מתוך "אור נדלק במרפסת", מאת יעל שכנאי, פותחים רומן

עברנו לגור ברחוב נצח ישראל 22, בדיוק לפני חמש-עשרה שנה. עץ פטל שחור - או אולי היה זה שיח גבוה -  פרח בחצר בבוקר שבו פגשנו את המתווך ואמרתי לרוּבֵן, פה נגור. הוא צחק. נעמי, נעמי, את והפנטזיות הספרותיות שלך. ראית עץ פטל שחור וקנית את הבית? ואני חייכתי. העץ היה עמוס-פרי והיחידי שהיה נטוע בחצרות הבתים שראינו בסביבת אותו בניין, בלוויית אחיו, עצי שסק ומנגו, ולמרות המגורים באמצע תל-אביב, הרגשתי שלווה מסוימת, כזו שמרגישים רק כשחוזרים הביתה מיום עמוס וכשמרימים ראש, רואים ציפורים בציוץ אחרון לפני התכנפות לֵילִית בקן, או עלי שלכת נרמסים בקול מתפצפץ תחת הנעליים ומאחת המרפסות הרחוקות עולה מוזיקה של חליל צד או כינור בשעה חמש אחר הצהריים. פינה שקטה למרות  העיר ההומה וסואנת.
 

וקנינו את הדירה. לא רק בגלל הפטל, המנגו והשסק, אף שהטיעון שנשמע רומנטי, אלא משום שהבית היה קריר ונעים וחלונותיו גדולים ופרושים אל השמים מן הקומה השלישית והאחרונה, וחדר העבודה שלי השקיף לעבר שדרות ח"ן ובמרפסת הגדולה בימי קיץ חמים היה אפשר לשתות לימונדה קרה עם המון קרח, כמו שאני אוהבת, ולגדל נענע באדניות ורוח הייתה מלטפת וחום הקיץ כמעט שלא היה מורגש.

 השעה הייתה תשע ורבע ורובן כבר סיים עם מבט לחדשות - או לפחות את החלק החשוב של כותרות המהדורה - ספון כבר בחדר העבודה שלו, רוכן מעל שרטוט כלשהו. פתחתי את הדלת בידיים מקומחות ואבינועם עמד שם. אז עוד לא ידעתי את שמו אבל הוא אמר שהוא השכן ממול, זה שאשתו חולה. אני חושבת שהוא הניח שאולי אנחנו יודעים זאת מהשכנים, אך איש מהם מעולם לא עידכן אותנו בפיסת המידע הזאת ובכל זאת העמדתי פנים שאני יודעת ואפילו נדתי בראשי לאות צער. הוא סיפר שנגינת הצ'לו  -של אורי שלנו, כמובן - בשעות הערב המוקדמות, נשמעת חזק מאוד בחדר השינה של אשתו ורדה - רק אז ידעתי שקוראים לה ורדה -  בקשתו הצנועה היא, האם אפשר להנמיך מעט את עוצמת הנגינה. הוא יודע שזו אמנות, וחלילה לו מלפגוע בביטוי האמנותי של מי שמנגן בבית הזה אבל בבקשה, אם אפשר להתחשב, כי כל צליל גבוה כזה, מזעזע את העצבים החשופים ממילא של ורדה, בגלל המחלה המתקדמת והטיפולים שהיא עוברת.

עמדתי נסערת על מפתן הדלת, עם ידיים מלוכלכות מלישת בצק, וחשתי חמלה גדולה כלפי הגבר שמולי, הדואג לאישתו. ביקשתי שייכנס לרגע ורוּבֵן הגיע מהחדר הסמוך כשאני מציגה בפניו את השכן ואת בקשתו ולאחר מכן הצעתי לו תה חם או קפה אך הוא אמר שהוא חייב לחזור כי המטפלת הפיליפינית פורשת לשנת לילה. הלילה התורנות היא שלו, כך הדגיש, וחשוב לו לחזור בזמן. רוּבֵן הציע לו לעלות אלינו מתי שיידרש וכמובן שהבטחנו לטפל בצ'לו של אורי.

