גל קוסטוריצה

פרויקט גמר

א

בזמן האחרון היא באטרף על ביצים, כך היא טוענת, אז פעמיים בשבוע, בשש בערב, מיד אחרי המעבדה, אנחנו נוסעים באופניים לפרישמן כדי לאכול סביח.
 

בחיים לפני כן לא אכלתי סביח. למען האמת, עד שהיא לקחה אותי לשם בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה ושהוא כל כך פופולרי. לדעתי היא קצת מגזימה בהתלהבות שלה. אמנם איתה אני אוכַל כל דבר, כי במילא כבר מזמן איבדתי את חוש הטעם, אבל בחדרי חדרים אני עדיין איש של פלאפל.

"יש לי חדשות," היא מבשרת לי כשאנחנו מצליחים למצוא מקום על כיסאות העץ הגבוהים.

אני נדרך.

אפילו שאני אתאיסט גמור, כבר ארבעה חודשים אני מסתובב איתה ומתפלל לשינוי ביחסים, והנה היא עומדת להודיע לי סוף סוף שנגמרה התקופה האפלטונית. אם אתם שואלים אותי, אז באמת הגיע הזמן. וזה לא שאני באשליות, בסך הכול מקורס שיש בו לפחות חמישה-עשר בנים היא בחרה בי. פשוט ביקשה להיות בת הזוג שלי. לפרויקט הגמר כמובן.

למרות שהדרך שלה לבשר לי את הבשורה, כך בפה מלא, תרתי-משמע, נראית לי קצת מוזרה, אני מביט בה דרך המראה שמולנו ומחייך את החיוך הכי מטופש בעולם.
 

אבל היא לא מסתכלת. האצבעות הקטנות שלה מחטטות בפיתה ושולות מתוכה משהו כמוש, שמבחינה הסתברותית יכול להיות רק חציל. אחר כך היא מחווה בשיער אסוף לעבר התיק שלה שמונח על הדלפק בינינו. "קצת ציצים." היא אומרת, "ממש השתפרתי. אתה חייב לראות."

לוקח לי רגע להבין, ואז אני מחוויר. הבחורה הזאת, רק צילום יש לה בראש, אבל עם כל הכבוד לדבקות במטרה, ציצים בסביח של פרישמן נראה לי רעיון לא כל כך מוצלח. רק המחשבה על הנושא מזרימה בי גלים של חום.
 

"אוקיי," אני אומר ושוקע באיזו כתבת תדמית מקומונית שתלויה במסגרת מוכתמת על הקיר.

"נו, מה אתה קורא לי עכשיו? תוציא את הלפּ," היא מאיצה בי.

"הידיים שלי מלאות חומוס."

"אז תנגב אותן," היא מעקמת את האף, דוחפת לעברי אוגדן שמנוני ומיד שוקלת מה יהיה הדבר הבא שייכנס לה אל הפה. ואני, שכבר מרגיש עלוב להחריד, שולף ביד קלילה צרור מפיות, מסדר אותן זו לצד זו וזו על זו, וכשאני מתכוון להניח עליהן את הפיתה כדי שאוכל לנגב את הידיים, אני לא כל כך מאושר לדמיין את ארוחת הערב האכולה למחצה שלי מונחת על מצע לא מעורר תיאבון של מפיות "בתיאבון" שמונחות על דלפק שכל שוכני תל אביב והפריפריה חיככו עליו את העיסה הצהבהבה הזאת, ומי יודע מה עוד.
 

"מצחיקול," היא מחייכת בחמלה לפנַי הקמוטים מגועל, "יאללה, עוד כמה ביסים ונעוף מפה."

מצחיקול?! אני אדום מהשפלה. "אבל מה עם התמונות..." אני מנסה להציל את כבודי ולוקח ביס של שליטה עצמית, "רצית שאני..."

"עזוב," היא משחררת את הגומייה מהשיער שלה, "נלך כבר אלי. לפחות תראה את הציצים בנחת."
 

ביס הסביח האחרון שמחליק על בלוטות הטעם שלי כמעט נתקע לי בגרון. אני מהנהן בלי אוויר, והמחשבה היחידה שמעודדת אותי לא להיחנק היא שאולי בכל זאת יש שם למעלה מישהו ששומע תפילות.

ב

היא משדלת אותי לרייס בירידה של יונה הנביא, ואני נוסע אחריה בהכנעה ומשתדל להשחיל מדי פעם איזה ברקס כדי שיהיה לי יותר קל לחקור את הרעמה שלה שמתנופפת כגוש מלוכד ברוח.

