יותר נכון יש תהום, אבל היא לא עמוקה כמו בפרוזה. וניתן לציין את פריחת המשוררים ה"אמוניים" ופריחת המשוררים ה"מזרחיים" שאין לה מקבילה של ממש בפרוזה. פריחה זו מעידה שהשירה קולטת זרמי עומק תרבותיים, והפרוזה לא. למה? הסיבה פשוטה. לשירה אין, או כמעט אין, קוראים. לכן מנגנוני תרבות הצריכה, הדורשים ספרות מתחנפת וקלה, פועלים פחות טוב. (אם כי הם צוברים תאוצה גם בקרב המשוררים הצעירים, כמהי ההכרה). 

סיבה נוספת היא שהעברית, השפה הנהדרת והמתחדשת מזה כמה עשרות שנים, עדיין מתבססת באופן מפתיע, על אף שינוייה המואצים, על לשון התנ"ך. אבל מה ההבדל בין שירה לפרוזה? ובכן, פרוזה נרחבת יותר מטבעה, בעוד השירה תמציתית, כמו שפת התנ"ך. לכן איכויות העברית משתמרות טוב יותר בשירה מאשר בפרוזה.

יוצא דופן בפרוזה העברית של עשרות השנים האחרונות הנו סופר ישראלי דגול ונשכח, ישראל ברמה (1984-1956) שבכתיבתו הפנומנלית שלב בין פרוזה לשירה, בז'אנר המכונה שירה בפרוזה. שירה בפרוזה הנה סיפור המסופר בשפה שירית, ומרשה לעצמו קפיצות עלילה וזמן, דחיסות לשונית והתמקדות פרטנית שאין בפרוזה רגילה. ישראל ברמה נאלץ להעביר את מרבית חייו הקצרים והטרגיים בבית הוריו בפתח תקווה, כתוצאה ממחלה משתקת שהלכה ושיתקה אותו יותר ויותר. הוא אמנם טופח על-ידי גבריאל מוקד, עורך כתב-העת "עכשיו", והיה מיודד עם הסופר אמנון נבות. אבל ספרו היחיד - "ימים קרועים" (כתר/עכשיו 1991) - יצא אחרי מותו. (הספר מכיל הקדמה מעמיקה על כתיבת הסופר, מאת נבות).
 




עטיפת הספר בהוצאת "כתר"

עורך: פרופ' גבריאל מוקד

פתח דבר: אמנון נבות

ברמה היה ממשיך דרכה של אופציה ספרותית נהדרת שהתפתחה בספרות העברית, אופציה של פרוזה שירית הגותית ופואטית, הנשענת על כתיבה בסגנון זרם תודעה ותיאורי נוף נרחבים. "מייסד" הזרם היה אורי ניסן גנסין, וממשיכו היה ס. יזהר (בעיקר המאוחר, ברומנים האחרונים, הפיוטיים שלו).

זוהי פרוזה שאיננה קלה לעיכול, ונועדה למיטיבי קריאה. "ימים קרועים" מאגד את כל מה שהספיק ברמה לכתוב בחייו הקצרים, סיפורים קצרים ונובלות יפהפיות, מצמררות ביופיין. חלק מהסיפורים נגועים עדיין בבוסר מסוים, ואין פלא, שהרי נכתבו כשהמספר היה נער. ישנה גם חולשה נרטיבית מסוימת, שנראה שנובעת מ"התעקשות" של המחבר לספר איזשהו סיפור בנוסף לתיאוריו המדהימים. אבל זו בעיקר ספרות של תיאורים.
 

עונות השנה הן נושא שהעסיק בעיקר את המשוררים. מה יותר חשוב מעונות השנה? החלופיות האנושית כולה מתמצית באותם מעברים ארבעה ראשיים הבונים שנה שהיא יחידת הזמן בה נקצבים חיינו. התרבות שלנו רודפת אחרי חיי נצח, ואוטוטו המדע מדביר את המוות סופית, או כך לפחות הוא חושב. אבל איזה חיים יהיו לנו אם נחיה לנצח? איזה טעם יהיה לכל דבר שנשיג?