הסופרת והמו"לית יעל שכנאי

כשהוא יצא, הבטנו זה בזו. הלכנו שנינו לכיוון החלון הגדול, כדי לראות היכן ממוקם חדר השינה של ורדה ולאן כדאי להזיז את הצ'לו של אורי, אבל חושך עמד בדירה והסקנו שוורדה ישנה ושהחלק השני, המואר יותר, נמצא בחלק האחר של הדירה שלא ניתן לראותו מהמקום שבו עמדנו. שקט עצוב עמד בסלון שלנו אחרי הביקור הזה ולרובן כבר לא התחשק לחזור לחדר העבודה שלו אז הלכתי להרתיח מים בקומקום ורובן הדליק את הטלוויזיה לראות את אילנה דיין בתחקיר על זקנים מוכים בבית אבות בפרברי תל אביב, ואחר כך, כשהגעתי עם כוסות התה והלכתי לקטוף רוזמרין מהאדנית, אמרתי לרוּבֵן, "אז מה? תוכל להחליף את החדר עם אורי? לא יהיה קטן לך מדי?" אבל רובן אמר, "שטויות, אני דווקא אוהב את הצד ההוא. שקט שם יותר וגם אין שם שמש אחר הצהריים."
 

כבר למחרת בבוקר אמרנו לאורי, המתבגר שלנו בן הארבע-עשרה, שאנחנו מחליפים בין החדר שלו לחדר העבודה של אבא. הסתכלתי על אורי שלנו, שדווקא חייך מלוא הפה ושמח לשמוע על החילופין כי חדר העבודה של רובן היה באמת רחב-ידיים ובעבר, תמיד התלונן אורי, על ש"דחפנו" אותו לחדר קטן מדי. הוא התלהב מהרעיון ורצה להתחיל עם המעבר כבר מייד, אך רובן ניסה לצנן אותו מעט ולהסביר שכל המהלך הזה נועד להקל ולהתחשב בשכנה ממול וייתכן שמתישהו הסדר המקורי ישוב לקדמותו.
  

האיש השביר הזה, הגבוה, שעמד בדלת ביתנו בליל אמש, הותיר אותי מסוקרנת מאוד. השתוקקתי לדעת מה קרה, מתי אשתו חלתה, במה הוא עוסק, האם יש להם ילדים. זכרתי תעתוע של  קמט עמוק של צער שנקווה בין שתי עיניו הבהירות - באור הערב המבלבל היה לי קשה להבחין בצבען - ושפתיו דיברו בשקט מתנצל. הוא היה לבוש באפודה כחולה כהה ומצאתי את העובדה הזו מכמירת-לב כי למרות צבעה הסולידי והעובדה שהייתה תלויה ברישול על גופו הגבעולי והארוך. ניכר שלא אישה בחרה עבורו הבוקר את בגדיו והיטיבה את מנח האפודה על כתפיו ונשקה לו לשלום להמשך היום הזה. אם לא הייתי יודעת שאשתו חולה, קרוב לוודאי שהייתי מניחה כי הוא חי בגפו.

■■■

בחלון הגבוה שבחדרי אשר בקומה השנייה של ביתך, סתיו לונדוני סוער וענפי העץ בחזית הבית טופחים על אדן הברזל. עד שלא חוזרים אחורה, לא יודעים כמה געגוע יכול להכאיב ממש בעומק הגוף, בין העצמות והגידים, בסחוסים ובוורידים. כאן, בחדר ילדותך, שהשטיחים שבו אפילו נשארו באותו מקום מאז שהיינו בנות שש-עשרה, אני יושבת על המיטה הזוגית, הרי עכשיו זהו חדר האורחים שלך, אבל אני לא יכולה שלא לחזור במנהרת זמן, אחורה לימים שבהם האזנו פה ל Capitol Radio, הלוך ושוב, הלוך ושוב, מריצות את השירים של קייט בוש וסוזן וגה, את סינדי לאופר ואת עכברושי בומטאון. על הקיר הזה נח פעם הפוסטר הנפלא של סטינג שהיווה השראה לכל חלומותינו. הנה פשפש החלון. הנה החור הראשון והשני, ולבסוף סלסול מפורזל כמו כתב-יד של תלמידת תיכון, בניסיון לאמץ לעצמה חתימה בוגרת.
 

