מתוך הרומן "עמוד-שנים ליום" לצדוק עלון: רבין, ליבוביץ וזהבה טובת הלב. לזכרו של יצחק רבין

מתוך "עמוד-שניים ליום"

זהבה בוכה על רצח רבין, ותוהה מניין תשאב עתה את הכוח להילחם את מלחמת הקיום שלה לבדה

כשהייתי מספר את הסיפור על הרס"ר דני שאיבד את כובעו מיד היו נזכרים כולם במעשים דומים, וכך הייתה מתגלגלת השיחה מן הרס"רים אל המפקדים, ומהם אל אלופי צה"ל ורמטכ"ליו, ומכאן כרגיל הייתה מגיעה לפוליטיקה, ואם כך, אז איך אפשר בלי שזהבה תזכיר את רצח ראש הממשלה היקר יצחק רבין ז"ל?
 

            זהבה - שטיפולה בקהל הלקוחות הירושלמים היה ידוע בשל טוב לִבה וניסיונותיה לרַצות את הכול, עד כדי כך שאיציק, שאִבחן תכונה זו אצלה, ידע לנווט אותה לקידום צרכיו הוא על ידי כך שהיה מסביר לה חלקלקות מה הן ציפיותיו ממנה, והיה יודע שמכיוון שהיא להוטה לרַצות אותו ואת הכלל תעשה הכול על מנת לעמוד במה שמצופה ממנה - זהבה זו עברה משבר קשה כשראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נרצח.
 

            בשבועות ואולי אף בחודשים שאחרי הרצח היא הייתה פוקדת את חדרי ומתייפחת בבכי. איך, איך הדבר קרה? כל כך אהבתי אותו, כל כך סמכתי עליו, כל כך האמנתי בו. איך הדבר קרה? הלוא היו לו כוונות כל כך טובות להביא שלום לעם. וכשהיא מתייפחת בבכי אני חש כי מה שהיא רוצה באמת לומר הוא כי את מלחמת הקיום שלה הפקידה בידי יצחק רבין, ועתה, לאחר שנרצח, עליה להילחם את מלחמת הקיום שלה בעצמה וללא עזרתו, אבל היא כל כך טובה, שמניין תשאב את הכוח להילחם את מלחמת הקיום שלה לבדה? הלוא הייתה עושה הכול כדי להתעלם ממלחמת הקיום שהייתה צריכה לנהל למען עצמה, עד שאפילו אמרה לי פעם, אני שונאת את הבנק הזה. הלוואי שהייתי יכולה לעבוד במקום ציבורי ולא במקום פרטי, אבל איך עכשיו אני יכולה לעשות את זה?






יצחק רבין ז"ל. זהבה השליכה עליו את יהבה. צילום: אי-אף-פי



 

            זהבה טובת הלב, שיודעת להתבונן על רווקותה בעיניים מצחיקות ובהומור, זהבה, שיש לה צורך להרגיע בטרם תירגע, נמלאה התרגשות ועיניה כוסו דמעות כשחשפה בפנַי שיר שכתב הקבליירו שלה - כך כינתה את הגבר הנשוי שעמו ניהלה רומן. למען האמת רבים פִקפקו בקיומו של הקבליירו שלה. (קבלרו אומרים ולא קבליירו, רציתי לתקן אותה, אבל לא עשיתי כן, שמא בכך אפגע במי שהחשיבה כאביר נעוריה. אגב, זה זמן אני שם לב כי רבים במשרד אינם הוגים את המילים הלועזיות כהלכתן, כאילו העיקר הוא שישמעו השומעים כי המילה יצאה מפיהם ויבינוה.)

באחת הפעמים מסרה לי את תוכן השיר:

בהרבה בתים (כך קראה)
בהרבה בתים
חשים שבן בית נלקח מהם.
אנשים מבוגרים
חשים כמו ילדים קטנים
המצפים לבוא אביהם
אך הוא לא יוכל להגיע.
הלך
הלך מי שהיה בידו סוד
הלך מי שלא עשה שום מאמץ
להסתיר את סודו -
הלך הוא וסודו עמו.
בעברית של אבותינו -
אבותינו שהעניקו לנו
את כל מה שיש לנו
על מנת לשמור ולא על מנת להכחיד -
בעברית זו מ"ם סופית מתחלפת עם נו"ן סופית:
רבים רבים רבין
רבין רבין רבים

            רבים במשרד חושבים שזהבה סתם בודה מלבה את עניין הקבליירו שלה, אבל אני האמנתי לה כי ידעתי שלי לא תכזב, וחוץ מזה מי כתב את השיר על רבין שהראתה לי?