השיער שלה זה משהו שאי-אפשר להתעלם ממנו. בחודשים שאני נשרך אחריה שמעתי כבר די הרבה אנשים שואלים אותה עליו: איך היא חופפת, וכמה שנים יש לה את זה, ואם זה נוח, ואם לא חם לה, ואם היא מסוממת, ועוד כל מיני שאלות משונות. ותמיד גם יש את אלה שממליצים לה להסתפר. אותה השאלות דווקא די משעשעות והיא עונה עליהן אוטומטית, אבל כשמשתמשים במילה "רסטות" היא נדלקת בכל פעם מחדש. "דְרֶד-לוֹקְס!" היא מתקנת בחוסר סבלנות, "קוראים לזה דְרֶד-לוֹקְס, פור גוד סייק." ואז היא מפנה אלי, הנאמן, מן מבט מזלזל-מתנשא שהיא לובשת רק בהזדמנויות כאלה, ותוהה בקול כאילו-שקט שמיועד בעצם לאוזניים של כל העולם, "למה רק בישראל מתעקשים להשתמש במילה הסוֹ-פאקינג-איומה הזאת?"
 







ימבּרוח. צילום: י' קופיבקר

כאדם בעל ערכים אסתטיים אני בהחלט דוגל בדיוק סמנטי. סך הכול לא סתם לכל חפץ ופעולה ורגש המציאו מילה. אבל כשהיא מתפרצת כך, ברצינות מוחלטת, היא די מפחידה. למיטב הבנתי, עד כמה שאני יכול להבין בתסרוקות, גם אם השיער שלך הוא מפעל שכבר כמעט מדגדג לך את פי הטבעת, וגם אם הוא שחור ומהפנט ונראה בכלל כמו שטיח של איזה שבט אפריקאי, זה עדיין קצת חסר פרופורציות להתעצבן כשטועים לו בשם. או שאולי גם פה אני טועה.

היא עוצרת את האופניים במקצועיות וקושרת אותם בסמליות לברז לכיבוי שרפות. אני מחקה אותה בצורה מדויקת, וכבר עולה אחריה לדירה.
 

היא זורקת את התיק על ספה בסלון ופותחת את דלת המקרר שחוסמת כמעט את כל הכניסה למטבח וחוצצת בינינו, ואני מנצל את רגע הפרטיות ומביט סביב:

אם לשפוט על פי הדבר הזה שהיא מגדלת על הראש, אז הדירה שלה די מסודרת. במחשבה שנייה, זה כנראה בגלל שאין לה יותר מדי חפצים שיתבלגנו. אבל לא הייתי חותם על חוש האבחנה שלי.
 

"אז מה נשמע?" היא טורקת את המחיצה ונעמדת מולי עם בקבוק של דיאט ספרייט.

למרות שאין לי מושג מאיפה היא מצניחה עלי את השאלה הזאת, הרי אנחנו יחד כבר מתשע בבוקר, אני מפליט איזה "אחלה" קליל, ומקווה שאולי עכשיו היא תנהל איתי את שיחת מעבר הפאזה המקוּוה, ככה, בביתיות, משני עברי המטבח.

אבל היא נותנת בי את מבט החמלה שכבר ראיתי קודם, בסביח, ואני מבין מיד ששוב הייתי לא בסדר, רק שלא ברורה לי השגיאה, מה שעוד יותר מערער לי הביטחון.
 

"אתה כזה עפיפון חמוד," היא מסלסלת בחולמניות מחלפת שיער, "התכוונתי לאיזה מוזיקה בא לך לשמוע."

"אחלה!" אני בוחר בפתרון היחיד שיוציא אותי הכי פחות אידיוט. "כאילו... כל דבר בסדר," וכמעט לעצמי אני ממלמל את האמת הצרופה, "מה, אני מת על מוזיקה..."
 

היא מגישה לי את הדיאט ונעלמת אי שם בסוף המסדרון, ועוד לפני שאני מספיק להבין מה אני אמור לעשות עכשיו - אם לבוא אחריה או להישאר נטוע ליד המקרר - היא נגלית שוב בפקעת אסופה, וממקמת רמקול יחיד של מערכת מיני באמצע הסלון, ובצד הזה של הסטריאו פול וג'ון פוצחים ב-drive my car בעיבוד רזה.

אני מרים גבה.

"נו, בוא תראה," היא מתיישבת על הספה ושולפת מהתיק את הלפּ שלה.

אני צועד לעברה צעד נחוש, מניח ביד יציבה את הבקבוק על השולחן ומתיישב. אפילו אני קצת מופתע מעצמי. כנראה ש-Rubber Soul גורם לי להרגיש בבית גם כשהבס והתופים נמצאים אי שם בעונש. או שאולי בכל זאת יש בי איזשהו גבר שיודע לזהות רמז לעמדה של כוח.

