עמוד-שניים ליום, צדוק עלון, פותחים רומן

הפתיחה של הרומן, "עמוד-שניים ליום" מאת צדוק עלון, רומן הגותי העושה שימוש ברעיונות הפילוסופיים של ברוך שפינוזה

יעקב, בדרכו לערוך קניות, מסתבך בשאלה שספק אם יש עוד מישהו בעולם שמוטרד ממנה

יעקב, בדרכו לערוך קניות, שמע את קולות הציפורים. מכיוון שמחשבותיו לא נסבו על אודות חיפוש אחר פתרון לבעיות מהיומיום, הוא נזכר בסיפורים שקרא בילדותו. בסיפורים אלה תמיד הוזכרו קולות הציפורים כדבר שירה, וגם אם עניין השירה לא הוזכר בהם במפורש, הרי מנימת הסיפור היה עולה כי ציוץ הציפורים שירה הוא.
 

          האומנם הציפורים שרות? חשב יעקב לעצמו. אולי הן מדברות? אולי הן מחוות את דעתן בסיפור? אינני יודע, אולי הן סתם מצייצות, לעצמן או לזולתן.

          יעקב שאל את עצמו אם אנחנו מחווים דעה בשיר או בסיפור.
 

האם זה חשוב? שאל.

זה חשוב, השיב לעצמו, כי אם נדע אם חוות דעתנו היא שיר או סיפור אולי נוכל ללמוד מכך על מהלכם של הדברים - שהרי השירה מציבה את ממד חד-פעמיות הקיום בלב הדברים, ואילו סיפור יכול שיתרכז יותר בממד קיום חד-הפעמיות, בלא שיהיה בו מן הצורב של חד-פעמיות הקיום. ואולם האם ייתכן שסיפור טוב - אם יכיל בתוכו את הצער על חד-פעמיות הקיום - יוכל להיחשב כשיר?
 

יעקב הרגיש שהוא הולך מסתבך בִּשְׁאֵלָה שספק אם יש עוד מישהו בעולם שמוטרד ממנה. וכיוון שכך, שאל את עצמו שאלות שזה זמן רב מצאו להן משכן בנפשו: האם נמצא אדם שהלך מחשבותיו כשלי הוא? האם תזמן לי המציאות פגישה עם אדם כמותי? ואם התממשה מציאות של ישות נצחית ואינסופית המתייצבת מולנו כל יום ויום בדמותו של הטבע - מדוע שלא אפגוש אדם שכמותי הוא?
 

אני מסתבך שוב, חשב יעקב, ולפיכך חיפש בעיה מחיי היומיום, בעיה מוחשית שיוכל לעסוק בחיפוש אחר פתרונה. הוא חשב על כמה בעיות, ולבסוף בחר לעסוק בבירור השאלה אילו מוצרים עליו להביא הביתה מחנות הכולבו. הוא החל מרכז בְּלִבּוֹ את רשימת הקניות שעליו לבצע, ושמח על כך שהעיסוק ברשימה זימן לו בעיה ממשית לעסוק בה, בעיה שבהגעה אל פתרונה ניתן לחוש סיפוק או הקלה על שנסגר מעגל, או על שיושרו ההדורים.

*

יעקב מהרהר על אלה שצוברים עוצמה רק מכוח השלטת כוחניות על זולתם, וגם אני

יעקב היה שופט, והוא היה מודע לעובדה כי לחלק רב מהציבור יראת כבוד אליו, שכן הסמכותיות האופפת מקצוע זה מביאה את הזולת לחשוב כי השופט טוב מהם וכי בידיו כלים לדעת מי צודק.
 

          לעתים בשבתו על כס המשפט היה יעקב תמה לעצמו - הנה נתבע זה יש לו טיעונים טובים כל כך להשתמש בהם, והוא מעדיף טיעונים טובים פחות, מדוע? אולי חושש הוא שמא הטיעון טוב כל כך עד שעלול הוא להתפרש כמניפולציה. אולי חושש הוא שמא הצגת האמת תיתפס כהצגה ומכאן כמסווה למשהו. אולי משום כך - המשיך יעקב במחשבתו - נתבע או תובע החוששים שמא הצגת האמת שלהם תיתפס כהצגה וכהסוואה נוטים לעתים להתבלבל ולהעדיף טיעונים פחות טובים על פני טובים יותר.
 

