להנאתה. היא אהבה לרקוד יותר מכל דבר אחר. היא לא שמה לב לזמן כשהייתה רוקדת לה. היו רגעים שכל תודעתה ומחשבותיה כמו חזרו לבראשית שאין בה עבר, הווה או עתיד, אלא רק תנועה, נגיעה רכה ובתולית, לפעמים חשבה לחיות חיים שכאלו: להגיב רק לתנועה; לחיות אינסטינקט מזוכך. ואז ברגעי שיא אלה הייתה מורידה את שמלתה וממשיכה לרקוד כמו הכול היה בריקוד ולא כלום היה מחוץ לרקוד.
לבה פרפר כשראתה מעטפה בתוך תיבת הדואר שבדירתה השכורה בתל אביב, ועליה כתוב, באותיות רשמיות: "להקת בת-שבע". אותה התשובה המיוחלת שלה חיכתה לאחר שעשתה מבחני קבלה ללהקת בת-שבע ואחת הסיבות לבואה לתל אביב. רק אחרי שעה ויותר העזה לפתוח את המכתב. היה כתוב שם הכול רק לא שהתקבלה. היא חשה זקנה בעשרים שנה. לאחר שלושה ימים העזה לצאת מהבית, בלילה. הלכה לבדה לבר. הבר עדיין היה ריק; התיישבה, החלה לשתות; הזמן חלף; עד שנכנס מישהו לבר. היא עקבה אחרי תנועותיו הזרות והמסקרנות, במיוחד הרשימו אותה אצבעותיו הארוכות והעדינות של הגבר הזה. היא החליטה שהיא רוצה להתקרב אל הדבר הזה. בעל האצבעות הארוכות שתה לשוכרה ודידה החוצה מהבר. שירה יצאה מהבר בעקבותיו. בסוף הערב היא גילתה שהגבר ו"הדבר הזה" היה גיא. גיא היה שיכור כלוט כששירה סחבה אותו הביתה. אבל זה לא הפריע לה, די היה לה בנוכחותו הדוממת. בזמן שגיא ישן לו שנת ישרים במיטתה, בהתה בו שירה כמו שאינדיאני בהה בקולומבוס כשזה הגיע עם ספינתו לאדמתו. היא לא האמינה שהדבר הזה נמצא במיטתה. ובכלל, לולא המעטפה העצובה שקיבלה בדואר, היא לא יודעת אם הייתה פועלת כפי שפעלה עכשיו. היא הייתה כמעט בטוחה שלא היה לה האומץ לגשת לאחד כמו גיא, או בכל מקרה לחשוב על זה. אולי בכלל הוא היה נראה לי אחרת ולא כמו שעכשיו? אחר כך ניגשה לחלון ועישנה ובהתה אל עבר הדבר שיש בו עכשיו ולא עתיד או עבר. הייתה שלווה בינתיים. לבסוף חזרה, חזרה למיטה; ליטפה את ראשו, נגעה בפניו, העבירה בעדינות את אצבעותיה על שפתיו, על אפו..jpg)
הסופר יגאל גודקוב מחבר "המיותרים"
המים רתחו בקומקום. שירה פלטה אנחת כאב, הכוס נשברה וזרתה נחתכה. גיא, שמבטו עדיין היה תקוע בנקודה כלשהי שעל התקרה, שמע את אנחת כאבה וניגש אליה מהר.
"זה בסדר, קצת דם, אין כמעט חתך," אמרה ונכנסה מהר לחדר האמבטיה לחפש פלסטר.
"הסתדרת?" שאל גיא כשראה את שירה שבה בחזרה וזרתה חבושה.
"כן," השיבה שירה ופנתה לנקות את הרסיסים. ואילו גיא פנה אל החלון והביט על העוברים והשבים שעברו שם באותה השעה ובכל השעות שהביט כך.
"כולם חוזרים מהעבודה? כנראה יש להם את הזמן לזה... דרך אגב, שמעת על פרופסור רפאל חיים גולב?" אמר לה בלא להתיק את מבטו מהחלון.
"בחיים לא הכרתי פרופסור..." השיבה שירה בגיחוך.
"כן, אבל הפרופסור הזה גנב זהות של מישהו רק כדי להצדיק את טענתו על המגילות הגנוזות. הוא השתמש בשמות משתמשים. האיש יצר לו רומן בלי לדעת בכלל."
"איך הראש, גיא?" חתכה שירה את דבריו כשחיוך דק על שפתיה.
"הראש? בסדר. יותר טוב," אמר גיא בזעף ושב והתיישב על המזרן. ואחרי שהתיישב הבחין כעבור רגע שעל השולחן מונח מכשיר אסטמה.
"את חולה באסטמה?"
"כן," השיבה שירה באי-נוחות.
"החולשה הזו מאוד מרשימה אותי.... בעיניי זו המחלה הכי עכשווית בימנו. למעשה זו המגפה האחרונה שנשארה מאז המהפכה התעשייתית. יש טענה מעניינת שאומרת שמחשבתו של האדם האורבאני מתאפיינת בחרדה רק בגלל אטמוספרת זיהום האוויר. זאת אומרת שכל מה שיצרנו מאז המהפכה התעשייתית הוא תוצר של חרדה. ואם נלך רחוק יותר, נוכל לומר שכל אילן היוחסין שלנו התחיל אז: התודעה.
