ערפּול
     

אָדָם רוֹכֵן עַל פִּנְקָסוֹ בַּחֶדֶר, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הַחַמָּה. הוּא נֶאֱנָק, גּוֹנֵחַ, רוֹשֵׁם מִלִּים אֲחָדוֹת בְּעֵט, שׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. הוּא אֵינוֹ נַעַר עוֹד. זֶה עַתָּה ( מַמָּשׁ טֶרֶם יָמִים אֲחָדִים ) מָלְאוּ לוֹ שְׁלֹשִׁים. הוּא עָיֵף וְהוּא בּוֹדֵד. כֹּה רָחוֹק מִן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אוֹתוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, חָשׁ מְבֻגָּר מִכְּפִי גִּילוֹ. פֹּה וָשָׂם, מִבַּעַד לַחַלּוֹן, מִן הֶחָצֵר הַסְּמוּכָה, נִשְׁמָעִים הַיְּלָדִים. אִשָּׁה מִן הַמּוֹצָא הַמִּזְרָחִי זוֹעֶקֶת לְעֵבֶר בְּנָהּ לִסְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם. בְּקוֹלָהּ אֵיזוֹ נִימָה נוֹאֶשֶׁת, אֵיזוֹ עֲדִינוּת מַרְטִיטָה, דִּכְדוּךְ אוּלַי. צְלִילֵי מוּסִיקָה נִשָּׂאִים בֶּחָלָל, מְרַחֲפִים. הַלָּלוּ כְּכָל הַנִּרְאֶה בּוֹקְעִים מִבֵּיתוֹ שֶׁל הַדַּיָּר הַיָּשִׁישׁ הַמִּשְׁתַּכֵּן זֶה מִסְפַּר שָׁבוּעוֹת בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה. נֶאֱמַר לוֹ, כִּי אֵשֶׁת הַיָּשִׁישׁ מֵתָה עָלָיו וְעוֹלָמוֹ חָרַב. עַל כֵּן עָבַר לְהִתְגּוֹרֵר פֹּה. צִיּוּץ צִפֳּרִים קָלוּשׁ בַּמֶּרְחָק (דְּרוֹר הַבַּיִת?), בֵּין הָאֳרָנִים הָרָמִים. תַּרְנְגוֹל מֵעַדְעַד. אֵיזֶה קוֹל עֲנוֹת נִשְׁמָע בְּקִרְבַת מָקוֹם. לֹא, אֵין זֹאת אֶלָּא כִּי הַקּוֹל בּוֹקֵעַ מִנִּשְׁמָתוֹ פְּנִימָה, וְהוּא חָשׁ אָבוּד לְגַמְרֵי בַּהֲוָיָה הַקּוֹרַעַת אוֹתוֹ לְפִסּוֹת קְטַנּוֹת, מֻפְקָר בִּידֵי הָאֵל. אוֹ אָז עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ, כִּי אֵין זֹאת אֶלָּא הֶסְפֵּד. זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁאֱלֹהַּ מַסְפִּידוֹ עַתָּה. הַדַּעַת נוֹתֶנֶת, כִּי אֵלּוּ הֵם פָּנָיו נְטוּלוֹת הָרַחֲמִים שֶׁל הָאֱלֹהִים, וּמַה נּוֹרָא גּוֹרָלוֹ שֶׁל מִי אֲשֶׁר הֶאֱזִין לְקוֹל עֲנוֹת נִשְׁמָתוֹ בְּצָהֳרֵי יוֹם, נוֹכֵח בְּנֶעֱדָרוּת אֱלֹהָיו.

הוֹ, נִימְפוֹת עֲדִינוֹת וּמְלֵאוֹת חֵן, הוֹ יֹפִי נָמוֹג וּפוֹצֵעַ אֲשֶׁר כְּדֻגְמָתוֹ אֵין תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אַיֵּה הַקֶּסֶם שֶׁהִשְׂתָּרֵר, הַגּוּפוֹת הָעֵירֻמִּים, הַמִּתְפַּתְּלִים וּמִשְׂתָּרְגִים בַּחֲשֵׁכָה, כְּסוּיֵי זֵעָה וְשִׁכָּרוֹן?

הוֹ מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי, צֶאֱצָא לְרַבָּנִים נִשְׁכָּחִים יוֹצְאֵי עֲרָב. לִבִּי יוֹצֵא לְעֻמָּתְךָ בְּתוּגָה.

אֲלֻמּוֹת הָאוֹר הַמְּרַצְּדוֹת בְּפִקָּחוֹן, בֹּאנָה, גְּשׁוּ וְשִׁטְפוּ אֶת הַהֲוָיָה הַמַּקְפִּיאָה, הֱנִיסוּהָ. וּבַל יֹאמְרוּ לִי נִיהִילִיסְטִים נִבְעָרִים מִדַּעַת כִּי הַגֵּיהִנּוֹם אֵינוֹ קַיָּם פֹּה !    