          לא פעם ראה יעקב לנגד עיניו כיצד הצדדים מנסים להונות אותו. קשה ביותר היה לו לראות כי הנשפטים מנסים להוליכו שולל ובה בעת משוכנעים כי אינם עושים זאת. לעתים עשו זאת בדרך זולה, ולעתים עשו זאת בדרך מתוחכמת כל כך, עד שהיה עליו לשאול את עצמו אם באמת מנסים הם להונות אותו. הם מטעים את עצמם שהם אינם מנסים להטעות אותי, חשב. ייתכן שהם מנסים להגיע לתחושה של סיפוק כדי שיוכלו להירדם בלילה. ואם הם עושים זאת כדי להשליט את הכוחניות שלהם על הזולת כמטרה בפני עצמה וכדי לפאר את עצמם ולהתהדר בכך אצל קרוביהם?
 

את אלה שצוברים לעצמם את כוחם רק מכוח השלטת כוחניות על זולתם - את אלה הכיר יעקב, והללו נדמו בעיניו ל... ל...

לְמָה? לְמָה נדמו בעיניו?
           

גם אני אינני יכול להגיד לכם לְמָה דומים בעינַי הללו שאת מודעותם העצמית הם שואבים מהשלטת כוחניותם על זולתם.

אולי אין הדברים ברורים די הצורך. לא נורא. הם גורמים לי להיזכר בכך שמכל קרן שמש ניתן להגיע אל השמש, ואני חושב שהנה כל יום, גם אם הוא קודר ואפרורי, מבטא את עצם היות הימים בכלל, ומכאן אני מגיע למחשבה כי כל עניין, גם אם אינו ברור כל צורכו, מבטא את עניין ההיות, ולכן ניתן להסתפק בעניין-שניים ליום - לא יותר.

*

אני מספר על יעקב מכיוון שלא רציתי לספר על עצמי

כשהיו ילדיו קטנים היו דאגות פוקדות את יעקב. הדאגות פקדוהו עד כדי כך שלא היה לו אכפת לסגל לעצמו אמונות טפלות, ובלבד שיישמר שלום ילדיו. בכל פעם שהיה אחד מהם חולה והיו לוקחים אותו לרופא, הכריח יעקב את עצמו לפחוד. אם לא אפחד שמא רע יהיה, אולי באמת יהיה רע? היה חושב לעצמו, ועל כן פחד שלא לפחד. כך אמנם הפך אצלו העניין לאמונה טפלה, אבל הדבר לא הטרידו, שכן אם למען שלום יקיריו מוכן אדם לעשות הכול - מדוע שלא יאמין באמונות טפלות?

          למען האמת, אני מוכרח להתוודות שגם אני חושב כמו יעקב. אני מעריך מאוד את יעקב על יכולתו להיות בעל אמונות טפלות למען שלום יקיריו.
 

אבל למה לי לדבר על יעקב אם יכול אני לספר על עצמי? אני מספר לכם על יעקב שכן לא רציתי לספר לכם על עצמי.

אני פקיד זוטר באחד מהבנקים המסחריים הרבים בירושלים, ופעם רציתי להיות רופא, ורציתי בזאת לא כמטרה אלא כאמצעי, ומאוחר יותר רציתי להיות שופט, אבל כאמצעי ולא כמטרה, אך בסוף דחקוני החיים לבנק המסחרי הזה בירושלים, זאת לאחר שהתייצבתי במצב שבו כבר למעלה מכמה שנים אני מסיים בעוד רבע שעה את התואר הראשון בכלכלה ובמנהל עסקים, והנה עתה מה שנותר לי הוא לספר לכם על יעקב השופט, שאני מעריך את יכולתו להאמין באמונות טפלות למען שלום יקיריו, ועל אשתו ועל ארבעת ילדיו, שהוא אוהבם עד כדי כך שלעתים עוברת בלִבו מחשבה שאהבתו מלאה חששות כמו אותו אחד שחושש למזוג משקה לכוס שמא תתמלא עד מעל גדותיה ויגלוש המשקה.

עכשיו, בדרכו לחנות הכולבו, חושב יעקב שאהבתו כוללת בתוכה ידיעה בדבר אובדנה. ובלילות - בלילות היה מחפש את קִרבתה של אשתו, כי מעשה האהבה היה נוסך בו רוגע. וגם אם הדבר לא היה משחררו מן הידיעה בדבר האובדן, הייתה התחושה העזה של סיפוק, התחושה כי כך צריכים הדברים להיות ולא אחרת, התחושה כי היצר ההולך ומתעצם הופך לדבר ממשי ביותר - התחושה הזאת הייתה מעמעמת במידת מה את הידיעה בדבר האובדן.

