התור

9.45

נורת ענק פלורוסנטית מתפוצצת ונשרפת במבואה. הגיצים אוחזים בסיבית התקרה. אריה סביר, סוכן ביטוח שמנמן בעל משקפיים רחבים, שרק התעורר וכל חפצו כוס קפה שחור-בוץ, אחד סוכר - מוכן להתפשר גם על טורקי-קטן מבושל יפה-יפה עם קצף וארומה, כדי לייצב קצת את לחץ הדם הנמוך - נאלץ להתעשת ובתוך כל ההמולה והרעש סביב, למצוא את השאלטר הראשי, לנתק את החשמל, לעקור את המטף מהקיר, לרסס סביב התבערה ולכל עבר, להשליך ארצה את המטף בכוח ולצנוח באפיסת כוחות. עכשיו הוא יושב בפישוט איברים על הרצפה החלקלקה והמנומרת בחליפה הכחולה-אפורה שלו ושומע את לבו הולם. עד עתה פעל ולא חשב. כעת שבים ועולים ההרהורים.

   "אתה בסדר, אדוני? אתה בסדר?" אומר איש מד"א שמתכופף אליו ומציץ בו כשהוא לועס מסטיק סמוך לפרצופו כעגל המגלגל בפיו חציר. סביר מעווה את פניו בגועל. "יש איזה כדור שאתה צריך לקחת?" שואל האיש בדאגה.

   "ש---ום כ---דור." הוא פולט מתנשף.

   "תכף נפנה אותך." אומר הלועס, "כבר מתפנה אלונקה. חכה."

   "אני לא יכול לעמוד בתור," ממלמל אליו סביר, "אני לא יכול לעמוד בתור."

9.58

אריה סביר כבר על רגליו, מישהי מביאה לו כוס מים, ואז לפתע קול רחש פּיצוחִי-פּצפּוצִי מוזר נשמע מעל לראשו והוא רואה אש, זה יְקוֹד נורא שניצת בִּן-רגע בתקרת הסיבים בכמה מוקדים של החלל ועשן שחור משחור זורם בכמויות אל המבואה.

   האש כבר אוחזת במוקדים רבים, העשן - כמעט בכל מקום. אריה סביר מתחיל להשתעל. נדמה לו שהוא עומד לאבד את הכרתו. הוא דוחף את משקפיו מקצה החוטם אל שורש האף. לנגד עיניו חולפים אנשים מפוחדים שנראים כצללים. רק לפני חמש דקות יצא במְאור פנים מן המעלית, שמח על כך שתפס סיבוב לבד ולא נסע עימו איש, עוד הספיק להציץ במראה ולחשוב לעצמו כמה פוליסות הוא יצליח למכור היום ועם מי עליו לדבר והיכן, ולבסוף נזכר שפעם לא היה מעז לעלות במעלית, לא לבד ובטח ובטח לא עם עוד מישהו. נשמעת כריזה לפנות את הקומות התחתונות של הבניין בלי להיכנס לפאניקה.

   אבל משום-מה סביר לא ממהר להישמע להוראה. בתחילה הוא עומד וחושב שמה שגורם לו להישאר ככה נטוע במקומו כמו פֶּסֶל, ידיו פרושות קצת לצדדים כמו דחליל, זאת התחושה הפיזית הנוראה שחש, מעין בחילה ורצון להשתעל לבלי-סוף, אבל אז הוא מסתכל על בטנו - הוא נוהג להרים את המכנסיים גבוה עד מעל לבטן וכמה שאשתו אומרת לו, "תוריד אותם, מה אתה לֶמֶך? מה אתה מנסה להתאבד עם החגורה? תשים אותה כבר סביב הצוואר שלך וסְגור-סיפור; הרי אם המכנסיים יירדו קצת, כמות הפוליסות הנמכרות תעלה פלאים, אתה בסך הכול נראה טוב, איש חביב, איש רֵעים להתרועע, יקנו ממך, האמן לי שיקנו, וסוף-סוף נעשה קצת כסף." אך המכנסיים תמיד מורמים אל-על לכיוון מפתח הלב כמו איזה זָקֵן מוזנח. מבלי משים היה עושה זאת. מדבר עם מישהו, לקוח או מכּר ותיק, ומרים אותם השמיְמה.

   הוא מציץ ברגליו הנעולות בנעלי עור אלגנטיות ונזכר באבא שלו, איך כשהיה נער המִצרים הפציצו את תל אביב יום-יום עם שתי דקוטות, וכולם רצו כמו עכברושים או מקקים למקלט. אבא שלו, שהיה אחר כך ממקימי הג"א, עוד היה יושב עם עיתון "דבר" הגדול, הרגליים למעלה, מרחפות באוויר, נתונות בתוך הפּנטוֹפלך וכולו אומר אדישות. אברהם סביר, שהיה גם הוא איש ביטוח, לא מיהר לשום מקום. שום דבר לא יברח ולכול יש זמן.

   "איזה ביטוח היה לצ'רצ'יל מול התן המשוגע והמיילל?" היה אבא שלו אומר, הוא העריץ את המנהיג וקרא בכתביו, "היה לצ'רצ'יל ביטחון בצדקת דרכו. כמה חשוב שיהיה לבן האדם מידה נאה מזה. אנחנו הסוכנים מוכרים ביטוח במקרה הטוב, לא ביטחון."

   הלוואי שהייתה לי השלווה של אבא שלי, חשב, אבל אני תזזיתי כמו אימא שלי, עצבני, לא נח לרגע ונורא פגיע. אני זוכר אנשים שפגעו בי לפני עשר שנים, ואפילו פגיעה קלה. וגם אם אני לא מתכוון להיפרע מהם, אני פשוט לא יכול שלא לזכור אותם.

   תמיד ציית לחוקים כי כל העניין הזה הביא סדר במוחו ושקט בנפשו. "אין כמו גבולות." היה משנן לעצמו את אמירות אביו, "הכי חופשי זה בתוך כְּלוּב, בתנאי שאתה יודע שאתה בסוּגַר. אבל כל הזמן אתה צריך להיות מודע. החוכמה זה לדעת להיות מסודר. הסדר נלחם בביורוקרטיה. צ'רצ'יל אומר כי האחריות היא מחיר ההצלחה, ותאמין לי שהוא יודע על מה הוא מדבר."

