לגיא כואב הראש
בתחילתה של המאה העשרים ואחת בעידן שבין הדיו לדיגיטאלי - כשהדברים נקטעו עד כדי יציבות. ימים לפני חודש תמוז. עצר איש ברחוב ריק לפני שני אנשים בשנות העשרים לחייהם. עצירתו, שלא הייתה עצירת פתאום, הייתה ללא כל מטרה, כמו כל שנות חייו האחרונות, והיא תאמה להפליא את זמנו שבו הוא חש מיותר.
"סין מוכרת נשק לאיראן. האם אתה מודע לכך?" נכתב בשלט אחד, ואילו בשלט השני נכתב בשפה האנגלית "מה אתה מתכוון לעשות?"
על פי תנועות גופם, מבטם המרצין והשלטים שהיו בקרבתם, היה אפשר לנחש ששני הבחורים האלו אחראים לשני האובייקטים הללו. אולם, לו היה מרחקם מן השלטים רב יותר, נאמר עוד כמה מטרים ספורים, היה אפשר גם לומר ששני חפצים אלו אינם שייכים להם, או אולי ששני הבחורים הללו היו פשוט חלק מסביבה עירונית.
עטיפת הספר "המיותרים" ליגאל גודקוב
ככה חשב לו האיש שנעצר ליד שני הבחורים הללו. אבל מה שקבע בכל זאת ששני חפצים אלה שייכים להם, היו תנועותיהם - תנועות עדינות וסיבוביות. אבל האיש לא הסתפק בכך, כי בעיניו שני הבחורים היו ישראלים, ככה לפחות הם נראו וזה מה ששידרו, וככה חשב לעצמו האיש, וזה היה המרחב שבו פגשם. לא היה אפשר להפריך זאת, כי בדיוק באותו הרגע פנה אחד מהבחורים לעברו של האיש ואישש זאת, הוא דיבר בשפה העברית:
"אתה רוצה להצטרף לעצומה?" האיש לא ענה, אף שהביט בהם, הוא בעצם הסתכל לתוכו פנימה וניסה להבין את קליטת המידע הגלובלי שהוחדר בתוכם בנושא שהיה במרחק אלפי קילומטרים מהם וכיצד מידע זה הפך לפלט שכתוב בעברית.
האדם שלא ענה לשני הבחורים התהלך באותה שעה חסר מעש בתוך עצמו וברחוב כלשהו בתל אביב חש מדי פעם בנוכחותו. אדם זה ענה לשם גיא והוא נולד כבן... 
יגאל גודקוב, מחבר "המיותרים"
אנחנו, בבלוג הספרותי, מתחילים לפרסם את הרומן האינטרנטי העירוני, העכשווי והמעניין של יגאל גודקוב - "המיותרים". בכל פעם נפרסם עמוד אחד מכתב היד. שימו לב ללינקים בכל דף מהרומן. שיהיה בהצלחה.
אקו"ם