בפעם הראשונה שרקדתי סלואו
גונן נשר
מתוך קובץ הביכורים: "לעוף כמו בוב בימון", הוצאת "הקיבוץ המאוחד" סדרת "אות הזמן", בעריכת הסופר דן שביט
אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד
אם תספרו, מייד תתחילו להתגעגע...
ג'יי-די סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון
זה קרה בלילה שהליכוד ניצח בפעם הראשונה את המערך. בטלוויזיה היה רק ערוץ אחד, והעיתון שקיבלתי בכל בוקר היה "על המשמר". אבא שלי, שיודע המון שפות, נסע לאירופה בתפקיד מתורגמן עם משלחת של משרד החקלאות והשאיר את אימא לבד. כולם בארץ דיברו על זה שבגלל חשבון הדולרים של לאה רבין המערך נפל, ובגין שהיה נואם מצוין יהפוך לראש הממשלה.
אני זוכר שבלילה שרבין החליט להתפטר בגלל הדולרים של אשתו, קרה גם דבר משמח. מכבי תל אביב זכתה בפעם הראשונה בגביע אירופה לאלופות. כולם במכבי שיחקו כמו גיבורים. ג'ים בוטרייט שקראנו לו ג'ימבו ואולסי פרי שאחר כך הפך את שמו לאלישע בן אברהם וגם התעסק עם סמים והיה חבר של הדוגמנית תמי בן עמי שמתה מסרטן וטל ברודי שהיה לו שביל בצד ומיקי ומוטי והשחקן שחזר לאמריקה ועובד עד היום בתור עורך דין, לו סילבר, שאף אחד לא הבין איזו זריקה משונה הייתה לו, עם הכדור מאחרי הראש, ושאותו דווקא הכי אהבנו.
את המשחק של מכבי ראיתי בקיוסק הסמוך לדירה ששכרתי בניו יורק. לא הייתה לי טלוויזיה ובעל הקיוסק, פורטוריקני נחמד בן 40 בשם די קאמפאיו, תלה לוח שחור וכתב עליו באותיות מלוכלכות של גיר שכולם מוזמנים לראות את מכבי תל אביב נגד מובילג'ירג'י מאיטליה. ביום של המשחק עברתי שם בדרך לדירה וראיתי את המודעה. חשבתי על זה שהרבה חברים שלי ובני משפחה יושבים בסלון של אחד הבתים בארץ ורואים את מכבי, וידעתי שזה לא יהיה אותו הדבר לראות את המשחק הכי חשוב בחיים שלי בקיוסק באמצע ניו יורק.
חם היה בארץ ולח נורא, והדברים, עד כמה שאני בכלל מסוגל לזכור מסיפורים ששמעתי, התגלגלו בקצב די מפחיד. גם כל מי שהכרתי מת באותו זמן מכל מיני סיבות, אבל אנחנו היינו רחוקים רחוקים, היינו אז בניו יורק, בחור ובחורה ישראלים שנפגשו לגמרי במקרה.
באותה תקופה עבדתי באחת מחברות ההובלה שישראלים שלטו בהן. אבל לא עבדתי בחברה גדולה כמו החברה של משה אלא בחברה ממש קטנה, שחבר של אחי הקים. לחברה קראו ארתור, והחבר של אחי העסיק בה רק אחים של חברים או חברות שלו. הוא גם היה בררן די גדול. לא כל מי שרצה לעבור דירה או משרד הצליח להשיג את ארתור, כי החבר של אחי אהב לעבוד רק עם אנשים לבנים ויהודים ובעיקר עשירים מהפרברים של ניו יורק. ניסיתי לחסוך קצת כסף למטרה לא ממש מוגדרת, כי את הטיול הגדול כבר עשיתי. אני חושב שקיוויתי לחזור לארץ עם כסף, אבל מכיוון שישראל נראתה אותו זמן אופציה גרועה, כל מה שהרווחתי ביום הובלות של פסנתרים או מחשבים או ארונות ומיטות, התבזבז באותו הערב על אחת מן האפשרויות שניו יורק סיפקה לי.