   לקח לו הרבה זמן להפסיק לציית לחוקים. בצבא, כשהיה בנח"ל, יצא לו להתאמן בזה. לפעמים היה עובר ממוצב למוצב בכל מיני עניינים. לילה. צומתי הגליל. קור כלבים. רק הוא עטוף בדובון בתוך הקופסה המתגלגלת עם ההילוכים, והנה שלט עצור! לעצור או לא לעצור? מה לעשות? החוק אומר עצור! אבל ההיגיון הבריא אומר שהרכב הקרוב ביותר לכאן הוא בקריית שמונה, או אולי מֵעֵבר לגבול.

   בהתחלה היה מאט ועוצר לפני כל צומת. אחר כך היה רק מאט בהגיעו אל השלט, לבסוף היה חולף על פני העצוֹ-רים האלה בלי חשבון, עד שפעם אחת דרס דרבּן ענק וכמעט התהפך, ואז שוב החל לעצור בכל צומת. מכאן לקח לו זמן להבין שכל מה שהוא בעצם צריך לעשות, זה להאט קצת ותו לא. לא צריך תמיד לעשות את ההפך. וכך עשה.

   כעת הוא עומד ומביט בכרסו עטוית המכנסיים ובנעליים המהודרות ומשהו בלבו, קול פנימי, קוֹד שהוא יְקוֹד, אומר לו שלא צריך למהר ולעזוב את המקום. נשמע רעש סירנה. הוא רץ אל החלון ומביט מטה.

10:00

מחלון הקומה השנייה נראית מכונית מכבי אש ישנה. היא עוצרת ומתוכה יורדים שלושה כבאים נמרצים ואמיצים, עשויים ללא חת.

   סביר מתיק את מבטו מן החלון אל האולם. הוא מסובב את ראשו לכאן ולכאן ורואה כי העובדים במשרדי החברה שבקומה הראשונה ובקומה השנייה של הבניין מתחילים לעזוב את המקום טיפין-טיפין. ניכר בפניהם החיוורות כי הם קצת מבוהלים, אבל הפינוי מתנהל בעצלתיים. יש להניח כי שלושת הכבאים כבר ראו הרבה שריפות בחיים שלהם. העשן כבר זורם אל הרחוב.

   הוא ממהר בחזרה לחלון, כופף את גוו מעבר לאדן כשהוא מנסה להציץ מבעד לרעפי החלונות הדקורטיביים על הנעשה בקומות העליונות. הפקידים בקומות הגבוהות, מהקומה השלישית ומעלה, לא יותר מסקרנים. הם מתרכזים ליד החלונות, נשים וגברים, ומביטים על הפעילות ברחוב שלמטה.

   סביר מושך את מכנסיו כלפי מעלה עד מפתח הלב. הוא מבחין כי נשימתו סדורה. מה שבטוח ביטוח ומה שביטוח "הסנה". הוא מחליט לרדת במדרגות. הוא יורד קומה אחת ונתקל בעשן סמיך סמוך למשרדי "יכין חל"ט", "תגמול", "ס.ב.ס" ו"בלדו". מתוך חדרי המשרדים קופצות עליו בריות מפויחות הצצות מאובך העשן. אישה אחת אוחזת בשתי ידיו וכל המקטורן שלה בוער. הוא מסתכל ימינה ושמאלה לחפש מטף, לחפש את הקיר שעליו אמור להיות המטף, אבל כל מה שהוא רואה לפניו זה גל ענק שחור. הוא קורע את המקטורן מגופה של האישה, דוחף אותה בכוח לאחור, זורק אותו על הרצפה ודורך עליו בכוח.

   כולם ממהרים למטה. נדחקים אל הפתח. לוקח לו בדיוק שנייה לחשוב, והוא רץ בכיוון ההפוך, מעלה, אל הקומות העליונות. שתיים-שתיים הוא מקפץ את המדרגות, מציץ בכרסו המשתפכת שחגורת המכנסיים הגבוהה עוצרת. "אני לא יכול לעמוד בתור, הוא ממלמל לעצמו, אני לא יכול לעמוד בתור."

10.05

הניידת הראשונה של המשטרה מגיעה בצפירה למקום. סביר שומע את הסירנה. מעולם לא חשב שסירנה נוראה ומחרישת אוזניים תערב לו כל כך. הוא מציץ מצוהר חדר המדרגות של הקומה השלישית על שני השוטרים השמנמנים שיוצאים מתוכה.

10.10

רוב הפקידים מן הקומות הראשונות כבר פינו את הבניין. סביר מבחין בהם מבעד לצוהרי חדר המדרגות בטפסו מקומה לקומה. הם מתרכזים אגודות-אגודות סמוך למִבנה ומביטים מעלה. הוא שומע מישהו מהרחוב צועק "נחסמה היציאה על ידי עשן. אנשים לכודים שם והם לא יודעים." אנשים צצים בחלונות הקומה השלישית וזועקים לעזרה. נראה שהאסימון נפל. סביר מחדש את הטיפוס מעלה, היידֶה! את המדרגות, שתיים-שתיים, תוך שהוא ממלמל לעצמו "אני לא יכול לעמוד בתור. אני באמת לא יכול."

   הוא פורץ בכוח אל תוך משרדיה הראשיים של החברה בקומה הרביעית ושומע את המנהל מרגיע את עובדיו בקול רועד: "אין צורך, הכול יהיה בסדר, בקרוב יהיה אפשר לחזור לעבודה." ומשהו בתוכו מתקומם. רק הוא, בהביטו במציאות נִכחה, כבר הבין כי דבר לא יהא כתמול שלשום?

   כשהיה סביר קטן, בכיתה ג', בבית הספר הכּרמל, נלקח לצריף של האחות לקבלת זריקת אנטי-טטנוס, לאחר שבעט בטעות בבמת הטקסים מאבן ושרט את רגלו בברזל חלוד לאורכה ומרוב כאבים נשכב על החול והתפתל. הוא זכר היטב את הכאב הפיזי הנורא, אבל יותר ממנו זכר כאב אחר, משפיל. אותו רגע שנלקח לאחות ולפניו חמישה-שישה ילדים והוא מתפתל מכאבים ואחרי זמן-מה נרגע ומשהו שונה מתחיל חוֹמֵר בו, מבעבע ומבקש לבקוע, לפקוע. איזה עלבון אישי בגלל כל חולֵי הגריפּה שעמדו בתור לפניו ונראו לו במצב פחות אקוטי ממנו, והוא החל למלמל ולהשתולל כשהוא צועק: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור."

