על "הנפשיים" לעמיחי שלו מאת אבי אליאס, וגם שיר עם הארה

עמיחי שלו הוא עורך תרבות באתר מתחרה, אבל אצלנו בבלוג הספרותי ב-nrg האיכות הספרותית ומעשה האמנות הצרוף עומדים מעל שיקולים צרים של כיתתיות ומחנאות, ומי שכותב ספרות היטב - אנחנו נותנים לו את הבמה. הפוסט מתחלק לשלושה כמו כל דבר בצה"ל שהספר "הנפשיים" של עמיחי מטפל במרקמו העדין: ביקורת של המשורר והמבקר אבי אליאס על הרומן, קטע קצר מתוכו, ולבסוף שיר משל עמיחי המתקשר נושאית אל ספרו. הערה: לספר "הנפשיים" אין קשר למשורר יחזקאל נפשי, שיחליף אותי בעזרת השם בפוסט הבא שיהא אף הוא שיר עם הארה.

אבי אליאס

סעיף נפשי אי-הסתגלות פרופיל  46

על  "הנפשיים" של עמיחי שלו, הוצאת "ידיעות ספרים"

באוטובוס מלשכת הגיוס עד הבקו"מ, מצטנף האזרח קרביץ, טרם ילבש מדי צה"ל, על ספסל כמעט אחורי, לא לחפש כל מגע של עין וגב, עם יתר הטירונים, שהם מחזור "המדורבים". כל אחד בצל עצמו, עם הפחדים, סרטי מלחמה, אשכרה בראש, והמוות ברגע הזה הוא כמעט ודאי.

כבר בנסיעה הקצרה קיימת התרחשות. אחד מטיפוסי העלילה של הסיפור, משועמם, תופס קורבן "אשכנזי תורן" ובקצב של מתופף, מחלק "חמסיקות" - כף יד פתוחה לרווחה - על צוואר לבן של טירון מלפניו, וזהו מחזור של מקבל ונותן. תמונה מאוד מוחשית של עמיחי על משחקי הכוח הראשוניים של החיים האזרחיים טרם חיול.

גיבורי התרבות הנפשית נוחתים לאחר קבלת הקיטבג, זריקות חיסון, מספר אישי, פוטו רצח, אל בסיס הטירונים בעמק דותן, בואכה העיר ג'נין. גשם, ערפל, אדמה בוצית, מקבלים את הדמויות ההזויות בתחום הגדר.

שלו מחזיר אותי בפלאשבק למאי 1973 (מחזור מאו-מאו) ליום הגיוס שלי. בלילה הראשון נשרפו שני אוהלים בבסיס תל השומר, ולפנות בוקר העיפו אותנו לבסיס הנח"ל מחנה 80, זרוקים ועייפים כולם בשלשות, דורשים מסדר חולים, לראות פסיכיאטר או לפחות קב"ן, ומה שקיבלנו זה כדור קמח במרפאה  מהחובשת הג'ינג'ית, שכולנו פִנטנזו איך בלילה אנחנו מרימים אותה על מיטת הברזל בלי סדין.

ב"הנפשיים" יש מעטה שלג שיורד כמחטי אצטרובלים ונתקע על הדובון, עוקץ את הקרחת והורג את ציפור אדום החזה. פראזה לסיום החופש, והכול מגודר בגדר תיל, למעלה עמדת השמירה, למטה שלושים שכיבות על הארץ, והגוף מתקמר כלולאה, ספק עם מגיע למתיחת היד. ואל הבוץ.

 

עטיפת הספר

נזכרתי בספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים" שם הוא מתאר חבורת טירונים בראשית שנות החמישים בבסיס הדרכה. ארבעה ג'ובינקים, מיקסר של עדות עם נורמות התנהגות שהתאימו לצה"ל בימי ראשית המדינה.