קוּם יְחֶזְקֵאל. הִתְרוֹמֵם יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי וְהִתְנַשֵּׂא מֵעַל אַנְטִיוֹכְיָה וְהָרֵי אֱדוֹם. סוּר מִנָּהָר כְּבָר. עֲלֵה וְרַחֵף מֵעַל גַּת-רִמּוֹן וְנוּד מִפָּפוֹס אֶל פֶּרְגֶּה אֲשֶׁר בְּפַּמְפִּילְיָה, מֵעַל פִּיסִידְיָה לְהַידֶרַאבָּאד וְקוּצִ'ין

עַד אֲשֶׁר יְקַדֶּמְךָ הַמֶּלֶךְ. הִתְנַשֵּׂא מֵעַל הָרֵי יְהוּדָה, בֵּית-אֵל, רָמָאלְלָה וְחֶבְרוֹן, מֵעַל קִרְעֵי הָעֲרָפֶל.

הוֹ קִינָה נְעִימָה, מָוֶת מָתוֹק וּמְיֻחָל, קְטֹרֶת לִיחִידִים.

הוֹ יְחֶזְקֵאל, אַל לְךָ לְהִתְמַזֵּג עִם אוֹתָהּ הֲוָיָה אֲפֵלָה אֲשֶׁר רוֹדֶפֶת אוֹתְךָ. הַלֹּא הֵיטֵב תֵּדַע כִּי זֶה אֲשֶׁר רָאָה מוֹתוֹ בְּחַיָּיו אַל לוֹ לַחְשֹׁשׁ עוֹד ? זֶה אֲשֶׁר גָּוַע בֶּעָבָר וּנְשָׁמָה בּוֹ עֲדַיִן, עֲדַיִן, הַמִּתְהַלֵּךְ עַל הָאָרֶץ וְגוּפוֹ מְצֻלָּק בְּמַכְאוֹבָיו
מַדּוּעַ יָרֵא ?

הוֹ יְחֶזְקֵאל.

בְּכָל זֹאת,

סְתָם הֶבֶל.

הערה עם הארה:

לי אמונה בלבי, כי הדברים, לעתים, נמשים אל פני הקרקע מעצמם. כוונתי היא, כי אילו לעצם היות קיומו של דבר-מה יש הכרחיות, הרי שזו לא תבוטל, וסופו-של-דבר שיצוץ אל פני הקרקע ( ואני הלא, כבר הזכרתי פעם באיזה מאמר אחד כי איני מאמין שאדם יפקיד חייו בידי איזה רעיון, אשר הוא אינו חש בנפשו פנימה כי לו איזה ערך כביר { כגון הספרות. כגון ציור או אמנות, רפואה או הוראה וכיוצא באלו} לגביו).

את השיר "ערפּול" אני מתבקש להקריא לעתים תכופות. הן באי-אלו אירועים ואחרים, בראיונות, והן כאשר ידידים לי פונים אליי ומבקשים כי אתארח בסדנאות כתיבה אותן הם עורכים

(לרבות מארחי הטוב בבלוג זה) במקומות שונים.

 באשר לאופן כתיבתו, אני משער שבעיקרו הוא נכתב באותו האופן אשר בו אני כותב את מרבית שיריי. כלומר תוך איזה רגע של מצוקה כבירה, של איזו כמיהה, רגעים בהם לי היכולת הממשית לחוש את אַפְסוּת קיומי על פני הכדור הכחול הזה עליו מתהלך האדם בצוּקָתו. כל אדם הרי נתון בכף הקלע של הטרגדיות האישיות שלו.

אני באמת מאמין, סליחה, יודע, כי הטרגדיות האישיות והשואות הפרטיות הינן הכרחיות לאנוש באשר לצמיחתו הרוחנית. אני יודע זאת ולי אי-אלו ביאורים בנושא, אלא שלא זו העת או הזמן לדון בזה כעת. זכורני כי בעת בה כתבתי שיר זה, היה הולך ומתנגן בראשי ללא הרף הצירוף: "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה", אשר הוא החרות ביותר בזיכרוני מאז יום הכיפורים האחרון, בשבתי בבית-הכנסת.

אמנם כן חשבתי בליבי. אמנם כן, גוף זה, אשר מניעני מדי יום לעבר עיסוקיי, לעבר השוק, ואשר בסופו-של-דבר ייטמן תחת העפר, הוא כל כולו כלי של שקיעה. של בושה גדולה רוויית נגפים. כלי המקיץ מדי יום אל עבר כיליונו. ואמנם לי, חשבתי, שפר המזל. שכן בהיותי משורר בעל איזה מוניטין מסוים, עומדת לי היכולת לבטא את מצוקתי על גבי הדף, וכך יבואו אחרים ויקראו. קיימת נחמה בידיעה זו. נחמה כבירה! ואף כי אני יודע שאין בידה להושיעני, הרי שלה משקל רב.

עתה, כשאני יושב ורושם שורות אלו, גרמי השמים מעלי הופכים מוארים אט-אט. פה ושם הם מופצים באיזה נוגה סגלגל, חיוור מאוד, ונדמה כי ממטרים קלים ישטפו את הארץ בהמשך היום. אף הירח עוד נראה, עמום מאוד, מבעד לשדות ההדרים.

הייתי מבקש להתמזג עימם, להפוך ממש אחד עימהם, עם האלוהים והגשם, עם פרחי ההדרים והאדמה עצמה, אלא שאני יודע שזה לא אפשרי. לא כעת לפחות. עתה אני חש איזו תחושת רפיון-רוח, שלי קשה לבארה פה.

המצחיק הוא שאני בכלל רציתי לדבר על הזווית הפסיכו-דתית של השיר "ערפּול". רציתי לכתוב על הגרעין העומד מאחוריו. עליי לפנות לשינה. אני עייף מדי ומתחיל לכתוב שטויות.