   לך דע אם הייתה זו תגובת נגד על אדישותו של אביו, או תגובת חיקוי על ההיסטריות של אמו. בכל מקרה, הוא התכופף עם כל הכאבים והחל לזרוק קובֶּבּוֹת של בוץ על הילדים והילדות שעמדו בתור לאחות. חבריו ניסו לעצור אותו, אבל הוא חמק מהם, מדמם ברגלו לעבר הגדר, תר בעיניו כמחפש דבר, עמד כדחליל, ידיו פשוטות לצדדים, חלם לרגע ואז החליט. התכופף והחל מיידה אבנים לעבר שני חבריו הטובים, אלי ואלינוער, שהביאו אותו אל האחות תוך שהוא צועק בהיסטריה מוחלטת: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור." עד שאחות בית הספר יצאה לראות מה קרה.

10.20

מגיעה חוליה נוספת של צוות כיבוי בת שישה אנשים בראשותו של איש קטן עם כובע מצחייה גדול. היא מצטרפת לשלושת הכבאים שנמצאים כבר בשטח. בכוחות משותפים תוך פינוי ההמון הצובא על פתח הבניין משני צִדיו הם מצליחים לפרוץ לתוך המבנה, כאשר בעקבותיהם ממהרים כמה אזרחים נועזים.

   סביר עוקב כמהופנט מחלון משרד בקומה הרביעית כיצד הכבאים והאזרחים יוצאים מן הבניין ובזרועותיהם ניצולים מן הקומות התחתונות שנכוו או ששאפו עשן לריאות. אנשים סמוך אליו מתחילים לצרוח "זה יגיע גם אלינו." איש אחד היסטרי יוצא החוצה מן החלון ונאחז ברפפות האסבסט והפח המְצילות על החלונות. אחדים ממהרים לעשות כמותו.

   מישהי צעירה, בשיער קצר ומיני קצרצר, צונחת ליד סביר ומתעלפת. ערוותה מבצבצת מן התחתונים. סביר לא מחכה אפילו שנייה אחת, הוא נושא אותה על כפיו ורץ כאחוז אמוק לחדר המדרגות. בדרך, חלון מתפוצץ. הוא נפצע לאורך רגלו משברי הזכוכית. פניה של האישה מתכסות בדם.

   הוא רץ איתה על הידיים במדרגות העשנות. בחדר המדרגות של הקומה השנייה הוא פוגש בחייל. הוא מפקיד את האישה בידיו של החייל. "קח אותה, אין לכם מה לעשות פה!" הוא פוקד עליו והם נפרדים כאילו תואַם הדבר ביניהם. סביר ממהר שוב לקומות העליונות, קופץ את המדרגות שתיים-שתיים כשהוא ממלמל: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור."

   בהגיעו לקומה הרביעית, הוא מציץ מהאשנב של חדר המדרגות ורואה לשנייה את האישה והחייל מרחפים באוויר ונוחתים על הקרקע בחבטה איומה. בחרו לקפוץ, חושב סביר, החום מטריף את האנשים. גם הפחד. האישה פצועה קשה ומתפתלת והחייל זועק לידה, "אלוהים, איזה כאבים, אלוהים! נראה לי ששברתי את הרגליים."

   סביר חושב מהר. הוא מחפש לאורך מסדרונות הקומה הרביעית ברזי מים. נואש ורץ במדרגות אל הגג. פתח היציאה אליו נעול. לפתע הוא מסתובב ורואה למולו נחשול היסטרי של אנשים ונשים בחדר המדרגות, עולה וקרב אליו. עוד מעט יפילו אותו, ימעכו אותו כמו יבחוש בן שלולית. מחשבה חולפת במוחו, מה יותר טוב, למות בשריפה, מעשן בריאות; או בדריסה מרגלי אנשים כמוך שרק מבקשים לחיות. "תפתח ת'דלת לגג יא עוֹיְלֶם-גוֹיְלֶם," קול אנוש מעורר אותו, "אם היא נעולה תבעט בה. נו, תבעט בה כבר, האש מאחורינו." נראה שצוות הכבאים המנוסה תיעל את כל הנותרים בבניין אל הגג.

   סביר עוד עומד כך לשנייה חולמני, הידיים פשוטות לצדדים כמו דחליל ואז הוא מסתובב ובועט בדלת הפח שמנעול יֶל צהוב מיטלטל עליה. מעוצמת הבעיטה הדלת נפתחת לרווחה וסביר רואה לנגד עיניו פיסה תכולה של שמיים שבצִדיה כמה עננים לבנים ואז ההמון דורס אותו, מפיל אותו, מועך אותו ונדחק בפתח הדלת הצר יחסית אל תוך הגג הפתוח.

   סביר מתרומם ונכנס לגג צולע. עכשיו הוא מרגיש את הנוזל הדביק הזה לאורך הרגל כולה, מכתים את החליפה הכחולה-אפורה. אני מדמם הוא חושב, אני מדמם. אבל אומר בינו לבין עצמו, "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור." איך זה שלא איבדתי את המשקפיים עד עכשיו, הוא חושב, ואפילו שהוא מרגיש אותם, הוא נוגע בהם כדי לוודא שהם אכן על חוטמו.

   אנשים רבים מתמקמים על הגג, חלקם שרועים, חלקם יושבים ישיבה מזרחית. הוא עובר צולע ביניהם ומגיע עד למעקה, מתכופף ורואה עוד שלוש ניידות משטרה מגיעות. הפעם הוא כבר לא כל כך שמח. צוות של כעשרה שוטרים וביניהם קצין שצועק פקודות נעלם מעיניו מתחת לבניין הבוער וְהֶעָשֵׁן.

   כעבור שלוש דקות הם יוצאים בידיים ריקות. ללא ניצולים. אחד השוטרים בוער בחלקו העליון. האחרים מתנפלים עליו לכבותו. הדליקה שנראתה בתחילה שגרתית לוכדת את כל העובדים הנותרים בבניין. האש משתוללת בחדר המדרגות, במסדרונות הפרוצים, הלהבות בכול.

