את חלקו הראשון של העיון סיימתי בציון שבר פנימי, שהתרחש לאחר החלק השלישי בסדרה ("יום הרוזנת"). חלפו שש או שבע שנים עד החלק הרביעי, שנתפש, כשלעצמו, כחלק תפל ברצף: נראה היה, שבניית ההיכל שבתה, או שהאדריכל הסתבך במערכת של לבירינט פנימי, שאיננו מוביל אלא למבוי סתום. באירוניה מסוימת ייאמר, שאותו סוג של שבר שניפץ את חוויית חייהם של גיבורי הסדרה הלוריאנית, שהטיל אותם עד קצווי ארץ ואילצם לעטות מסֵכות אטומות, התרחש בפועל, ממש, בסדרה עצמה. דמויות תפלות וצִדיות, מן הסוג הבלתי אותנטי, הללו שאטומות לאור ההיכלות, החלו תופסות מקום נכבד במערכת הסיפורית. דמותה של לאה הימלזך מבקרת האמנות המרכסיסטית, דמותו של בנה, תמוז עשתרות שנגלה, גם הוא בפריז, כתומס אסטור, עסקן אמנות ומבקר-ספרות המתכחש לעברו הירושלמי ברחוב החבשים ולידידותו האינטימית עם המספר. ודמויותיהם של אוריתה לנדאו, גבריאל לוריא ואשבעל עשתרות, נדחקו לשוליים של המערכת הסיפורית הלוריאנית.
עטיפת הכרך השישי ב"לוריאן" לדוד שחר - "היכל הכלים השבורים". (הוצאת עם עובד). לדידו של נבות, חזר שחר כאן אל שיאו מן הכרך השלישי "יום הרוזנת"
חמור מזה, בחלק הרביעי, התרחשה העתקת דגשים מפתיעה: דמות המספר. שוב אין זה אותו נער ירושלמי קשוב ונוח להתרשם, אלא מספר מבוגר, המכהן בתפקיד כלשהו בסוכנות היהודית בצרפת. עם הדגש מירושלים של שנות ה-30 אל פאריס של שנות ה-60 וה-70, והטיפול בשברים היותר אטומים של ההיכל, נעלמה החזית המחופה שַיש, הדגש הועתק אל ערימות האשפה ואל הקירות החשופים. החלקים המטפלים בדמויות האור, הצטמצמו והלכו; המרחק בין הווייתן היומיומית, לבין הווייתן האורית, הקסומה והחד-פעמית, הלך וגדל. (הדברים אמורים בדמותה של לינה-נין-גל, אבל גם בדמויות אחרות, כגון דמותה של איילת השחר וכיוצא בהן.) המהות הנִסית, ההופכת דמויות יומיומיות מהוהות למקור אור פתאומי נתפשה לא פעם כ"דאוס אקס מאכינה" מובהק: נראה היה בעליל, שכל תפקידן להוות ניגוד לדמויות האטומות, שתפסו את מרכז במת החלק הרביעי ("נין-גל") והחמישי ("יום הרפאים").
ראוי לעצור ולשאול מהו מקור השבר העמוק שיצר, בסיכומו של חשבון, היכל שבור, המובנה משני חלקים שונים, שלא התאחו, בעצם? התשובות על כך רבות ומורכבות, ותלויות הקשר. חכמי "תורת ההתקבלות" יכולים לטעון, שהשבר נבע מן ההתקבלות המעטה והשטחית של שלושת חלקי הסדרה הראשונים: שלושת הרומנים שראו אור, ראוי לציין, היו רחוקים מלהיות רב-מכר אפילו בהקשרים הצנועים והשפויים, לכאורה, של שנות ה-70, בטרם התפרעה וקרסה לחלוטין המערכת הספרותית העברית.
להמשך המסה של אמנון נבות על "היכל הכלים השבורים" לדוד שחר באתר "יקוד"
אקו"ם