המשורר אריק א. על אצ"ג המוקדם ב"יקוד" - כתב עת אינטרנטי לספרות עברית. חלק ראשון

העירום, השעיר והקדמון

פרולוג

בתקופה בה מעוצבת האישיות, בה לומד אדם להכיר את עצמו, סובייקט נבדל ופועל בעולם מלא וצפוף בסובייקטים אחרים - רחוקים וקרובים, עוינים ואוהדים בסביבה חלקה מוכרת, חלקה זרה - הכרתי לראשונה את שירתו של אורי צבי גרינברג. היה זה בתחילת שנות ה-80 עת התגייסתי לצבא, בשיאו הנדמה לא נגמר של גיל ההתבגרות. אני, שנחשפתי בבית הספר לשירת עמיחי ובעיקר זך כמייצגיו השונים של המהלך החדש, המרד בשירת אלתרמן והדורות הקודמים, נציגיה המובהקים של השירה העברית הצעירה ה"מודרניסטית", שירת 'אני' קיומית אליבא דתכנית הלימודים בתיכון, הוכיתי בתדהמה למקרא שירת 'הגברות העולה', מהדורה ראשונה שהביא לי חברי נתן מספריית ברזילי שליד כיכר דיזנגוף חתומה בחותמת הסתדרות פועלי ארץ ישראל. כמי שהורגל באירוניה מרה ודקה, בנימוס של ג'נטלמן אנגלוסקסי, בשירת 'אני' שדופה שלא סיפקה אותי, ניצבתי בראשונה מול פרץ פאתוס לא מתפשר ונוקב. הדבר הראשון הזכור לי ממפגש זה הוא הצורה. צורתה לא דמתה, אינה דומה, לשום שירה אחרת. לא שורות קצוצות כמו תספורת צבאית, אלא שירה גדולה בעלת שורות ארוכות כמו בפרוזה, לעתים ללא ניקוד. צורתה נדמית לכל טקסט אחר עד שיש מקרים שקשה לזהותה כשירה, לעולם לא מכריזה על עצמה ככזו.

הדבר השני הוא היותה של שירתו גברית; צעירה; גברית וצעירה. שירה של 'אני' שעוסקת קודם כול ב'אני' במעגלו האישי ביותר, אולם אינה מגבילה עצמה למעגל זה אלא נחשפת ועוסקת בכל תחום של ההוויה, חיצוני או פנימי, מודע ולא מודע, וכל תחום שכזה מזין ומפרה ולעתים גם מאיין את ה'אני' על מכלול חוויותיו, תפיסתו הרב-ממדית והסותרת לא אחת את עצמו ואת כל שסובב לו. כוונתי בשירה גברית וצעירה היא לפני הכול למין חיוניות, אינטנסיוויות מילולית וחווייתית סוחפת, כזו שדבר - בעולם המילים או המציאות - אינו יכול לספק אותה וכמעט תמיד אף אינו יכול לה. חיוניות מילולית וחווייתית שכזו אינה בנמצא בשירת זך וכוונתי זך כאן היא למשל בלבד, בשל חשיבותו ונחשבותו כמחולל תפנית בשירה העברית החדשה. למעשה, קשה למצוא לכך מקבילה בשפה העברית בכלל, אלא אם נרחיק עד למקורות. גם בשירה הזרה יהיה זה בלתי אפשרי למצוא מקבילות, אך בהחלט ניתן לדבר על קווי דמיון מסוימים וחלקיים בנוסף על אלו הידועים, לשירתו של וולט ויטמן, גם לשירת וויליאם בלייק ורמבו.

עיקר עניינו של חיבור זה הוא לחשוף בפני הקורא את נושאיה העיקריים של שירת האני של אורי צבי גרינברג. החיבור מתמקד ברובו בתקופה קצרה בת כארבע שנים, 1924-1928, בה פורסמו שלושת ספריו הראשונים בעברית - "אימה גדולה וירח" (1924-1925); "הגברות העולה" (1926); "אנקריאון על קוטב העיצבון" (1928).

אף שכבר בספרו הראשון בא"י מתחוללת התפנית בשירתו אל עבר היהדות כגזע ולאום, הרי דווקא בספרים הנדונים כאן הגיעה אל שיאה ומיצוייה שירת היחיד: ניסיונו של המשורר לעצב ייצוג כללי ואוניברסלי של קורות "האדם העולמי", או כפי שהוא עצמו ניסחה "הכרת היישות". אותו אפוס של האני, אשר מספר את ראשיתו ואחריתו של האדם מתוך נקודת תצפית פילוסופית, אך בראש ובראשונה חווייתית; הבקעת הגברות תוך גילוי התשוקה ואובדנה.
 