10.25

אריה סביר כושל ברגליו בינות לאנשים ממעקה הגג בחזרה אל פתח הדלת שנפרצה. הוא יורד קומה אחת, לקומה החמישית, ונכנס אל אחד מן המשרדים העשֵׁנים. הוא מחפש טלפון ומשתעל. העיניים שלו מאדימות. הוא ממש יכול להרגיש את הצריבה הנוראה בכל גלגל העין ואת החום הנורא. הוא תר אחר מכשיר טלפון בעיניו, בקושי רואה משהו. משתעל. מוצא אחד על שולחן עץ מהודר. שאלה של זמן, חושב סביר, עד שהאש תטפס לכאן ותאכל גם את השולחן הזה. הוא חש באפו ריח בשר חרוך. "אני לא יכול לעמוד בתור," הוא אומר לעצמו, "אני לא יכול לעמוד בתור."

   הוא מרים את השפופרת. לרגע הוא חושב, ואז מחייג. הוא מצלצל למכבי אש, עונים לו בקול סמכותי: "בסדר, יודעים, כבר מטפלים." כאיש הג"א כמו אביו הוא מנסה להתקשר עם מפקדתו, הוא אינו מצליח. לא עונים שם. "אני לא יכול לעמוד בתור, אני פשוט לא יכול לעמוד בתור." הוא ממלמל בינו לבין עצמו.

   בסדיר, שירת בחיל אוויר. המספר של המפקדה נתקע לו בראש. הוא מחייג ומבקש את מְפַקֵּד הַחַיִל.

   "בּהול!" הוא צועק אל תוך השפופרת, "זה בּהול!"

   מעבירים אותו לאן שהוא. הוא מסתכל על חוט הטלפון השחור ביודעו כי בעוד כמה דקות יימס החוט ויהפוך לאפר. הוא מודד את אורכו בעיניו ורץ צולע, רגלו מדממת, אל עבר החלון. הלהבות לוחכות כבר את הקומה הרביעית ומתפשטות. הוא מדדה בחזרה. מריח את חמיצות הדם מרגלו.

   "הלו?" הוא קורא לתוך השפופרת, "הלו?"

   "כן, מי מדבר?"

   "סביר מחברת 'הסנה', מי שם?"

   "עזר ויצמן."

   "האם זה ודאִי שזה עזר ויצמן?"

   "כן, דַּבֵּר."

   "בניין פינתי בשדרות רוטשילד נחלת בנימין בוער. הוא אפוף עשן. האנשים בפנים לכודים. אני בתוכם. רובם בקומות הגבוהות וחלקם על הגג. כולם אחוזי היסטריה. עזר, שלח הליקופטרים."

   "בסדר, סביר. אני שולח."

   הטלפון מתנתק. סביר מציץ בשעונו - 10.32. הוא יוצא מהמשרד וכושל בחדר המדרגות. הפצע לאורך רגלו שורף לו נורא. הוא מטפס לקומת הגג, כשהוא נצמד אל הקיר, כושל בשנית באמצע גרם המעלות ונעזר בידיו כדי לטפס את המדרגות הנותרות.

10.33

כשהיה בתיכון, נמנע מללכת לסרטים ולהצגות פופולריות עם החבר'ה. הוא פשוט לא יכול היה לעמוד בתור. ברגע שטוּר עורפי של אנשים היה מתגדל והולך לנגד עיניו, איזה כעס ותסכול היו חוֹמְרִים בו והוא היה מתחיל למלמל: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור." גם כשהיה חולה, נמנע עד כמה שאפשר מללכת לקופת חולים כיוון שתמיד נאלץ לעמוד שם בתור עם הזקנים שעקפו והצעירים חולי השפעת שרימו וזה היה בלתי נסבל ובלתי מקובל מבחינתו. עד שהגיע למצב אבסורדי כזה שאם היה תור לָאוטובוס, הוא לא יכול היה לשאת זאת. אנשים היו עולים על הקו, ולמרות שהיה מקום גם בשבילו בעמידה, הוא תמיד העדיף לחכות לאוטובוס הבא או לזה שאחריו. רק לא לעמוד בתור.

   בחיים האזרחיים זה עוד איכשהו עבד, הוא הצליח לחמוק מהתמודדות עם הבעיה; אבל בצבא, בראשית דרכו, הוא נפל נפילה חזקה. זה היה בצריפין. היה לו חום גבוה. הוא הגיע כדי לקבל גימלים במרפאה והחוויר כמת. היה שם תור ארוך כאילו מחלקים כסף.

   החום גבר, חיילים וחיילות עקפו אותו. היה לו קשה לעמוד. הוא אמר לזה שלפניו שהוא הולך לשבת. הראש שלו הסתובב. כשהתיישב, ראה שתי חיילות עם שקית טישו ענקית ואפּוֹנים אדומים עוקפות בחיינדלך את זה שהיה לפניו, את זה שביקש שישמור לו על התור, והאידיוט הזה - כשהזַין עומד השכל לא עובד - מחייך אליהן ונותן להן לעבור.

   החייל אריה סביר ניסה לשלוט ברוחו, אך הכעס החל חוֹמֵר בו. הוא הביט למרחק וניסה להעלים עיניו מן המקרה ואז מבטו שננעץ במרחב ראה את דלת המרפאה ועד כמה רחוקה היא ממנו. אח! מאות שעות, הוא חשב לעצמו, אני הולך לבלות כאן מאות שעות, והקריזה באה.

   הוא התפרץ לתוך התור, הִכָּה את כולם עד זוב דם כולל הבנות, זעק כמו חיה פצועה בעיניים מטורפות: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור. גם לתור יש גבול. יש גבול גם לתור, יש סוף לתור. יהיה סוף לתור," וחבט לכל עבר בידיו הקפוצות. איש לא הצליח להשתלט עליו, אבל התור התפזר עתה כמו נותקה השרשרת בנקודות מסוימות, וחיילים וחיילות עמדו אשכולות-אשכולות והביטו בו, הפסיכי הזה.

   שני שוטרים צבאיים השתלטו עליו. זה לא היה להם קל. הוא נשך ושרט. הוא נעצר כשחומו גבוה והושלך לתא המעצר.

   כעת הוא עומד, ים אנשים סביבו כאילו זה שדה קֶטֶל, פניהם נראות מפוחדות כאילו הולכת ליפול עליהם פצצה. כאלה היו בעבר פני תושבי הצפון הגליליים בהיותו בצבא בזמן הפגזה נוראה של הסורים. הוא מכיר את הפנים האלה שאין בהן ביטחון בדבר.

