איך אפשר שלא להתאהב בארתור רמבו ,(1891-1854) ילד הפלא של השירה הצרפתית בכל הזמנים. זה שהמציא את האגו הנבואי של המשורר, זה שבעט בכל המשוררים האחרים בתקופתו, שאיים וקיים להפסיק לכתוב ולנסוע לארצות רחוקות (אינדונזיה, תימן, אתיופיה,( לעסוק במקצועות הנראים לנו, הבורגנים, כאקזוטיים (משגיח על פועלים במספנה, סוחר טבק, סוחר נשק;( הילד שאת הקורפוס הנצחי שלו כתב בין הגילים 14 ל.19- הלך הילד, נשאר הפלא. רק הפלא. 28 שנה עמל המשורר משה בן-שאול על תרגומי המופת לרמבו. זמן שהוא פי שבעה גדול יותר מן הזמן שבו לקח לרמבו עצמו לכתוב את הקורפוס. עוד הוכחה לכך שאמנות צרופה לא קונים בקילו. והתוצאה ניכרת. התרגומים מעולים. נראה שבן-שאול שקל כל מילה ומילה, מחק ושוב תיקן, למד את הרקע הספציפי של כל שיר ושיר. בעבר ניסו את כוחם מתרגמים אחרים בקורפוס של רמבו: אליהו מיטוס, המשורר אורי ברנשטיין והמשורר מאיר ויזלטיר; אבל אף פעם לא תורגם רמבו בהיקף כזה ומתוך דבקות שכזאת.
השירים היפים של רמבו הם השירים של הילד שרואה את הילדים, הנערים, בעולם המבוגרים ")מתנות היתומים," שכתב בגיל 15 בהשפעת ויקטור הוגו; "המשוררים בני השבע," שיר ביוגרפי; "פולות הכינים," "הישן בגיא,(" יש בהם רגישות עצומה. וגם שירי ההרפתקה, השירים ההדוניסטיים, אוהבי החיים המרבים בדימויים ובראיית החיים כחרא אחד גדול מחד, ומאידך, כמשהו שאסור בשום אופן להפסיד אותו, כי הוא ורק הוא - האמת הבשרית הרוטטת ")שמש בשר ודם," "למוזיקה," "אל הקברט הירוק," "האונייה השיכורה," "הלב המוקיון.(" לעומתם השירים על הקומונה הפריזאית לא עוברים בעברית, וגם השירים העוסקים בפוליטיקה הפנימית של צרפת במאות ה18- וה19- לא יאמרו דבר לקורא הישראלי, בגלל הספציפיקציה והריחוק. הם חשובים רק להבנת ההקשר של רמבו. הספר כולו מראה את התנועה של רמבו מן הצורות הסגורות (הסונטה, השיר המחורז) אל עבר הצורות הפתוחות, שירה חופשית מעורבת בקטעי פרוזה רטוריים והגותיים. הכל מתנקז ליצירת השיא שהיא "עונה בגיהינום."
געגועים לברברים
ביולי 1873 רב ארתור רמבו עם אהובו, המשורר פול ורלן, על רקע העובדה שאשתו של ורלן ואמו ניסו להרחיק את רמבו, והפריעו לרומן הסוער שנתהווה. ורלן, מבוגר מרמבו בעשר שנים, אחוז רגשות קנאה על כישרונו של הגאון הצעיר, שולף אקדח שקנה בבוקר אותו יום, ובהתקף שכרות יורה שתי יריות לעבר רמבו שנפצע קלות. רמבו הפצוע בורח לרחוב. הוא נתקל בשוטר ומודיע לו על המקרה. ורלן נאסר ונשלח לבית הכלא לשנתיים. רמבו נשלח לבית החולים סנט-ז'אן. כריסטופר המפטון זיהה את הפוטנציאל הדרמטי הגלום בסיפור האהבה וברא מזה תסריט מלודרמטי. בתפקיד ורלן, דיוויד תיוליס ")עירום" למייק לי;( בתפקיד רמבו, הטייפ-קאסט המושלם: ליאונרדו דיקפריו. אך הסרט לא נסק.
חזרה למאה ה.19- בעקבות הרומן הזה והזעזוע הרגשי, רמבו מסתגר קודח כולו וכותב. מה שיוצא לבסוף זה "עונה בגיהנום." איזו פואמה נפלאה, חופשית וכבולה כאחד. במרכז הפואמה עומדים רעיונות מודרניים מובהקים, שפרנסו את הספרות הצרפתית ואת הספרות בכלל במאה ה19- ובמאה ה.20- ראשית, ההנחה הבסיסית, כי "החיים הם במקום אחר." הרצון לברוח מאירופה, להתרחק מן המערב. החשק לפרוץ את תרבותיות-היתר אל עבר עולם פראי-שחור, חופשי ממילים, מלא רק בתנועות קמאיות.