ההבדל בנפשיים שהוא קולח ועכשווי, עמיחי קורא את הדמיות על כף ידו, נותן להם חיים משלהם וחופש להשתולל כל אחת על פי אופייה. כולם נמצאים, הערס ששם פס על המסגרת הצבאית ומתעלל בחלש ממנו, ומשחק אותה כאילו דבר לא קרה. יש הדפוקים על פי רמות המשכל וקבוצת האיכות, שהבולט ביניהם הוא ספי הנמר, שק החבטות, שכמו בובת פלסטיק יעשה את הכול עד הדברים הכי ביזראיים.

עמיחי מביא אותנו לעולם לכאורה שאנחנו מכירים צה"ל, אבל מתברר שאנחנו לא מכירים את רמת הטמטום והאטימות של המערכת מול שלל המקרים  הפסיכיים שאנחנו נתקלים בעולמו של שלו.

עמיחי שלו, צילום:  שרית כהן שלו

טיפוס בשם דוד לא  נוצר את נשקו, תופר באוויר שורות של כדורי עופרת, כמו פנטזיה לילית בליל כלולות בג'נין לאור כדורים נותבי אש, משחקים בגיצים, כי דוד מיישם את הוראת הפתיחה באש, והקורבן כמו בתנ"ך, כבש מפוטם, מחורר בכדורים, אודם על הצמר מתגלגל על הבוץ.

במאי 1973 הייתה כוננות ג, שמרנו בשער הכניסה, רבע מהפלוגה נכנסה למחבוש על סירוב פקודה לנקות את המחראות ולאסוף עלים ולצבוע עצים בסיד כמו דבּלים. אני כבר לא מדבר על ניקוי "הצוללות", הסירים הענקיים במטבח. תוך כדי פִּטרול מעץ השדה לשער הגיע המפקד כולו נרעש ונפעם "היום תפרוץ מלחמה", כמעט חִרבּנו במכנסיים, מה מלחמה?

 אבי אליאס

מי מלחמה? הכול היה שקט באספלט לכוון פרדס חנה, ציפוריםלא צייצו, רק גנגו הכניס אצבעות לשפתיים ושרק "כאילו הכל חרטא ורק מנסים להפחיד אותנו". המלחמה באמת נדחתה בשישה חודשים.

מוגבלי הנפש של עמיחי שלו הוא סרט גזור מהחברה שלנו, פורקן כל המוסכמות, בעיטה בפרה הקדושה צה"ל, כך אנו נראים במראה שטוחה. נכון שאנחנו צבא העם, אבל "ראבק" דברים קרו, השתנו. מושגים של היפר אקטיביות, כל הפרעות הקשב, הטלפון הסוללרי, לא דופקים חשבון לזולת. החרמנות שלנו הפכה לאונס והחמור מכול, מי שצריך באמת להשתחרר משירות  צבאי עקב בעיות נפשיות, או שמתאבד או שמגיע לכלא, או שהוא בשק"ם. וכל זאת מפני שהוריו לא ידעו לקמבן בצו הראשון אצל פסיכיאטר תמורת כסף, הפרעות שינה, אי-הסתגלות לכתה א', ההרטבה במיטה, אוזניים גדולות, יבלות בשל... אין ספק עמיחי שלו ב"הנפשיים" עורך חשבון נפש עם מה שקורה לחברה הישראלית בתוך קפסולת צה"ל, שהגיע הזמן שתתייעל ותתפור לעצמה מדים על פי נתוני גופה האמיתיים.

קטע מתוך הרומן "הנפשיים" לעמיחי שלו:

מכוסים בוץ, אפשר ללכת, ואני לא מתחבר אל השאר, ויודע כמוהם שבקרוב תתחיל המלחמה הגדולה נגד כל אנשי המישור הגדול, ומה שחשוב הוא שההופעה תכף תתחיל, יש במה בביצה הגדולה, ומישהו אומר, "הנה הם עולים," והם עולים, כנראה נושאי המגבעת, זה אהד פישוף, הוא נראה קצת אחרת, יצור ביצתי, על הצוואר יש לו שרשרת מנרקיסים, מהראש צומחים לו עשבים שחורים, והם מתחילים לנגן, אבל ידוע שהמוזיקה אילמת, כוכב הרוק תכף ימות, הוא בא לפה בשביל למות, משאיר אותנו לבד, בלי הנהגה, במלחמה נגד אנשי המישור הגדול, וזה קצת עצוב ופוגע בסיכויים שלנו, אבל ידענו שזה מה שיקרה, והם עוד מנגנים, ולא שומעים דבר, ואני מנסה לראות איפה מתחיל המישור, רואה את השומר של הבסיס, עומד בפתח הביצה, יורה בכבשים שבאות מולו, ואני לא בטוח שהכבשים באמת חיות, ככל שאני מתקרב אליהן הן נראות יותר חיות ויותר מתות, וככל שאני מתרחק זה נראה לי לא חשוב, והש"ג מתמסר ליריות, מכניס את עצמו לקצב מסחרר, יורה בלי הבחנה, ועוד כבשים נערמות, ואז נעלמות, כנראה נופלות לביצה, ואני רוצה לשתף מישהו במה שקורה, ורק וגנר עולה לי בראש, הוא בטח פה איתי בביצה, למה אני חושב ככה, אבל הנה הוא מתקרב, וגנר אחר לגמרי, סוגר ופותח את העיניים, כמו גברת שמסמנת משהו בתריסים, ואני רוצה לשאול אותו אם הוא חולה, או משוגע, "תגיד וגנר, מה הסיפור עם המלחמה?" אני שואל ומפחד מהמלחמה הזאת, כי היינו רק במטווח אחד, אנחנו לא בטוחים עם רובים, והוא מסתכל עלַי בעיניים של קרפדה. "אנחנו יכולים להילחם רק לחוד, אנחנו לא מחלקה, אתה יודע, פירקו אותנו," וגנר אומר בנימה עייפה, ועכשיו אוכל פיתה עם משהו, אבל לא באמת אוכל, רק עושה תנועות. "אז מה יהיה?" אני שואל. "נפסיד במלחמה הזאת, זה מה שיהיה," הוא פוסק, ואני די מאמין לו. "הנה, תראה," הוא אומר ומצביע על המישור, "הגלגלים התחילו לעבוד." אני רואה גלגלים מתקדמים, משתלטים על הרקע. "זה לא בידינו," וגנר אומר, ואני לא כל כך מבין לאן עשרות הגלגלים האלה דוהרים, אני רק יודע שהם לא בעדנו, אף אחד לא בעדנו. "תכף גם השערים יינעלו," הוא מוסיף בקול עצוב, אבל אני לא רואה שערים, וחוזר להסתכל על הבמה, והם עדיין שם. הצטרפה אליהם בחורה. וגנר נצמד אלי, "אתה יודע שאתה צריך להרוג אותה." אני לא מבין על מה הוא מדבר. "אבל למה? אני אוהב אותה!" ואף אחד לא מתנגד, ומצד ימין שלי מאנץ' אומר, "הנה המספר הזוכה, הנה המספר הנוסף." הוא לא מזהה אותי, ואני חושב שהוא מגריל אנשים שיגיעו למישור, וכמה הולכים אחריו. ועל הבמה הבחורה נשארת לבד, בוכה, ואני מנסה להתקדם אליה, אבל הבוץ לא נותן לי, מעכב אותי במקום, ואני צועק אל הבמה, "זה לא בשליטתי," ובגב אני מרגיש חומר קשה, אדמה, חול, ספסל של פיקניקים מעל העיניים שלי.

להקת נושאי המגבעת



 
 

אלטע זאכען

"אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁעֲרָבִי יִקַּח אֶת זֶה?"