   ידיו פשוטות לצדדים, יוצרות עם ראשו מעין משולש חד זווית. הוא מביט לעבר האופק הֶעָשֵׁן, מרים שוב את מכנסיו עד מעל לבטן ופונה בשנית אל מעקה הגג.

10.36

הליקופטר חג בשמי שוק הכרמל. מן הגג סביר רואה ג'יפ צבאי הדוהר למקום האסון. דמות יוצאת מן הג'יפ, משוחחת עם השוטרים והם מאפשרים לה לעבור.

   שלושה כבאים עם כמה מתנדבים מנסים להציב סולם ארוך מול הפינה הצפונית-מערבית של הבניין. מתנועותיהם של הכבאים ניכר כי הם מנוסים מאוד במצבים כאלה. לפתע זרם אדיר של עשן מן הקומה הראשונה פורץ לעברם, ואחד הכבאים תופס בגרונו ומתמוטט.

   שישה כבאים אחרים מנסים להפעיל צינור ענק של סילון מים. צינור ההתזה ניתק ממכונית הכיבוי כמו נחש ענק והמים פורצים באשד החוצה ומציפים את כל הרחוב. במקום לסגור את המים מנסים הכבאים נואשות להחזיר את קצה הצינור למקום החיבור. חולף זמן. לבסוף סילון המים מוזרם אל תוך הקומה הראשונה והשנייה, אך גבוה יותר אינו מגיע.

   ממעקה הגג מתגלה לסביר המחזה האיום ביותר שראה מעודו. אשכולות-אשכולות של אנשים תלויים מחוץ לחלונות, נאחזים זה בבגדו של זה, מטפסים זה על זה, שורטים בַּפָּנִים, תופסים בקושי את לוחות האסבסט והברזל שמכסים את החלונות ומשמשים כגְנוֹגָנוֹת קטנות. נשים צעירות מטפסות על גבי ראשים של גברים צעירים, נחשפים שדיים בלא בושה, שוקיים, קרעי מכנסיים וחולצות, צעקות. בכי, תחנונים. היסטריה מוחלטת. כל יושבי הקומות העליונות תלויים בחוץ בבעתה. בפנים לוחכת האש בכול.

   ומתוך כל האנדרלמוסיה הזאת צצה בעשן, בין שמיים לארץ, דמות ענקית גִּדלת ממדים, שמנה מאוד, כאילו בעוד רגע תתפוצץ. פניה רחבים ועגולים. היא לבושה חליפה שחורה, עניבת פפיון מנוקדת בגודל של מטוס קרב לצווארה ועל ראשה כובע צילינדר שגודלו כארובת הלורד רדינג, והיא אומרת לסביר במבטא אנגלי כבד אך בעברית רהוטה: אריה יקירי, לא אוכל להציע לך אלא דם, עמל, דמעות ויזע, ואז היא מרימה את מקל ההליכה שלה בגודל של עמוד חשמל כאילו היא עומדת להכתיר אבּיר ואומרת: אכן, אתה מוכן למות מות קדושים, אך עדיף שתדחה אותו ככל שניתן. זו שעתך היפה סביר.

   אריה עוד עומד ככה דקה-דקתיים. פניו נעוצות בדמות הענקים הזו. ידיו תופסות בכוח במעקה הגג. הוא בשוק. "צ'רצ'יל," הוא ממלמל, "זה צ'רצ'יל של אבא," ורץ לפינה הימנית של הגג.

10.48

כמה אמבולנסים מגיעים באחת למקום. כבאי תל אביב כנראה הזעיקו גם הם תגבורת משראו את גודל האסון המתרחש לעיניהם. מלבד שתי הכבאיות דוהרות לפתע אל הצומת מכל העברים עוד כחמש מכוניות כיבוי גדולות וקטנות ברעש מחריש אוזניים.

   נשמע קול במגפון: "אין צורך בפעולת החילוץ של ההליקופטרים. הנלכדים כבר חולצו." אבל שני ההליקופטרים שנדמה לסביר כי לרגע התרחקו, ממשיכים לרחף מעל שוק הכרמל.

   למרות הכריזה טייסי ההליקופטר קרבים. נראה שהבחינו באנשים על גג הבניין הבוער. אחד מהם, סמוך מאוד למעקה, מנופף להם בידיו לאות מצוקה.

   נשמע קול ברמקול: "האם יש צורך בחילוץ?"

   עונה לו קול במגפון: "בינתיים לא!".

   צוות של כעשרה כבאים מנסה כעת להעמיד בשנית סולם ארוך בפינה הצפונית-מערבית של הבניין. הם מתחילים לטפס עליו, אבל הסולם הסורר אינו מחזיק מעמד, נוטה על צדו ונופל לאחוריו. שלושה כבאים נפגעים.

   נשמע קול ברמקול: "להכניס את ההליקופטרים?"

   עונה לו קול במגפון: "כן."

   טייסי ההליקופטרים קרבים עוד יותר לגג. כעת הם ממש סמוכים אליו. סביר מרוכז בהם ומנופף בידיו, לפתע הוא מסב ראשו לאחור ורואה בפתחו של הגג קבוצה גדולה של אנשים שלא ראה קודם לכן. כנראה ניצולים נוספים שמיהרו לעלות לכאן כמפלט. הוא ממהר לסמן בידיו להליקופטר שנמצא כעת ממש סמוך אליו. הוא זועק.

  נשמע קול במגפון: "מה הוא אומר, ההוא שם בקצה הגג? הוא מזהיר מפני משהו?"

  עונה לו קול ברמקול: "לא יודע, לפי השפתיים זה משהו עם תור, התור?... לא ברור."

10.59

ההליקופטר הראשון נוחת על גג הבניין. כולם רצים אליו אחוזי טירוף ומנסים לעלות. סביר מבקיע מבעד לאנשים וצועק: "רגע, רגע, אחד אחד, יש תור. אל תאכלו אחד את השני. ככה אף אחד לא יעלה." כשזה לא עוזר, הוא והנווט משתמשים בכוח: דוחפים מפלסים. הנווט צורח: "כולכם תהיו בסדר, אנחנו רק מנחיתים אתכם קבוצות-קבוצות במאנשייה. אני אחזור. אני אחזור." הנווט וסביר אוספים שמונה ניצולים, שבע נשים ואדם זקן אחד. הנווט שואל את סביר אם הוא רוצה להצטרף אליהם וזה עונה שלא. מאוחר יותר. הנווט מבטיח לו שיחזרו. המסוק ממריא לשמיים ונעלם.