וכמה רצון היה בו לגרום אושר לאשתו. יעקב נזכר בפעם הראשונה שבה הובילהּ לכך שתסכים כי יגרום לה אושר, וכולו נמלא התרגשות. נערים צעירים היו, תלמידים בשנתם הראשונה, הוא במשפטים והיא בביולוגיה. גופה העירום ועדינותה, ומעל לכול הסכמתה כי יגרום לה אושר, כל אלה גרמו לו הנאה עילאית, עד כי חש באותה עת כי נמצאה התכלית להווייתו. תקופה ארוכה לאחר שנישאו רק ההתמזגות וההשתקעות באשתו יכלו להעניק לו תחושה של סיפוק, ורק כך היה יכול להירגע ולשקוע בתהום השינה.
 

          כמה עייף אני עכשיו, חשב יעקב לעצמו. אני יודע שאסור לי להתייחס אל ההווה כאילו הוא כבר עבר, אבל לעתים, כמו עכשיו, אני עייף ואין בכוחי להפוך את ההווה להיות נצחי בזיכרונותַי, ועל כן אני מתייחס להווה כאילו כבר עבר.
 

          אם אישן מעט, תפליג רוחי אל מחוזות העבר עד שיהפוך העבר להווה ותפוג לה עייפות הגוף ותיעשה נפשי רעננה, חשב, ומה טובה השינה שהיא באה להוסיף את זכרון היום שחלף אל תוך זכרון הימים שחלפו ולהכשירנו לספוג לתוכנו את זכרון היום שיבוא

*

יעקב, בחנות הכולבו, שומע את נגן הסקסופון ומבין שלפעמים משהו משתבש כשאתה נעשה מודע לכך

יעקב נכנס לחנות הכולבו. ברקע נשמעה נגינה רגועה של סקסופון שהשתלבה יפה עם תנועות הקונים. הוא שוטט בין המוצרים הרבים המוצעים לשרת אותנו, ועתה היה נדמה לו שהוא שומע נימה של עצב במנגינה, כאילו אומר נגן הסקסופון - את כל הרצון שלי אני משקיע במנגינה הזאת; אני מוציא מריאותַי את האוויר החם ביותר, והכול בכוח הרצון הטוב שלי להיטיב עם האנושות, אבל כל מה שמצאה האנושות לנכון לעשות עם הרצון הטוב שלי הוא לשים אותי כמנגינת רקע לאנשים שבאים לקנות מוצרים לביתם בחנות הכולבו הזאת.
 

          נגן הסקסופון סבור שמישהו עושה שימוש לא נכון ברצון הטוב שלו, שמישהו הערים עליו, ולכן הוא עצוב, חשב יעקב, ופתאום צצה בלִבו מחשבה על עצמו - אולי גם עלי הערימו, תהה.
 

יעקב הניח למחשבתו לשוטט בין המדפים, והוא נתון למנגינה של נגן הסקסופון. היכן הניח נגן הסקסופון את הרצון הטוב במנגינה? שאל את עצמו, ולקח, בנוסף לכמה מוצרי יסוד שהיו בעגלתו, שקית חלב אחת. הוא חשב שסיים בכך את הקניות, אך כשהגיע לקופות תקפה אותו חרדה. האם שקית חלב אחת תספיק? הוא ניתח את המצב במהירות (יעקב היה נוהג למהר כאשר רצה שמצב של אי-נעימות יתחלף במצב של נעימות): רוב הסיכויים הם ששקית אחת תספיק, הרי בניו כבר עזבו את הבית, ולו ולאשתו אין צורך להוסיף עכשיו - רק לשם הביטחון - עוד שקית חלב, כי ממילא יוכל הוא לשוב שנית לחנות הכולבו. אלא שהחרדה גברה. יצורים ביולוגיים אנו, כך חשב, יצורים ביולוגיים, ולכן כדאי שאקח עִמי עוד שקית חלב.
 