ברמה מיטיב לתאר את הקיץ. יכולתי לבחור כמעט כל סיפור בקובץ, אבל בחרתי ב"ימים קרועים" הנושא את שם הספר, והמתאר את מלכות הקיץ בעיר:

"תן לי לספר לך על ימים קרועים בין רגע לרגע, עם כל האור הפתוח וריחניות הקיץ והאבק הנימוח מיום ליום. משהו הווה ומתמהמה בנוכחות דהה ואינסופית, כמו יובש חספסני נמשך בין סחיפי החול והאבן הנרצפת מאודה עד דק, כמו אצבעות נוגעות לא נוגעות בין הימים צבעים מוארים רוחב ניחוחות מעופרים רוח חמסינית בהירה רשרוש עשב רשרוש עלי העצים צמיחות קמילות צל משוטט. תנועות מתארכות, תחושה כוססת של התרפטות, עייפות כבויה של הדברים. יוני שבעים וארבע נמתח דחוס ומטוען לתוך יולי שבעים וארבע. עדיין זמן של אחרי מלחמה, משך ימים תמוה ומתומר הוויות, ספוג ברטטים של עצבנות מכורסמת ורעה... תחילת קיץ זהובני ומהוסה וכבר נדמה שהכול הולך ומסתיים בדרך כלשהי...רגעים מותססים נמוגים ומשתיירים כמו לבנוניות נראית-נסתרת באוויר החם נחשפת כמו עצם גרמית ומורתחת בשמש צהריים בשדה חולי בין קווי עשב שיחים מעובים קוצים כהים משתרבבים על מים המתמעטים מיום ליום, בין לחישות חסרות שם חסרות זמן. שרבים שרועים נשובים מילמולים בהיתכחלות שמיים... שעות צהריים מוקפות חרישיות קשויה".
 

אתם עוד איתי? אני מקווה שכן. עונת הקיץ נתפסת בדרך כלל, במזרח התיכון, כעונת השמש והים, עונת הכיף והשלגונים. אבל האם אתם מכירים את העצבות המגיעה לפעמים עם בוא הקיץ? הרי באזורנו זוהי עונת מוות מסחרר, קוצים ועשבים צהובים וקמילה מהירה של נוף. וברמה תופס היטב את העצבות הזאת, בתיאורים דקים מן הדק של מקום. הזמן הוא אחרי מלחמת יום-כיפור, ימים עצובים, והגיבור הוא נער העומד לפני בחינות בגרות. ומה הוא עושה? הווה. מה זה הווה? הווה זה להיות, להקשיב לרחשי ההוויה. מהי הוויה? היא נוכחות אלוהית המתגלה למי שקשוב למקום בו הוא נמצא, היא רחישת הדברים הלא מילוליים, היא יופי חרישי ואכזריות של קיום סופי ולא מוסבר.

ברמה משתמש בשם העיר, פתח תקווה, כמטאפורה לסתמיות העיר. ולא שהעיר על מבניה סתמית, אלה החיים הרגילים, האוטומטיים, המפוחדים מהמוות, הבורגניים, הם הסתמיים. "ארעיות נמשכת והווה. זה הוא סוד המעשים כולם". סוד המעשים, אליבא דישראל ברמה, הנו אי עשייה. הוויה. שהות, הרגשת החלופיות. ההיות פה בתוך הרגע. וצריך לזכור שהאיש הצעיר לא יכל כמעט לצאת מביתו. אי לכך היה חייב לפתח את דמיונו, את יכולת ההוויה שלו הרבה מעבר למה שאדם רגיל שיוצא מביתו ונחבט כל היום בגירויי היומיום יכול. לא שהוא הראשון לחשוב על הדברים, קדמה לו הפילוסופיה הבודהיסטית, שירת רילקה ועוד, אבל מה שהוא עושה בעברית, קשה להאמין, קוסם עצוב. ולסיום, תיאור פצועי מלחמה, ואחריו תיאור נער לפני בגרויות, לפני גיוס, מפוחד ומנסה להבין את החיים והמוות:

"באוקטובר שבעים ושלוש היית בקרבתם של הדברים, עם משמרת השמיניסטים בבית החולים. במסדרון מואר במלבנים צהובים מתאבכים בצל חמים. לילה. מחכים שאיש לא יגיע. שאיש לא יצטרך להגיע. אבל הם מגיעים מתוך החשיכה שנחה בחוץ על פיתולי האספלט... מגיעים באלונקה מורצת מחניון המסוקים המתעמם ברעש קשה בחרדת ההישחקות והבלימה... מגיעים כבויים ושרופים וירויים... והתפקעויות של רטיבות אדומה על חזם... עיניים מתבוננות לתוך היפקחות סופית..."

"ימים על ימים נמוגים באור ובשתיקות, בין שרב לשרב... משהו לוחץ על רקותייך, אתה מסתבך באי נוחות מסורבלת חום, בין הבחינות המושתנות הארורות האלה. שייגמר כבר לכל הרוחות... לפנות ערב מתחילה התחייות כלשהי. ריחות סחוטים בחשיכה בין העצים, אורות הרחוב ניצתים במעוף החרקים בקריאתה של ציפור בקצה ענף רוטט על רוח מקרית. עונה ניצחית של קיץ. "


למאמר של דרור בורשטיין על ישראל ברמה  ב"דג אנונימי?"