   סביר חוטף קללות מכל עבר. צועקים לו: "מי שָׂמְךָ, יא כלב," "יימח שמך, יא אפס שתלטן," מנופפים בידיים כלפיו, אבל אז מישהי אומרת דבר-מה הגיוני: "מה אתם רוצים ממנו לעזאזל, תראו, הוא עדיין כאן, איתנו. גם הוא לא עלה למסוק." משתרר שקט מריר וסביר אומר בהחלטיות לעיניים המפוחדות המביטות בו: "יש תור. יש תור."

11.07

בינתיים הכבאים למטה אינם אומרים נואש. זו גם שאלה של יוקרה. לא יעלה על הדעת שמכבי האש והמשטרה לא יוכלו להשתלט על שריפה גדולה ככל שתהא, ויצטרכו את עזרת חיל האוויר של עזר ויצמן. אויה, שוב ויצמן יצטייר כגיבור.

   הכבאים מנסים להציב סולם-גלגלת גדול במקום שבו נכשלו קודם לכן. מטרתם היא לנסות ולהוריד את כל אותם אנשים התלויים להם בין שמיים וארץ מחוץ לחלונות. הלהבות גוברות.

   הליקופטר נוסף נוחת ואוסף אנשים מן הגג, אחריו - עוד אחד ואחריו אחד נוסף. רכבת אווירית של ניצולים למאנשייה. ענן עשן אדיר פורץ מן הקומה החמישית העליונה. בחדר פינתי קיצוני שבקומה זו לכודים כמה אנשים. הם דופקים חזק על החלון הגדול, אבל מתקשים לשבור אותו.

   סביר מחליט לנטוש את הגג המתרוקן. הוא בקושי חוצה את המעקה. "תיזהר, אתה תיפול!" צועק לו מישהו שנמצא כעת ממש מתחתיו, נאחז בגנוגנת האסבסט, "המרזב הזה צר. הוא לא יחזיק אותך." סביר נאחז היטב בידיו. הוא מודע לכך שרגליו יכולות לבגוד בו. השריטה לאורך הרגל צורבת. הוא מתקדם לאט לאט לעבר אותו חדר קיצוני בבניין משם נשמעו הצרחות. הוא מגיע אל החלון ובמכת מרפק נוראה תוך שהוא צועק "יש תור, יש תור!" הוא שובר אותו, ממש מבקע את הזכוכית העבה לשניים ודם רב זורם מן המרפק.

   האנשים יוצאים אחד-אחד מתוך החדר העשן. הם נראים לסביר המסוחרר כרוחות רפאים, אפורים לגמרי. לכל אחד מהם הוא מושיט את ידו המדממת ועוזר לו. כעת הם תלויים על גנוגנות האסבסט ככל השאר.

   סביר עושה חשבון קצר ותכליתי שכוחו לא יעמוד לו להגיע בחזרה אל הנקודה שבה עבר את המעקה. הוא מטפס על פני שלוש גנוגנות ועוד אחת שבורה. רגלו הפצועה נתקעת באסבסט השבור, אבל הוא מחלץ אותה בקריאה עצבנית "לעזאזל איתָךְ, יש תור." מעליו מרחפים המסוקים של ויצמן. הוא מגלגל את גופו במאמץ עילאי אל מעבר למעקה ונדמה לו כי הגג אפוף העשן ריק מאנשים.

11.25

למרגלות הבניין הבוער שבעה אמבולנסים פעילים. כל השאר תקועים עמוק בתוך פקק התנועה הענק שנוצר. נראה שהקימו שם למטה מעין בית חולים שדה, בסיס קטן של מד"א עם כמה עשרות מתנדבים. בין הכבאים הוא מבחין במטושטש בדמות שונה מאוד, שנראית זרה בתוך הנוף הסובב. יש לה מעיל גשם גדול. רגע, זה לא מעיל, זאת בעצם שכמייה ועל ראשה כובע מצחייה רחב. כשהיא נושאת את עיניה אליו הוא רואה שיש לה בפה סיגר עבה, והיא מדרבנת אותו בזרועותיה השמנות, תוך שהיא מצביעה על השעון האלגנטי שהוציאה זה עתה מכיסה, הקשור בשרשרת. השעון המוזהב מנצנץ אליו בשמש.

   לפתע הוא לא שומע דבר כאילו התחרש. כל ההמולה סביב, הזעקות, הצרחות, צעקות הכבאים, המים הזורמים, הלהבות, הסירנות, הכול מושתק כאילו זה סרט בלי פסקול. הוויה של אילמוּת. ואז הוא שומע לפתע קול נחרץ ומהדהד פונה אליו: "זה לא הסוף. זה אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל, זהו, ייתכן, הסוף של ההתחלה."

   פקיד מבוגר ואחריו שתי מזכירות התלויים יחדיו על מרזב מאבדים את עשתונותיהם. שלושתם מתחילים לרוץ על סף התהום, עשן סמיך אופף אותם מלפנים ומאחור. "לא לקפוץ!" הוא צורח עליהם, אחר פוקד בסמכותיות מרגיעה. "עכשיו תורכם. עוד קצת. הנה מגיעים המסוקים."

11.40

ההליקופטרים מלקטים כעת אנשים מן הכרכובים, מן הגנוגנות ומן המרזבים. בין האנשים הדבוקים אל הקיר מבחין סביר בשניים במצוקה הנראים לו כבני זוג. הוא גבר עייף כבן שבעים, היא אישה מטופחת בת חמישים פלוס שנראית עכשיו כבויה ושבורה. היא נאחזת בו. הוא אוחז חזק בחלון, מנסה שלא ליפול. לפתע המכנסיים שלו נתפסים בְּזִיז ומותרים. היא שולחת יד בקושי, מושכת אותם בכוח כלפי מעלה, אבל אלה באופן דווקאי משתלשלים מטה וערוותו נחשפת לעיני כול מן המרווח שבין התחתונים הרחבים למבושים.

   סביר מבין מה עומד לקרות. אם יעזוב הגבר את אחיזתו כדי להרים את מכנסיו, ייפלו שניהם; אם היא תנסה להרים לו את המכנסיים היא תיפול. אלה בפירוש אנשים שהבושה יכולה להרוג אותם. באופן אינסטינקטיבי מושך סביר את מכנסיו גבוה, כלפי מעלה, כמו תמיד, לכיוון מפתח הלב, והחגורה מתקבעת מעל הכרס הקטנה. רק לשנייה הוא מתעכב. אחר כך הוא רץ לעברם ומנסה לעבור את המעקה כשהוא צועק, "אל תעזבו את הידיים, אני ארים לְךָ את המכנסיים!" אבל מאוחר מדי. הגבר צונח מטה והאישה אחריו.