כשהרהורים אלה בלִבו ביקש יעקב לגשת שוב למקרר שבו מונחות שקיות החלב, אבל פתע וללא סיבה גלויה היה נדמה לו כי הנה זיהה במנגינה את הרצון הטוב של נגן הסקסופון, ומחשבה חדשה הציפה את תודעתו. אין אנו רק יצורים ביולוגיים, חשב, ומחשבה זו החליפה את חרדתו מכך שהוא יצור ביולוגי בתחושה מרגיעה שאין הוא רק יצור ביולוגי. ייתכן כי מעשה היצירה הוא הבעה של הכרת תודה על שאיננו רק יצורים ביולוגיים. ולכן לו היה עכשיו נגן הסקסופון לידי, העמיק חשוֹב, הייתי אומר לו שלא הלך לאיבוד הרצון הטוב שלו בחלל החנות, הרהר ונשימתו נתרחבה, אך בדרך אל הקופות, כשבידו שקית חלב נוספת, והוא מבקש לאמת שכרטיס האשראי ברשותו ולא נשכח באיזה מקום, נפלו עיניו על מלפפון אחד שצורתו מוזרה ושונה משל רעיו, והוא חש כיצד מתגנבת אליו שאלה חדשה מטרידה: אם אין אנו רק יצורים ביולוגיים, מי יֵדַע מה עוד אנו?

יעקב מיהר להתרכז בצעדיו הבאים לכיוון היציאה. בצאתו ושקיות המוצרים בידיו, חשב על המלפפון השונה מאחיו, על הנגן, על הסקסופון, על הנגינה, על המנגינה, על הפן הביולגי בהווייתנו ועל שקית החלב הנוספת שלקח, ומחשבותיו הביאוהו מן החלב אל הפרה החיה לתומה. כשאני שותה חלב, משהו מן הרוגע של הפרה בא לתוכי, חשב, אבל לפעמים משהו משתבש. נדמה לי שזה מפני שנעשיתי מודע לכך.

*

יעקב ואני שומעים את ליאונרד כהן שר שיר לאהובתו סוזאן, דליה מפתיעה אותנו על רחבת הריקודים,

אני מביט על דויד שמביט על דליה ואני מסתבך בשאלה שספק אם יש עוד מישהו בעולם שמוטרד ממנה

כשנעמד יעקב מחוץ לחנות הכולבו, בפינת הרחוב, חלפה לידו מכונית. המכונית חלפה לאִטה, ומתוכה בקע קול של שירה עצובה.

          מי זה ששר? שאל יעקב את עצמו.

          אני אענה לך. זה ליאונרד כהן ששר שירי אהבה לחברתו סוזן.

גם תקופת עבודה ארוכה ושוחקת בבנק מסחרי בירושלים לא פגמה בתחושות שהיו עוברות בי כשהייתי שומע את ליאונרד כהן. כמה אהבנו אותו כשהיינו צעירים. כמה אהבנו את סוזן אהובתו. כמה אהבנו את אהבתו לסוזן, וכמה אהבנו את עצמנו אוהבים אותו ואת אהבתו לסוזן ואת סוזן עצמה. כמה קינאנו באופן שבו ביטא את ערגתו לנשגב שבחיים, עד שאחדים מחברַי התפתו וניסו לכתוב גם הם שירי ערגה.

          אבל התקופה ההיא עברה, ועכשיו אני נמצא בבנק הזה, וכמה הופתעתי כשדליה, הפקידה שעברה מחיפה לעבוד עמנו לפני חודשים מספר, הכירה אף היא את ליאונרד כהן.

אבל זו לא הייתה הפעם היחידה שדליה הפתיעה אותי. בחתונה של בנו של איציק, הוא איציק סגן מנהל הסניף, ישבנו כנהוג בשולחן שסומן מראש כשמור לעובדי הבנק. אני הייתי אחוז במחשבות שסייעו לי להתנתק מן הרעש והצהלה, וראיתי שהכול שמחים. הייתי מסתבך עם מחשבותַי וחוזר ושואל את עצמי האם נמצא אדם שהלך מחשבותיו כשלי הוא? האם תזמן לי המציאות פגישה עם אדם כמותי? ואם התממשה מציאות של ישות נצחית ואינסופית, זו המתייצבת מולנו כל יום ויום בדמותו של הטבע - מדוע שלא אפגוש אדם שכמותי הוא?

          הרגשתי שאני מסתבך עם שאלה שספק אם יש עוד מישהו בעולם שמוטרד ממנה, וכיוון שכך, התנתקתי מן המחשבות ונפניתי להביט ברעש ובצהלה. לפתע ראיתי שדליה, שהיא אישה כל כך שמנה שכל הערב אכלה ושתתה ואיש לא ציפה, ואיש לא צפה שיהיה בכוחה, הנה היא קמה ורקדה, ורקדה ורקדה, ורקדה ושרה, ושרה ורקדה, והיא קלה-קלה, עד ששכחו כולם שהיא שמנה שאכלה ושתתה ושתתה ואכלה.
 

