פעם החסידים באו לרבי ושאלו מהו הרגע הגדול בחייו. ענה להם הרב: כל רגע ורגע הוא הגדול בחיי ובחיי כל אדם. המעשה הזה ומוסר ההשכל הנגזר ממנו הם הדבר הרחוק ביותר מאריק פקר, גיבור הרומן "קוסמופוליס" (עיר עולמית,( אדם שתמיד רוצה לחיות בשנייה שתבוא. העבר כמעט לא מעניין אותו, העתיד, מי יודע משהו עליו? ההווה משעמם עד מוות. מה שחשוב זה מה שיקרה אוטוטו. כמאמר המשורר המנוח דוד אבידן "לחיות במיד ובנייד," אלא שפקר כל הזמן נתקע.
אך טבעי הוא שאדם כזה יתעסק בסחר מטבעות. ואכן, אריק הוא גאון פיננסי בן ,28 שגר בממלכת גג עם שתי מעליות ו48- חדרים, אחד מהם, אגב, הוא אקווריום ובו כרישים, והוא חושב לפרקים שהוא יכול לקנות הכול ולשלוט בעולם מרום דירתו. הוא מגיח ממנה כאל צעיר כשלפניו שתי משימות: האחת, להסתפר בקצה השני של העיר; האחרת, להמשיך ולקנות ין יפני במאות מיליוני דולרים, במגמה שהמטבע ייעצר, כי לטענתו הוא כבר האמיר עד למקסימום - אבל המטבע ממשיך לטפס מעלה לאורך היום כנגד תחזיותיו. כל אותו זמן מרחף איום תמידי על חייו של אריק, ושומרי הראש שלו מנסים להגן עליו.
כל האודיסיאה של אריק מתרחשת מתוך הלימוזינה שלו, המשמשת כמעין חציצה מעמדית בינו לבין העולם של בני התמותה. הלימוזינה הופכת לאט לגרוטאה בתוך הבכחנליה הניו-יורקית. אריק מקיים מפגשים מופרכים עם אשתו ועם בעלי מקצוע שהוא המציא לעצמו, כדי שיאתגרו אותו. הוא נקלע להפגנה אנרכיסטית נגד הגלובליזציה ויוצא ניזוק, הוא מצטרף עם שומר ראשו למסיבת רייב של צעירים מסוממים, הוא מלווה לוויה של ראפר אהוב עליו שמת באופן פתאומי. באותו יום אמור לעבור בעיר גם הנשיא, שגם על חייו קיים איום תמידי. פקר חושב שזה נורא מיושן לרצוח נשיאים, שהרי הם אינם דמויות אטרקטיביות, והדמויות החזקות הם המיליארדים, כי להם יש כוח גלובלי שחוצה יבשות. כל החומרים הפוסטמודרניים מצויים כאן.
אריק פקר שונא כל מה שהיה חדש עד אתמול. כספומטים עושים לו בחילה, קופות רושמות - מעוררות בושה, שדות תעופה - פתטיים. הוא חי תחת היפוך המשפט האמריקני הידוע: בשבילו זמן זה לא כסף, אלא כסף זה זמן. רק הנתונים הכספיים הרצים על פני הצגים בלימוזינה שלו עשויים לעורר בו עוד איזשהו ריגוש. יש לו אובססיה לעכברושים, ועם אחד העובדים שלו הוא משחק מעין משחק סימולציה: מה היה קורה אם במקום ין הם היו סוחרים בעכברושים כמו בעיר נצורה מוכת רעב. על העכברושים המצויים בביבים של ניו יורק אין לפקר שליטה, והוא אכן רואה אותם לאורך הרומן בכל מקום.
ככל שהרצף מתקדם, אתה מבין שחייו של אריק משתנים. המלך-נער הצעיר של הגלובליזציה מתפרק משריונו, מתקלף מההון. הוא מתחיל לסחור בכסף של אשתו, הוא מאבד את עניבתו, מסריח מסקס מזדמן, המפגינים משחיתים את מכוניתו, שומרי הראש שלו עוזבים אותו, ובסוף כל שני פרקים - הרומן מורכב מארבעה ארוכים למדי - ישנו מן פרק ביניים הקרוי: "הווידויים של בנו לווין," שהוא כנראה רוצחו חסר הכול של אריק.
דון דלילו הוא הדבר האמיתי שקרוי פוסט-מודרניזם. ולמרות שהוא משרטט דמויות גזורות מקרטון, ואף שהוא בז לרצף העלילתי, ועם כל זאת שהוא מרבה בכל תהליך הפירוק של המציאות עד כדי דימוי בלבד - הוא סופר רציני ביותר, כי הוא משתמש באמצעים האלה לא כדי לומר לנו שהחיים זה סתם וכאילו, אלא כדי לבקר את החברה שבה הוא חי, שהיא החברה המרכזית והמשפיעה ביותר - החברה של ארצות הברית. ועמדה זו שלו מקרבת אותו יותר ויותר לפרס הנובל, ובצדק.
צילום: גטי אימאג'ס 
אקו"ם