   הם נחבלים בראשיהם בדרך למטה, מכה איומה - היא והוא - ונוחתים בחבטת אדירים על המדרֶכֶת. הוא, המבוגר, מתגלגל כמו שק תפוחי אדמה עד לאספלט הכביש. סביר מבחין בכמה נשים הסמוכות לגופה שנתגלגלה לרגליהן. הן מתעלפות באחת, כאילו בתיאום, כאילו פרח גדול נפתח. האישה הפצועה קשֶׁה מושמת במהירות על אלונקה על ידי ארבעה גברים ושניים אחרים רצים אל עבר הגופה ואל הנשים שאיבדו הכרה.

   מבין המתעלפות נחשפת, צצה ועולה דמות של איש שמן מאוד, נפוח ואדום. בפיו סיגר עבה, הוא לבוש בחליפת סמוקינג בתוך החום הנורא וכובע צילינדר שחור-כסוף רחב תיתורת לראשו. הוא מסיר את הכובע במעין מחווה תיאטרלית המביעה הערכה, ומשום-מה למרות המרחק, סביר יכול לקרוא את שפתיו. הוא דובר אנגלית, אבל סביר מייד מתרגם לעצמו את המילים במוחו הקודח "אם תנצח במערכה הזאת, גם בעוד אלף שנים יגידו שזו הייתה שעתך היפה ביותר. אתה יכול לספוג זאת." והאצבע השמנה והנקניקית מורה לסביר להמשיך במשימה.

11.45

סביר רואה מהגג שהמשטרה מצליחה למתוח חבל עבה ברחוב נחלת בנימין, והיא מתחילה לגלות נוקשות ונחישות בהדיפת הקהל, כאילו לא רק סביר, אלא כולם שמעו לפתע בקולו של האיש השמן והסמכותי. ההליקופטרים חוזרים.

   סוף סוף מצליחים הכבאים להציב את סולם-הגלגלת הארוך. אישה הֶריונית יורדת ראשונה בסולם. דווקא אלה שחייהם בכף מגלים עתה תחת עיניו הבוחנות של אריה סביר - התנהגות אבירית. אין דחיפות ואין צעקות סביב הסולם. ראשונות הנשים, אחריהן הגברים. אחרי הכול סביר כבר קבע - יש תור.

   ההליקופטרים חגים מעל. עיניו של סביר עוקבות אחריהם. הם כנראה מחפשים דרך לשלוף מספר אנשים התקועים במלכודת עשן בחדר הקיצוני שבקומה הרביעית. הצופים במתרחש מן הגגות הסמוכים מנופפים בידיהם, מכוונים את הטייס והנווט לחלון. הם מתמרנים בין ניצוצות וגִצי אש נוראיים. סביר מדרדר את גופו החבול אל קדמת הגג, חולף על פני המעקה כמו שקופץ במוט חולף מעל הרף. רגלו הפצועה והמדממת משפשפת את הבטון המחוספס, והוא חש צריבה איומה.

   ההליקופטר מתקרב אל החלון ממנו בוקעות הצעקות, התקרבות מסוכנת. סביר מצליח להחליק מן המרזב אל הקומה החמישית, ומן החמישית אל הרביעית. כעת הוא חוצץ בין המסוק לבין החלון. הוא חושב לעצמו מדוע אין הם מנסים לנפץ את החלון, האנשים הכלואים שם. נראה שהפאניקה גברה שם בפנים על השכל הישר.

   הוא מבחין בדמות ענקים מאחורי המדחף הרוכבת על ההליקופטר, כאילו היה זה צרצר ענק. שוב פפיון מנוקד, אך הפעם וֶסְט מכופתר עם שרשרת זהב המשתלשלת משני צדיו. כובע פֶדוֹרָה עטוי בנדרולה עם סרט פרפר. איש של פרפרים הוא הדמות השמנה הזאת. יושבת על ההליקופטר בבטחה כאביר אנגלי על סוס בימי הביניים בדרך אל טירתו. היא אפילו לא מחזיקה את המסוק בשתי ידיים כדי לא ליפול ומסתפקת באחיזת הרגליים העבות. ביד אחת סיגר, ובשנייה היא מסמנת V באצבע ובאמה. זה צ'רצ'יל, הוא חושב לעצמו וכמעט מתעלף מעייפות, זה שוב וינסטון צ'רצ'יל של אבא. והדמות לוחשת לו: "אתה יכול לספוג זאת."

   אין לו כבר כוח לנפץ את החלון הזה, אבל מבפנים נראות צלליות ידיים וזזות רגליים והן נראות כקוראות לו כמו מתוך יוֹרָה רותחת של מכשפה. והוא נזכר בטבלה של אבא שלו, זאת שעשתה סדר באחוזי התגמול עבור נָכוּת; ההיא שהיה עליו לשנן כשנכנס עִמו למקצוע הביטוח. איברים סדורים לפי התור. והוא ממלמל לעצמו: אל תידחפו - יש תור. יש מקום לכולם. יש פוליסות לכל אחד ואחד. אני מבטיח.

   אם המבוטח נפגע בגופו, עקב אירוע שבר תאונתי, ישולם פיצוי כספי המחושב כאחוז מסכום הביטוח שבחר, כמצוין בלוח הפיצויים ובגין שברים אלו בלבד:

   כמה שווה יד? 35%, ורגל? - אותו הדבר. ואף? עניין פעוט, 3% בלבד; כף רגל ואצבעות? - 10%; כף יד ואצבעות? - כנ"ל.

   אביו היה בוחן אותו מתוך הטבלה לא לפי סדר, מבלבל אותו כדי שיזכור אותה היטב.

   עצם הזנב? - 10% גם כן; אבל קרסול? 35%; שורש כף היד? - 20% חבּיבּי; חוליה, קשתית חולייתית? - 35%; כתף (עצם הבריח ועצם השכמה); חזה (כל הצלע ועצם החזה); גולגולת (לבד מהאף והשיניים)? - כל אלה 35% בלבד, ורק אגן וחוליה, גוף חולייתי (לבד מעצם הזנב) - זה 100% פיצוי. מה שאומר חבּיבּי, שאתה בכיסא גלגלים. והוא נוגח בכוח בחלון כשהוא אוחז בשתי ידיו במרזב, והזכוכית מתנפצת על פניו.