מפעלו השירי זה של אצ"ג, כפי שאני מבין אותו, עומד בסימן המורא מפני מהלכו של הזמן ומפני המוות. את המזור או התיקון לכך הוא מבקש למצוא בשפה. ואולם השפה - השירים - אינם יכולים לספק כל תשובה לכך. "הכרת היישות" מסתיימת בדיוק בנקודה זו, בהכרה כי אין מוצא בשפה. יתר על כן, השפה עשויה להיתפס באופן לא מודע כגורם לאותו כשל, דווקא משום שבאמצעותה מושגות התובנות הקיומיות הנוקבות. כאשר אצ"ג מודה כי "חשבון נפשו יפחידהו" הוא עשוי לפתח טינה, לפנות כנגד השירה הגורמת לכך. דבר אחד ודאי, האכזבה הנגרמת מאי יכולתה של השפה לתקן מחוללת תמורות משמעותיות בשימוש שהוא עושה בה משלב זה. בחירתו בצמצום האמצעים האמנותיים - הפסקת השימוש בריתמוס הרחבות - מעידה על כוונתו למזער את השגת אותן תובנות, ומכאן את הפחד שהן מעצימות ומטילות. מרגע זה, משנה המשורר את נושאי שירתו, וספריו. למן "כלב בית" (1929) עוסקים בתיעוד המציאות והקורות של העם היהודי ושל היישוב בארץ. רק בערוב ימיו, מתוך השלמה והבנה עמוקה, הוא חוזר לשירת האני הגדולה. לא מתוך ניסיון לתקן או להיוושע, אלא כתיעוד פרשני של חייו, בדידותו ותשוקתו.
 

שירתו זו, אם כן, היא בראש ובראשונה ניסיון הרואי להתמודד עם השפעתו של הזמן על הגוף והתודעה ובסופו של דבר עם המוות. ניסיון זה במיטבו הוא כמובן אינו בגדר התגברות על המוות, אלא בגדר הבנה צלולה יותר ויותר, ומכאן אף שליטה טובה יותר, של עצם ההוויה. אם שירתו המוקדמת מגיעה לידי מבוי סתום למיצוי, שכן אין "גאולה" בשפה, ולזניחה של "הכרת היישות", הרי שירתו המאוחרת ביותר נוקטת באסטרטגיה שונה. לא זו בלבד שהיא מעצימה ומחדדת את התובנות הוותיקות ואת הכאב הכרוך בהן, בעצם ליטושן היא יוצרת תובנות-על המשמשות בו זמנית גם להרפיה. על ניסיונו ההרואי של אצ"ג מעיד ניסיונו ה"פתטי" של משורר אחר הדן בסוגיות ובמצוקות דומות. שירתו של דוד אבידן העומדת בסימן עתידני מנסה "לנצח" את הזמן באמצעות ניכוס העתיד להוויית המשורר בהווה. זו שירה שבשלביה המתקדמים מתרחקת יותר ויותר מהשגת תובנות. אבידן נוקט באסטרטגיה המנסה בעצם השימוש במילים, בהפעלתן החוזרת והעיקשת, לכונן את השירה כמפעל מילולי-חלופי המבקש להתגבר, תוך מעקף מכוון מתכנים ומניתוחים קיומיים, על "מציאות" והוויה שהזמן עושה בהן שמות. ואילו שירת אצ"ג מכריזה כי ה"יקר-מכול-לי הבשר והדם!".

נדמה כי יהיה זה בלתי אפשרי להפריז בתוקפה של שירה זו כיום. מארג המוטיבים, המרכיבים את "הכרת היישות", יוצג תוך כדי בחינת פריסתם וגלגולם לאורך כל שלושת הספרים הנדונים, בהם אני מבקש לראות מכלול אחד.

ואלה תת-פרקי החיבור:

§                           הקדמה - נכספות וחיתוכים; התכוונותו של המשורר; כלפי תשעים ותשעה

§                           מחיק הרחם; אל חיק הקבר; גילוי התשוקה - הגברות; בין התלהבות לשיגעון; חיבוק הבדידות; האישה; השפה כמפלט לתשוקה

§                           בין דיבור לאיפוק - השפה כגוף; הפיכת הסדר הקיים; התנאי להכרת היישות; חלב אם וסיגוף

§                           העוני כמטאפורה; תכונת המשורר; תשוקה בצל המוות; קץ ללא נחמה; אימת הכרת היישות

§                           עקרות ופריון; אירוטיקה של האדמה; המבנה הבינארי המדומה

§                           מהלכו של הזמן - הגוף כזירה; פייטן האובדן; הקדמון; לבוא חשבון - אצ"ג כיום


להמשך המסה של אריק א. על אצ"ג באתר "יקוד" - כתב עת אינטרנטי לספרות עברית






המשורר אריק א. כותב המסה



המסה כולה פורסמה בעמדה 15 בעריכת עמוס אדלהייט ורן יגיל