רמבו מבקש להתחבר אל אבותיו הגאלים, עובדי האלילים, ולא אל צרפת הנוצרית המתחסדת המוכרת לו. "מאת אבותיי הגאלים ירשתי עין כחולה-לבנה, את המוח הצר ואת איטיות המאבק. נראה לי שלבושי הברברי כמלבושם, אלא שאני אינני מושח את שערי בחמאה... כאן אני יושב על זה החוף הארמוריקאני. גם אם יאירו כאן הערים בערוב היום, יומי כבר תם; אני נוטש אותך אירופה. אוויר היום יבריא את ריאותיי. האקלימים האבודים הם ישחימוני... אני אחזור ואיבריי מוצקים כברזל, עורי שזוף וזעם בעיניי... כמרים, פרופסורים, מלמדים, טועים אתם במוסרכם אותי אל בית הדין. מעולם לא השתייכתי אל העם הזה; מעולם לא הייתי נוצרי, שייך אני לבני הגזע, אלה המזמרים בעינויים... אני חיה... ובכל זאת גם לא חלמתי על התענוג בהתחמקות מן הייסורים המודרניים (רמבו משתמש בשלב מוקדם כל כך במילה זו, לפני שקרמה עור וגידים כמושג, לפני שנשחקה והתרוקנה מתוכן.( לא היה לי שום רצון להתעמק בחוכמתו הממזרית של הקוראן." כמה אקטואלי זה יכול להיות היום, שורות אלה של חלוקת העולם לצד המוסלמי, המזרחי, העני; למול המערב הנוצרי, העשיר, השבע. אכן, רמבו היה משורר-נביא. הוא נתן גט כריתות לכמה מאושיות התרבות: למילה הכתובה. הוא חיפש את הצד המיסטי, המאגי במילה: "האם אכיר עוד את הטבע? ואת עצמי אכיר? לא עוד מילים (ההדגשה במקור - ר.י) אני טומן את המתים בתוך בטני. צעק, טנבור, צא במחול ורקוד, ורקוד, ורקוד! לא אנחש את השעה שבה ינחתו הלבנים, שבה אפול אל תוך האין. רעב, צמא, צעקה, ריקוד, ריקוד, ריקוד, ריקוד! המצאתי את צבען של התנועות! אֵ - שחור, אֶ - לבן, אִ י - אדום, או› - כחול, או - ירוק." ריקוד במקום מילים, צבעים במקום תנועות שמפיק הגרון." על כל מה שמודרני דיבר כבר רמבו. הומוסקסואליות, הוא כתב כאישה, הוא כתב על הרעב הקיומי-הנצחי, על האינטימיות; הוא ביקש לבקר את הזוגיות ואת הנישואים המחייבים. הוא דיבר על אובדן האמונה, משבר הערכים, מושגים שנראים לנו מובנים מאליהם; הוא דיבר על חירות כמושג מפתח בהבנת האדם, מעמד האסיר, האסיר כמטאפורה: "עודני ילד, וכבר הערצתי את האסיר העקשן, מאחוריו ננעלים תמיד שערי הכלא: ביקרתי באכסניות ובעליות-גג אותן קידש בשהותו; ראיתי מבעד רעיונותיו שלו (ההדגשה במקור - ר.י) את השמים הכחולים ואת פריחת העבודה שבכפר, וחש הייתי בגזרות הגורל שלו בערים. כוחו גדול היה משל קדוש. דרכיו מוחשיות יותר משל כל נוסע - הוא נוסע לבד, לבדו! עדות לניצחונו, לתבונתו."
הכל מסומם והזוי
קובץ נוסף, מעט מאוחר יותר, של רמבו, שהשפיע רבות על הספרות הצרפתית הוא "אילומינציות" - קובץ הארות, או הזיות בפרוזה. זהו ספר חופשי לגמרי. לא פלא שהשפיע כל כך על הסימבוליסטים, על הסוריאליסטים, על הדאדאיסטים ואפילו על משוררי דור-הביט האמריקנים. הכל בו שכור, הכל בו מסומם והזוי. מה עוד בספר המתורגם: מכתבים מרתקים של רמבו למשוררים ולמקורבים, עדות של רמבו לשופט החוקר על המקרה שבו ירה ורלן ברמבו בבריסל, מסה רגישה להפליא של משה בן-שאול הפוסע בעקבות רמבו, וכן תצלומים מרתקים.
עדות נוספת להתאהבות ולדבקות ברמבו היא החוקרת היידית מלכה לוקר, שכתבה עליו מסה שהופיע ב"מוסד ביאליק." את המסה השלימה בעת מודרנית חשוכה, ,1942 לב מלחמת העולם השנייה, כשסכנת חורבן שלם היתה צפויה לעולם וליישוב היהודי בארץ; גם אז לא הרפתה לוקר מן המשורר האהוב עליה. דומה לה המתרגם משה בן-שאול. ואכן, הלבוש העברי החדש של הפלא הקרוי רמבו, מעניין ויפהפה. משורר ייחודי, אשר באופן טבעי ידע לשבור את הצורות לחלוטין על דרך המודרנה, ולאחות אותן בבת אחת על דרך המודלים הקלאסיים שהכיר: ארור שכזה, השירה נובעת מתוכו כפצע פתוח, שותתת אליך דרך תרגומי בן-שאול, יש לרוץ ולקרוא אותה.
ארתור רמבו, "שירים פרוזה מכתבים," מצרפתית: משה בן-שאול, 245 עמ,' הוצאת "קשב לשירה" »
אקו"ם