   לשנייה הוא עוד מספיק לראות את המשקפיים שלו שכמעט לא ניזוקו עד עתה, צונחים ארבע קומות מטה בסיבוב. הוא אינו רואה דבר, ולא יכול לעזוב את הידיים כי אז ייפול מטה ארבע קומות וייהרג. הוא אינו רואה. הוא עיוור. רק חש קילוח דק משני צדי עצמות הלחיים וטעם של דם על השפתיים והלשון. הוא עיוור, אבל בכל זאת משהו הוא רואה במטושטש. הרוכב על המסוק כשפירית גדולה מנופף לו בידו. נדמה כי הוא מצדיע לו. רגע, הוא כן רואה. בהבזקים! אנשים. כמה אנשים חולפים על פניו, ממש סמוך אליו. יד מושטת, זו כנראה ידו של הנווט כי זה אותו קול שדיבר אליו קודם על הגג - "אתה בסדר? באנו לקחת אותך. אתה בסדר?" אבל סביר מתעקש ואומר אל תוך הבזקי האור ואחר כך אל החושך המוחלט הקונה את מושבו בעיניו, "אני בסדר, קודם הם - יש תור."

   הוא שומע את הקול האומר לו: "הם כבר בסדר. הם עלו למסוק. אתה בא?"

   "לא." הוא לוחש, "אני בינתיים נשאר." וכבר הוא מעלה את גופו מטר-שניים על המרזב, בקושי רב, ומגלגל פעם נוספת את גופו הפצוע אל מעבר למעקה הגג.

12.05

סולם הכבאים מגיע סוף סוף אל שפת הגג - בוקר טוב אליהו. אותו רגע עצמו מביאה הרוח ענן-עשן כבד, המכסה את קצהו העליון של הסולם וסביר אינו יכול לראות אותו. הוא נתקף שיעול נורא. מוזר בעיניו שעד עתה מיעט להשתעל, כאילו דחה את כל זה לעכשיו, כאילו העשן עבר לידו.

   לשונות אש אדומות פורצות אל הגג, מתפשטות בין הדוודים והמכלים, מאיימות על השרידים האחרונים של מה שהיה עד לפני שעות אחדות בניין משרדים מפואר.

   אחר דקה, כשמתרומם העשן, נראית צלליתו המתנודדת של אריה סביר יורד בסולם ברגליים כושלות. הסולם ארוך-ארוך ונראה שלא ייגמר לעולם. רגל - חווק, רגל - חווק, אריה סביר, גיבור היום, יורד בסולם.

   כשהוא מניח את כפות רגליו על הקרקע, ראשו מסתובב והוא שומע מחיאות כפיים אדירות, נחשול שכזה כאילו היה חנה רובינא ב"הבימה".

12.15

הליקופטר הסיור האחרון מדווח ברמקול למכוניתו של אלוף ויצמן למטה: "אין איש על הגג, הכול פונו." אותה שעה מגיע הליקופטר נוסף בתוכו רב-אלוף יצחק רבין, שעוד הספיק לקבל דיווח באוויר על השלב האחרון של פעולת ההצלה.

12.25

קולות נפץ חזקים נשמעים ובבת אחת אופפות לשונות האש את הבניין כולו, כשהן מלוות על ידי רוח פתאומית עזה. כעבור מספר דקות נותר רק שלד מפוחם וענק ולא בניין משרדים. אילו היו שם אנשים - איש לא היה ניצל.

   מכוניות פרטיות - ובהם ניצולים מכוסי כוויות, משתעלים בכבדות ומוכי הלם - מפלסות את דרכן לעבר תחנת מד"א ברחוב מזא"ה, כי התחנה הארעית שהוקמה צרה מהכיל את כולם. המכוניות נוסעות באורות דלוקים ומובלות על ידי נהג נועז, העוקף את התנועה הצפופה ברחוב מונטיפיורי תוך צפירה ונסיעה על המדרכה.

   סביר ממצמץ בעיניו ורואה שזה ג'יפ צבאי שעושה את עבודת המשטרה. אין ניידת שתפלס את דרכה של השיירה. לפתע הג'יפ עושה אחורה פְּנֵה, סיבוב של מאה שמונים מעלות, חוזר אל המדרכה, מתקדם בנסיעה, יורד אל הכביש ונעצר בחריקת בלמים ממש ליד סביר.

   רק עכשיו אריה מבחין בבירור כי ההמון סובב אותו במעגל, כי אנשים רבים מתלחששים סביבו ומביטים בו בהערכה.

   מהג'יפ יורד עזר ויצמן וניגש אליו. הוא אומר לו: "ינגעלע - אתה בחור עם אומץ. איפה היית בצבא?"

   "בצפון, שירתתי בצפון," ממלמל סביר, "בגליל, חיל אוויר."

   ויצמן מסתכל על סביר בהערכה ואומר: "מה אני אגיד לך, יא אִבְּנִי, מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך. מה זה מעטים, זה רק אתה. סולו."

   "זה צ'רצ'יל," אומר סביר, "זה צ'רצ'יל של אבא."

   "הופה! רבותיי, יש לנו כאן לא רק גיבור אלא גיבור אינטליגנט."

   "תודה, תודה," ממלמל סביר ומישהו זורק עליו שמיכה. הוא נבהל ומשליך אותה מעליו. לרגע נדמה היה לו שזו שלהבת.

   "אל תיבהל, הכול יהיה בסדר," ועזר מניח את כף ידו המרגיעה על כתפו של אריה סביר.

   "הפכת יום שחור ליום של תקווה. מה תרצה?"

   "קפה שחור. בוץ. בלי סוכר." אומר, סביר, "ככה הייתי אמור להתחיל את הבוקר שלי."

   ויצמן פורץ בצחוק.

   13.00

   קול ישראל מפסיק את שידוריו הרגילים, מדווח בפרוטרוט על הדליקה הענקית, משלב בדיווח קטעי יומן, עדויות; מוסיף את קריאת המשטרה לכל ניצולי הבניין לבוא לשם התפקדות לבנק יפת, בקצהו המערבי של רוטשילד, ומציין שוב ושוב את אריה סביר כגיבור היום.