היא מריצה על המסך אלה אחר אלה לפחות שלושים תמונות; איזה שמונה סטים של שדיים נטולי פנים בתאורה תחתית ירקרקה ובלוקיישן קבוע - שטוחים ותפוחים, זקורים ונפולים, כהים ובהירים - ומסתכלת אלי. העיניים שלה נוצצות מתחת למה שאסור לכנות "רסטות".

            "וואו, מאיפה השגת כל כך הרבה?" אני שואל את השאלה היחידה שמעוררת בי סקרנות.

            היא מפנה את הראש בהפגנתיות לכיוון השני. "לבחורות אין בעיה להיות אובייקט כשזה לא בא מחרמנות," היא משיבה בחוסר סבלנות.

"ברור, אבל מאיפה כל כך הרבה?" אני מחדד את השאלה, וכשהיא לא עונה אני מבין שהתעניינתי בדבר הלא-נכון, ואולי אפילו קצת פגעתי בה.
 

            אני אוסף אלי את המחשב, נשען על הספה, ומדפדף בעצמי לאט ובדממה. בזווית העין אני מצליח לראות איך היא לוקחת את הספרייט מהשולחן, פותחת את הפקק, לוגמת, סוגרת, אוספת את הבקבוק אל בין ירכיה, ממתינה רגע, ואז שוב פותחת, לוגמת, סוגרת ומניחה אותו חזרה על השולחן.

הזמן נוקף. אני מדפדף. אני לא מדבר.
 

אחרי כמה דקות ארוכות היא שוב שולחת יד אל הדיאט, אבל באמצע הדרך היא נשברת ומסתובבת אלי בחדות. "נו, איך?"

"מה...?"

"איך, נו." היא צוררת את השטיח שעל ראשה לכתר, אבל מיד פורמת.

"אה... תראי..." אני מגמגם גמגום של: "אנ'לא יודע איך להגיד לך את זה..."

"אתה שונא!" היא קובעת, וליתר ביטחון אוספת שוב את הבקבוק אל בין ירכיה.

"אה, שונא?" אני לא מזיז עין מהמסך, "זה לא עניין של שונא. לדעתי הן פשוט, אמממ... אמממ... פשוט אין בהן השראה."

"מז'תומרת השראה?" היא ממהרת לברר, "פשוט תסביר לי למה אתה חושב שהן כל כך גרועות, ונגמור עניין." התחינה מרעידה את הקול שלה.
 

אני לוקח נשימה עמוקה, נאנח במבט של "נורא לא נעים לי אבל...", ובעידודם של ג'ון ופול שמבקשים בפעם האחרונה בהחלט say the word, פותח את הפה ומשחרר ממנו קול כמעט לא מוכר:

"הצילום שלך שטוח. כל התמונות נראות כמעט אותו דבר, וזה לא מעניין. את מפספסת את הייחודיות של הגוף. את לא נותנת לעין שלך ביטוי. את לא מחדשת שום דבר. את לא מעוררת שום סקרנות. האמת?"

היא מהנהנת בעיניים פעורות.

"לא נראה לי שאת יודעת מה את מחפשת."

היא נעה באי-נוחות.

"תחשבי - למה נשים? למה בחרת לצלם דווקא ציצי?"

היא מכוונת מבט צדי לנקודה דמיונית בחלל, כנראה מחפשת בתוך תוכה את הסיבה.

What goes on in your heart? אני תוהה עם רינגו שנמצא אי שם בחדר השני, ממשיך לדפדף ואז קורא בהתרגשות.

"תסתכלי על זאת!"

היא והדיאט מתקרבים אלי, ואני מסובב אליהם את המסך בתנועת ניצחון.

"זאת?" היא כמעט צועקת, "זאת הכי מעוותת! אני לא מאמינה שלא מחקתי אותה! אתה לא נורמלי!" היא שולחת יד מגוננת אל המחשב, אבל אני מרחיק אותו ממנה.

"את לא נורמלית! תסתכלי, זאת היחידה שטובה כאן!" אני שוב מסובב אליה את המסך, "תראי כמה תנועה הצלחת להוציא ממנה! את לא רואה שהציצי פה הוא הרבה יותר מאובייקט דומם? את לא רואה שלכל איבר פה יש חיים משל עצמו? את בכלל מבינה?" עכשיו אני באמת נסער, "כאן זה כבר לא גוף של אישה, זה עץ עם ענפים, עם שאיפות, עם רצון. אפשר ממש לדמיין איך הצמרת שלו מתערטלת ברוח. הוא מדבֵּר! כל ציצי בנפרד רוקד ריקוד של חופש. את לא שומעת שהגוף הזה צועק את העצמיות שלו? את לא רואה שהוא חוגג?"
 