לימים נודע לי כי לא הקבליירו שלה הוא שכתב את השיר ואף לא היא עצמה, אלא בן אחותה המתבגר שעמו היו לה קשרי ידידות. היא גידלה אותו, והוא אהב אותה, שהייתה מעניקה לו מעצמה, אלא שהיא התביישה לספר לי את האמת.

זהבה מתייסרת על כי נרתעה מלבקש שיחליפוה כדי שתוכל להשתתף בהלווייתו של ליבוביץ

זהבה, שבורחת מעימותים גם אם אינה חלק מהם, מרבה לפקוד את חדרי מדי יום. היא אינה מניחה לי דווקא מפני שהיא מסמפתת את ההערות באוויר שלי, שביסודן הן חיוביות (כך היא מפרגנת לי). פעם אמרה לי, תדע לך שיש כאלה שאומרים שהיה מגיע לרבין. אני לא מבינה את זה. הם אומרים שהשמים הענישו אותו. להגיד לך את האמת? (וכאן היא מהדקת את משקפיה לאפה, שמרוב התרגשות מטים לנפול) - אותי זה מגעיל. איך הם יכולים להגיד דבר כזה? אם כבר אז צריך להגיד שהרצח שלו הוא מהשמים כדי שהוא ייזכר כגיבור ישראל ותהיה לו תהילת עולם. תראה, רק תראה איזה אנשים עובדים בבנק הזה. ומי יודע, היא ממשיכה בלהט, מי יודע מה חשב רבין באותן שניות לפני שנפטר (כך הייתה אומרת, נפטר). מי יודע איזה מחשבות עברו לו אז בראש. אני הייתי מנסה להרגיעה, אך ללא תועלת. כל כך רוצה היא לרַצות את כולם, עד שמבוכה בנפשה איך לרַצות את אלה שאינם מוקיעים את רצח רבין.
 

לא אחת כשהייתה זהבה פוקדת את חדרי הייתה מזכירה בנשימה אחת גם את ישעיהו ליבוביץ - כמה צדק וכמה ידע, ואיך היא רואה אותו מהלך ברחובות ירושלים. אני אוהבת את ליבוביץ, הייתה אומרת, ואני הייתי מהנהן כי יש לי חיבה לפילוסופים. בתחושות פנימיות אני מבין כי הם אינם מפסיקים להשתומם; דברים ברורים הם רוצים להראות שניתן לראותם כלא ברורים, ודברים לא ברורים הם רוצים להראות שניתן לראותם כברורים. ומכל מקום, כיוון שהם אינם חדלים להשתומם, הם אינם נהפכים לציניקנים. מניסיוני חשתי כי מי שמתחיל להפסיק להשתומם מתחיל להיות ציניקן.
 

אני אוהבת את ליבוביץ, הייתה זהבה אומרת לי. ואני הייתי נזכר בשיעורים שלו ובחוש ההומור שלו, ומתוך כוח החיים שבקע ממנו הייתי רואה את הזִקנה שבו, והייתי נזכר בחוסר האונים של העיוורים שאותם ראיתי בילדותי פוסעים ברחובות ירושלים ומכינים את נתיב הליכתם בעזרת מקלותיהם וטוב לבם.


 




עטיפת ספרו של ליבוביץ על הרמב"ם. הוצאת "ליאור שרף - הפצות"

כמה הצטערה אל לבה זהבה על שלא עלה בידה להשתתף בהלווייתו של ישעיהו ליבוביץ. היא חשה כאילו היא פגעה בליבוביץ, והפגיעה בעקרונותיה שלה (שאחד מהם הוא שלא לפגוע באף אחד, גם אם אין זו פגיעה ממשית אלא פגיעה בכוח או מה שיכול להתפרש כפגיעה) הייתה קשה לה מנשוא.

אברהם יצחק ויעקב, הייתה זהבה אומרת לי, תשים לב איפה יצחק נמצא. הוא נמצא באמצע, רק הוא - יצחק רבין - היה מסוגל להביא את השלום. ותאמין לי, הייתה אומרת, שמי שכתב את השיר הוא הקבליירו שלי ולא אני.

וכך הייתה מסיימת, ודמעות היו עומדות בעיניה.

צדוק עלון: משורר וסופר פילוסופי