          כמה הפתיעה אותי דליה באותו ערב בקלות תנועותיה על עקביה ובשמלה המתרחבת המסתירה את משמניה. רוקדת ומצטרפת לשירה ובעיניה ברק, והיא נותנת לעצמה את החופש להיראות כמי שנהנית, והיא שרה עם הזמר - קשה לי, את רחוקה ממני והמיטה כל כך קרה, והנאתה הולכת ומתעצמת, וככל שמצטרפים יותר רוקדים, והם יותר מנענעים את עצמם ומרימים את ידיהם, יותר הזמר מתלהב ויותר צועק ברגש שקשה לו קשה לו ואת רחוקה ממנו, ויותר מתלהבת דליה, ומילות השיר יוצאות ממקור נסתר שבתוכה. ומאיר חברנו, שכנראה יחסו לדליה מציק לו והוא מבקש לפייס אותה או לרצות אותה או לרצות את עצמו ולהשקיט את מצפונו, מאיר זה מתקרב אליה בצעדים תימניים ואוחז בידיה ומובילה עִמו ומחבק את מותניה ומצטרף לשירתה, ודליה נעתרת לו וכאילו אומרת, מסכימה אני לקבל את מחוותך זו כי עכשיו שעת שמחה ואין טעם לעשות חשבונות קטנוניים, וחוץ מזה אני עושה זאת גם למען איציק, כדי שתצלח מסיבתו ושמחתו, וגם כדי להראות לך, מאיר, כי אני נעתרת להזמנתך ואינני נוטרת איבה ואני מוכנה לסלוח.
 

כך, בראותי את דליה רוקדת, ומצטרפת לשירה, ונעתרת למאיר ובעיניה ברק, למדתי שמהתנהגותם של עובדי הבנק בעת שהותם בעבודה אין ללמוד על התנהגותם מחוץ לשעות העבודה.
 

אני קצת מרחם על דליה, שכן לאחר שגיליתי עובדות אלה על אודותיה נדמה לי שרק מפני שחברינו לעבודה אינם נותנים לה הזדמנות היא קרירה ומאופקת ועצורה. אולי בחברה הטבעית שלה, אולי בחיפה, משם עברה אלינו, היא שונה, חופשייה יותר ומשוחררת יותר. אני גם לא יכול לומר כי סגירותה והיסוסיה תלויים בה, מכיוון שנדמה לי שזיהיתי התארגנות מכוונת של חברינו בעבודה בהנהגתו של מאיר, שהוא בעל יכולת להשפיע, שלא לתת לה להתבטא בחופשיות, והיו אלה ליאונרד כהן ומוזיקת הריקודים (קשה לו, ואת רחוקה ממנו, והמיטה כל כך ריקה) בחתונתו של בנו של איציק סגן מנהל הסניף שנתנו בידיה הזדמנות לגלות לנו מה מסתתר בתוכה.

למה עברת מחיפה? שאלתי אותה פעם, אך היא התחמקה ונתנה לי להבין שלא שואלים שאלות כאלה גברת מכובדת כמותה. בעוד כמה שנים יספר לי דויד כמה טעה כשלא היה נועז יותר ביחסיו עם דליה, וכמה חבל שלא הניח ידו עליה. במקום לבלות איתה שעות בדיבורים ובדיבורים על אודות הדיבורים היה צריך להיות נועז יותר. היא ודאי ציפתה לזאת אך לא העזה לעשות את הצעד הראשון, וּודאי בלִבה פנימה חשבה כמה טיפש דויד שאינו נוטלה בידיו.

אבל מה יכולתי לעשות - יאמר דויד - היא הייתה תמיד עצורה ומרוחקת ומכובדת! גם אתה היית כזה, אומַר לו. וכשיספר לי זאת דויד, אזכור כי באותו ערב הוא ישב לימיני, כדרכו, והביט בדליה הרוקדת בחופשיות, והוא מאופק ומהורהר. באותה עת לא ידעתי כי הוא עצמו רוקד בחוג לריקודי עם, ולא ידעתי איזה מאבק מתחולל בנפשו אם לקום ולהצטרף לדליה ברחבת הריקודים. אולי באותו ערב כבר השלים עם העובדה כי חולשתו תמנע ממנו להניח את ידו עליה.

*

צדוק עלון, יליד 1954. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, בעל תואר דוקטור בפילוסופיה. כיום משמש כמנהל מרכז המבקרים של בנק ישראל. הרומן "עמוד-שניים ליום" עומד לראות אור השנה.