את במטבח, למטה, מבשלת כרוביות לפשטידה של ג'פרי ועוד מעט הריח שמלוּוה בנגיעות רוזמרין וגבינה, ישלח ניחוחות חלביים מוקרמים לקומה העליונה ויעורר את התיאבון. שנים אחרי שחזרתי ארצה, בת שמונה-עשרה, עם מעיל אנגלי מצמר עד הברכיים, מגפיים שחורים בעלי עקב גבוה, מושא הערצה לגברברי השכבה שזנחתי בגיל שתים-עשרה ומושא לקנאה בקרב חברותיי שבמשך שנים שלחו לי מכתבים עם פרחים קטנטנים ונצנוצי כוכבים מכסף, כמו בגלויות שנות טובות ישנות, ופתאום גילו אישה צעירה בעלת מראה בריטי חיוור ומסתורי. אף אחד לא הבין איזו אאוטסיידרית הייתי ורק המכתבים שלך, אלה שהבטחנו לכתוב זו לזו, החזיקו וחיזקו אותי בתקופת השיבה הביתה. בינתיים הזמן חלף. את המכתבים שלך ששמורים אצלי בשישה ארגזי קרטון בעליית הגג ועוברים איתי מדירה לדירה, אני שומרת מכל משמר. מזמן הוחלפו בדואר אלקטרוני ובסקייפ וכל כך קל היה לשמור על הקשר בינינו. רק לפני כמה חודשים,  נדהמתי כשסיפרת לי שחזרת לגור בבית הורייך לאחר פטירתם. אני לא יודעת אם לי היה אומץ לחזור ולגור בחדרים שבהם ביליתי את רוב חיי התמימים, המוגנים. הגעגוע לאבא ואמא היה שובר לי את הלב בכל פיסת קרקע, עם כל אוושה של חלון נפתח וחריקה של גרם המדרגות. הגעגוע הוא דבר אחד, ג'ודי, הוא קורם עור וגידים בדמיוננו, לעומת המציאות, שאפשר לגעת בה בשתי הידיים ולהרגיש. האם לא קשה לך לעמוד במטבח אמך, ליד אותו משטח שיש, לחתוך סלט, להכין פשטידה, להתקין עוף ותפוחי אדמה לתנור? האם הגב לא מצטמרר לך כשהמדרגות חורקות בדיוק כמו אז, כשהיית ילדה ופחדת מגנבים בלילה? הרי למעֵט צבע שחודש וכמה שיפוצים קטנים שנעשו מחמת הזמן שחלף והותיר חותם, רצפת העץ, הווילונות הכבדים, הכול נשאר כשהיה.
 

בחדר שלך מצאתי את חלקת הקיר הקטנה שבה חרטנו את ואני את שמותינו, בלילה בו נשבענו לחברות-נצח. כמה טוב שמישהו התרשל בעבודתו במהלך השנים ודילג במקרה או שלא במקרה, על קטע הקיר ההוא בעבודת הסיוד. כך נשארה לי את הפינה הזו וכשהתקרבתי אל הקיר, במקום שפעם עמדה המיטה שלך, כמעט שיכולתי להריח את ריח חמאת הבוטנים עם ריבת המרמולייט ששתינו היינו מכורות לה פעם וכשהייתי באה לישון אצלך אחרי בית-הספר, נישנשנו כריכים עגולים מרוחים בשכבות נדיבות ובאוזניי התנגנה "מנדי" של בארי מאנילו והתכרבלתי ליד הפינה הזו בלילה הראשון שנָּחַתִּי פה וישנתי שנת ישרים.

■■■

חודשיים חלפו מאז פקד האיש הזר באפודה הכחולה את ביתנו באותו ערב קריר וביקש להנמיך את נגינת הצ'לו של אורי. מדי פעם הייתי מזכירה אותו באוזניו של רובן, מספרת שכשאני משקה את העציצים במרפסת הסמוכה לסלון, אני רואה לעתים את המתרחש בבית שממול, ורובן סיפר שיום אחד פגש אותו למטה, במכולת של אברם, קונה עיתון "הארץ" ואוכל בייגלה חם עם מלח ושומשום, בעמידה. משום מה, רובן לא נראה מוטרד כל כך מקיומו וממצבה של אישתו.  כששאלתי אותו למה לא הזמין אותו לעלות אלינו לקפה, להתרגע, לשכוח לכמה רגעים את שגרת היום הקשה שלו, הוא הסתכל עליי בתמיהה ואמר לי שהוא לא חושב שצריך להטריד אותו בעניינים חברתיים עכשיו. כזה היה רובן, ג'ודי. הגיוני, עֵצי, לא מתחבט ומתלבט בייסורי נפש של דמויות מקריות שנכנסות או עוברות בחייו. אי אפשר להגיד שכך היה לגביי. אבינועם העסיק אותי יום ולילה, ובין העבודה שלי, הילדים, רובן, החברות, האירוח, הכביסות ושאר פעילויות החיים שלי, אבינועם ריחף כענן לבן צמרירי ורך והמסתורין סביבו רק גבר בתוכי כמו ג'יני של אלדין, בתוך בקבוק שצר מהכילו.