שָׁאַל רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם עֲטוּי הַפִּיגָ'מָה מִלֶּבְצְלֶר

וְהִצְבִּיעַ עַל קְבוּצַת רָהִיטִים יְשָׁנָה שֶׁרָבְצָה בָּרְחוֹב

"חֲבָל, יֵשׁ פֹּה דְּבָרִים טוֹבִים, עֲרָבִי כְּמוֹ אַלְטֶע זַאכֶן

לֹא יִקַּח אֶת זֶה?"

הִמְשַׁכְתִּי לְכִוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת

סַבְיוֹנִים פָּרְחוּ בְּמֻפְרָכוּת מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת בִּטָּחוֹן

מִישֶׁהִי עָמְדָה בַּחַלּוֹן מִבַּעְדּוֹ נִשְׁקַף אוֹר חוֹלֶה

כְּמוֹ טַפֶּט שֶׁל זְקֵנִים

סִקּוּסֵי פָּנֶיהָ שִׁוּוּ לָהּ מַרְאֶה שָׁפוּף שֶׁל עֵץ

הִיא צִיְּרָה דְּבָרִים כְּמוֹ דִּמְעָה בְּלִי עַיִן

יָם בְּלִי מַיִם

וְצִיְּצָה אֶל הַצִּפֳּרִים

וְאָז הוּא שׁוּב הֵגִיחַ בִּדְהָרָה וְהָאַסְפַלְט מְבַעְבֵּעַ

וְשָׁאַל אִם אֲנִי גָּר בַּסְּבִיבָה וְאִם אֲנִי עוֹבֵד

וְכַמָּה יְלָדִים יֵשׁ לִי אִם בִּכְלָל, כִּי יֵשׁ שֶׁהוֹלְכִים

עִם בֻּבּוֹת בְּתוֹךְ הָעֲגָלָה, וּכְמוֹ כָּל יוֹשְׁבֵי לֶבְצְלֶר

שָׁאַל גַּם מָה הַשָּׁעָה כִּי זֶה הֲכִי חָשׁוּב

לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ שָׁאַל שׁוּב: "אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁעֲרָבִי יִקַּח אֶת זֶה?"

חִיַּכְתִּי וְאָמַרְתִּי שֶׁאִם לֹא עֲרָבִי אָז אוּלַי הָעִירִיָּה

כִּי יֵשׁ לָהֶם אוֹטוֹ גָּדוֹל וּמְיֻחָד לְרָהִיטִים שֶׁשָּׂמִים בָּרְחוֹב

הִתְקָרַבְנוּ לְלֶבְצְלֶר וְנִשְׁמְעוּ מִבִּפְנִים קְרִיאוֹת עִידוּד

"פִּיפִּי! פִּיפִּי!" וְכַלְבֵי הַמּוֹסָד הִצְטָרְפוּ בִּנְבִיחָה

וּבְעוֹדוֹ מְדַוֵּשׁ לְעֵבֶר הַשַּׁעַר הַחַשְׁמַלִּי

הֵחֵל לִשְׁאֹג בְּקוֹל: "אַלְטֶע זַאכֶן! אַלְטֶע זַאכֶן!"

וְהַיָּרֵחַ עָלָה צָהֹב חִוֵּר כְּמוֹ גְּלִידַת אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת קוּבָּנִית

השיר של עמיחי מתוך "שְׁבוֹ" 21 בעריכת עֻזי אגסי, נוגע גם הוא בתחום הדק שבין החברתי לשיגעון הפרטי, ואם לא בזה בדיוק, אז במגע שבין העולם והמִמסד למול "האחר", הרי לבצלר הוא מעון לאנשים עם מוגבלויות בהרצליה. עמיחי מצליח להעביר דרך הדיאלוג האישי עם רוכב האופניים את התמצית החברתית המתנשאת שנטמעה בכולנו במשפט החוזר: "אתה חושב שערבי ייקח את זה", כי רק ערבים בחברה הישראלית לוקחים דברים ישנים - אלטע זאכען. מצד אחד תמימות אינסופית, מצד שני גזענות מוטמעת, והדימויים לאורך השיר יפים כל כך, מקוריים ומדויקים

רן יגיל