היא מתכווצת כאילו הוציאו ממנה בפעם אחת את כל האוויר. משפילה את העיניים. פתאום היא נראית נורא קטנה ושברירית מתחת למעמסה הזאת הקרואה שיער, והסולו הברוקי של ג'ורג' מרטין הופך אותה רק יותר נוגעת ללב. אז אני מקשיב למוזיקה ונוצר את התמונה הענוגה הזאת עמוק בתוכי, ככה, כדי שאוכל לשלוף אותה באיזה יום סגריר. וכש-in my life הנפלא מסתיים, אני ממשיך בשקט:

"אם את באמת רוצה להתקדם, כדאי שתנסי להבין מה עשית פה. תנסי לשחזר מה היו השאלות ששאלת לפני שצילמת אותה ואיך נתת לעין שלך לחפש את התשובה. תחשפי, תסתקרני, תזדהי. תבטחי באובייקט שלך. תרגישי איתו נוח. פשוט תלכי אחריו. תני לאינטואיציות שלך להוביל אותך. תתמסרי להן." אני נשען לאחור. "אולי תעשי לבחורה הזאת עוד כמה פריימים. אפשר בבקשה לקבל את הספרייט?"
 

היא מגישה לי את הבקבוק בלי מילים, ואני שותה בגמיעה אחת את כל מה שנשאר שם. מונולוגים זה דבר די מתיש בסך הכול.

"לא ידעתי שיש לך כזה כושר דיבור," היא אומרת אחרי דקה ארוכה, "אבל חוש האבחנה שלך, הייתי בטוחה שהוא קצת יותר מחודד."

הקמטוטים על המצח שלי מתחדדים, ואני מסובב אליה את הראש באטיות.





גל קוסטוריצה. צילום: י' קופיבקר

 

"האמת? אני יכולה להבין את העניין של השטוח והלחפש והלהסתקרן," היא בקושי מניעה את השפתיים, "אבל מה אתה מקשקש לי על עצים ועל ריקודים של חופש? ומה לעזאזל אתה מבין בצמרות שמתערטלות ברוח?" היא מכופפת את הראש בתנועה אחת, נושמת נשימה עמוקה, מנערת את השיער חזרה אחורנית, ופונה אלי בחדוּת. "לבטוח? להתמסר? איך אתה מעיז? מה לך ולפאקינג-אינטואיציות? תסתכל על עצמך, אתה... אתה..." היא מצמצמת לעברי את עיניה, "אתה יודע מה? סבבה," היא מזדקפת, "הבנתי. בסדר. תודה רבה. באמת תודה על הכול. עכשיו אתה יכול ללכת."
 

אני שוקל אם להשמיע איזושהי הערה שנונה שתפשיר את הדרמה ואולי גם אותה, אולי לשאול אם אמרתי במקרה עוד איזו מילה אסורה, אבל במחשבה שנייה אני בוחר לשתוק ולהביט בה.
 

היא לועסת קצוות שיער. אחר כך משלבת ידיים. אחר כך לוחשת, "לך בבקשה."
 

אני קם. מתקדם אל עבר הדלת ופותח אותה בשפיפות ובלי להביט לאחור. העיניים שלי מתלחלחות, האף מתחיל להאדים. וכשאני כבר בחוץ אני עוד מצליח לשמוע את ג'ון מזהיר אותי: you'd better run for your life. או שאולי הוא מתכוון בכלל אליה.

ג

מאז אותו ערב לא ראיתי אותה. היא פשוט לא הגיעה יותר ללימודים. בשבוע הראשון עוד חיכיתי, אפילו קפצתי לפרישמן והצצתי בסביח, ובשבוע השני כמעט התפתיתי לחפש את האופניים שלה ביונה הנביא, אבל בשבוע השלישי כבר הסתגלתי לאַין, ובשבוע הרביעי היא כבר היתה אפיזודה רחוקה ודהויה, ואני, כמו שועל ותיק של אהבות נכזבות, נשאבתי באנחת רווחה ובמוטיבציה מחודשת לפרויקט הגמר הפרטי שלי.

אותה כבר כמעט שכחתי, אבל התמונה ההיא עוד היתה חרותה בזיכרוני, והדיאלוג האחרון, אם אפשר לקרוא כך למה שהיה שם, הדהד לי במרתפים הלא-כל כך אפלים של התת-מודע. אז ארבעה חודשים הסתובבתי עם המצלמה ברחובות תל אביב וצילמתי. בהתחלה צילמתי שורשים וגזעים, אחר כך בחנתי צמרות ובטחתי בעלים. באיזשהו שלב ירדתי לחוף הים כדי להסתקרן מזרועות ולהתמסר קצת לציצי, ובסוף הבנתי שאני מעוניין בכלל לחקור שיער.

הסיפור לקוח מתוך קובץ הסיפורים "שותפות מותנית" העומד לראות אור. הנה סיפור נוסף מתוכו:

גל קוסטוריצה, "איש של חמש" (סיפור)