אחרי חודשיים של צפייה מן החלון בכל רגע פנוי שלי, ותמיד כבדרך אגב, בהשקיית עציצים, בתליית כביסה, בקריאת עיתון או ספר כשלראשי כובע קש רחב-שוליים ומשקפי שמש שיתעתעו במסתכל בדירה ממול ולא יעידו על כך שאני ממקדת את מבטי רק לשם ולא לדפי הספר או לאדמת העציצים, ירדתי בשלוש לפנות בוקר בצעדי חתול חרישיים וחציתי את הכביש אל מרגלות הבניין שממול. החודשיים האחרונים הותירו אותי קצרת-רוח. מצאתי עצמי כמעט מקנאה בוורדה על מחלתה, על הגבר נעים-ההליכות, המתמסר לניסיון להקל עליה ואולי לרפאה והעובדה שנכנס לחיינו ופתאום נעלם, הקשתה עליי מאוד עד שהייתי חייבת לעשות מעשה ולנסות לדעת מעט יותר מאשר לקרוא לו ביני לביני או ביני לבין רובן, "ההוא שאשתו חולה". ליד דלת האינטרקום שבבניין שממול, על תיבות הדואר, גיששתי עם האור שבקע מהטלפון הסלולארי שלי והסתכלתי מי גר בדירה מספר חמש ובדירה מספר שש, שתי הדירות שנמצאות בדיוק בקומה המקבילה לדירתנו, בבניין שממול. להפתעתי, שתי הנשים שגרו שם, נקראו ורדה. בדירה חמש התגוררו ורדה ואבינועם תירוש, ובדירה מספר שש, ורדה ואליקים דיאמנט. אבינועם תירוש הוא ד"ר, התואר הזה צמוד לשמו, ובתוך תיבת המכתבים עדיין היה נעוץ ה"גלובס" מאתמול בערב.

נטיתי להאמין שאולי ד"ר אבינועם תירוש הוא האיש שסועד את ורדה, שהרי בגלל הערב הקשה שהיה שם, לא התפנה לרדת כדי לקחת את העיתון. בהרף רגע אני מגרשת את המחשבה הזו ממוחי, שהרי גם אליקים דיאמנט היה יכול לשכוח לקחת את העיתון, בעיקר אם חזר הביתה מוקדם מהרגיל והתעייף לרדת שלוש קומות ואז לטפס אותן בחזרה.

אור נדלק לפתע בחדר המדרגות ואני נבהלת. אני פונה לאחור ומשתדלת להסתתר מאחורי ההיביסקוס הגדל פרא בצד הימני של חדר המדרגות אבל שומעת צעדים וכלב דלמטי מתפרץ פתאום החוצה, מושך קולר שכרוך סביב צווארו שקצהו אחוז בין ידיו של אבינועם שדפק על דלתנו. הם עומדים על שפת המדרכה ואני מתנשמת בקושי, מרגישה שאת דופק הלב שלי אפשר לשמוע עד רחוב השופטים והנביאים. בלי לחשוב הרבה, או אולי דווקא אחרי מחשבה, איני זוכרת בדיוק, אני יוצאת מתוך ההיביסקוס ומכחכחת בגרוני. הוא מסתובב וכמעט שומט את הרצועה מרוב פליאה. נעמי? הוא לוחש, מה את עושה כאן באמצע הלילה? ואני, בלי להתבלבל אפילו, מודה באמת לאמיתה. מספרת שהטריד אותי שלא ידעתי את שמו וכיוון שעבדתי עד עכשיו - טוב נו, שקר לבן קטן אבל הוא לא ישים לב - אז ירדתי למטה להוריד את שקית האשפה ואמרתי לעצמי שאציץ בתיבת המכתבים ואנחש את שמו אבל יש שתי ורדות בקומה שלישית, אני מסיימת ומחייכת ומודה לאל שבחושך הוא לא רואה את אגלי הזיעה הקטנטנים שמבצבצים מעל השפה העליונה שלי. הוא מגייס גם כן חיוך קטן ואומר, אבינועם. נעים מאוד, נעמי, אני אבינועם וזה גשם, הכלב שלנו. אני לוחצת לו יד  וידו חמימה וחזקה ועוטפת עד שאני מתפתה להשהות את היד שלי בשלו, לעוד רגע אחד בלבד.