"מעניין," אמרה שירה. שירה חשבה שאולי גיא מנסה להרשימה בדבריו המלומדים, אלא שביטחונה הרעוע סירב לקבל זאת. וכך ראתה את שטף דבריו כטבעיים לאופיו השחצני.
"אכן מעניין," המשיך גיא, "שמעת על אדגר אלן פו? זה שכתב על העורב ליד עששית שזיהמה את ריאותיו?"
"מצלצל לי. אתה תמיד מדבר ככה?" גיא לא השיב לה, אלא המשיך לשפוך את תודעתו והגביר את נעימת זעפו.
"כל הפואמה הזו העורב זה שיר הלל לזיהום האוויר. שם הזיהום אוויר קיבל את צורתו המוחשית לראשונה: שחור ועף סביבנו. זוהי הפואמה של הזוהמה האורבאנית. ואת יודעת מה משעשע... שדווקא ז'בוטינסקי תרגם אותה, אבי החרדה הישראלית. הקשיבי איך גופו זועק לחמצן, ואז דקלם לה גיא את השורות הבאות:
וְחָזַרתִּי דֹם לָשֶׁבֶת, וּלבָבִי אֻכַּל לַהֶבֶת -
וּפִתאֹם שָׁנָה הַדֶּפֶק, אַך כָּעֵת מִצַּד אַחֵר.
אָז אָמַרתִּי: ..זֶה הָרוּחַ מְנַדנֵד תָּרִיס פָּתוּחַ -
עַל הַקִּיר מַקִּישׁ הַלּוּחַ: סוֹד הַכֶּשֶׁף מִתבָּרֵר.
חַלּוֹנִי אֶפתַּח אַבִּיטָה, וְהַכֶּשֶף יִתבָּרֵר -
זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר.
לדעתי במקום לשתות מים מינראליים, אנחנו הישראלים צריכים שיהיה אצלנו בסופּר ליטר של חמצן. כמו בטוקיו.
שירי אדגר אלן פו בתרגומה החדש של חנה ניר
הוצאת "הקיבוץ האוחד"
"היית בטוקיו?" שאלה שירה כמנסה להישאר ממוקדת בין דבריו התמוהים של גיא.
"לצערי." השיב גיא והשתתק. בשלב זה הוא כבר הרגיש מבוזה. הוא ראה בשירה דבר חלוש ופגוע, במאזן כוחות זה הרגיש אכזר.
"אכפת לך שאני אאונן לידך?" אמר לפתע.
"למה?"
"אחלה דיאלוג יש בינינו, כמו מקלדת עם חצי אלף-בית, אה? למה!? כי זו רק הפעם השנייה שלי - איזו מין שאלה זו 'למה'? כי בלום התכתב עם נשים בשם בדוי. זה למה. כי זו ראשיתו של הקפיטליזם. כי אנחנו יצורים דיגיטאליים; כי בקיץ חם להזדיין; או כי האדם חי עד גיל שבעים וחמש ויש לו הרבה זמן פנוי לעצמו. או כי אנחנו ילודי הפורנוגרפיה או כי בן אדם צריך אידיאולוגיה; או כי זה עדיף על דיאלוג, או כי זו הפעולה שמיד רואים את תוצאותיה, זה למה - יש לך פה במקרה את המלט?"
"המלט?"
"כן, מה יש?"
"לא. אין לי כמעט ספרים."
"טוב מאוד, כי ככה לא תהיי שותפה לתרמית הגדלה: העולם הוא טקסט ואנחנו האותיות. אבל, לצערי אני זוכר את הדף הזה בעל פה. תקשיבי - רגע, את רוצה שאני אקריא לך את זה בעברית או באנגלית?"
"אני לא יודעת אנגלית." הצליחה שירה להשיב בקושי.
"באמת!? זה מאוד מקורי! אולי את בכלל ואקום לפני השפה האוניברסאלית הבאה... בכל מקרה, לי אישית זה לא משנה כי האוננות היא אוניברסאלית. ועכשיו תקשיבי:
"'אני?! אף פעם לא נתתי לך דבר.'
'נסיך נכבד, אתה הרי יודע כי מידיך הן, וגם הוספת ניחוח של מלים, שהעשיר את מנחותיך. אבל הבשם פג - לכן, קבלן, כי בעיני אציל הנפש, הדורון הולך ודל כשהנותן שם את טובו לאל. הרי לך, מילורד.'
'הא, הא! האם את צנועה? ועכשיו, אופליה, אנחנו אמורים להזדיין.'" שינה באחת גיא את שטף דבריו והתקרב אליה, "אני מקווה שאת לא תתנגדי? בואי ניתן ללהט בשרנו לעטוף את שלדנו!" אמר והמשיך להתקרב עד שנעצר בהבל פיה. שירה עמדה ולא הגיבה. שמרה על פניה חתומות והישרה את 
תרגומו המופתי של ט.כרמי בהוצאת "דביר" ל"המלט"
אקו"ם