ניו יורק הציעה לי המון אפשרויות. אני חושב שכמעט כל דבר שהעיר הציעה לקחתי. הרבה פעמים הלכתי לדוכן שמשכיר סקייטבורד ולקחתי סקייטבורד לשלוש או ארבע שעות, תלוי בזמן שעמד לרשותי משעת סיום העבודה ועד החשיכה. הדוכן עמד בכניסה לסנטראל פארק, בין שווארץ, החנות הענקית של הצעצועים, לבין המלון בו צולמו כמה שנים מאוחר יותר סצנות מ"קרוקודיל דנדי". אפשר היה לראות את החלון ממנו הציץ הגוף העירום של דנדי. אני זוכר שבסרט, דנדי פתח את החלון וצעק לרחוב, היי, עכשיו אני מבין מה זה, זה בידה, בשביל הטוסיק! ראיתי את הסרט לפני המון שנים. באותו זמן חשבתי שמתישהו גם לי יהיה בידה באסלה, אבל מאז שום דבר רציני לא השתנה בחיים שלי, ואפילו בידה אין לי, רק אסלה פשוטה לגמרי.
את הסקייטבורד החזרתי בדוכן אחר, שנמצא בצידה השני של העיר, בדאון טאון, ליד תחנת הרכבת ווסט פור. חציתי את העיר מלמעלה למטה. זו הייתה הרגשה נפלאה. אף פעם לא עצרתי, וגם לא הייתי צריך לדווש עם הרגליים כדי להגביר את הקצב. הירידה התלולה עשתה את העבודה שלה, וכל מה שנותר לי לעשות זה לנווט את הגוף בין המכוניות והולכי הרגל. נסעתי על הפיפת' אבניו, שזו השדרה הכי מפורסמת של ני יורק, ובדרך לבניין המשונה שנקרא הפלטירון שמשמש כצומת בין הפיפת' אבניו לברודוויי, חלפתי על כל הבניינים והחנויות והאנשים במהירות עצומה. בכל מקום היה ריח משונה של ערמונים ונקניקיות שניצלו על אש, אבל אני אף פעם לא עצרתי, רק בסוף הירידה, ליד גדרות הרשת שהקיפו מגרשי כדורסל קטנים בתחנת הווסט פור.
אחרי שהחזרתי את הסקייטבורד, הדבר שהכי רציתי לעשות היה לאכול גלידה האגֶן דַאז, בגלל שמרוב נסיעה באוויר הפתוח, ברוח נגדית, הגרון שלי היה נורא יבש. אבל בדאון טאון כמעט ולא מצאתי דוכני גלידה, הם עמדו רק בשדירות הראשיות כמו הפיפת' והסקֶנֶד.
בדאון טאון נכנסתי להרבה בארים, והקשבתי לג'אז. ברוב הבארים ההאזנה למוסיקה שניגנו על במה מאולתרת הייתה חינם. נדרשתי לשלם רק על מה שהזמנתי לאכול או לשתות. בדרך כלל רק שתיתי, ושתיתי הרבה, בלי היגיון מסודר. בערב אחד יכלתי להעמיס על המעיים שלי קפה ותה צמחים ובירות מסוגים שונים וקוקטיילים ווויסקי, בלי שום סדר. היה לי כסף, והרבה, ובזבזתי אותו על שתייה בזמן ההאזנה לג'אז. אבל לא תמיד נכנסתי לבארים. זה היה תלוי בשעה שסיימתי את העבודה. אם סיימתי בשעה מוקדמת של אחר הצהריים, הייתי מחפש הצגה טובה בתיאטראות הקטנים של ברודוויי. הציגו שם דברים בכל יום, אפילו כמה פעמים ביום במשך הרבה שנים כמו המופע של ה"בלו מאן גרופ", שראיתי לפחות פעם בשבוע ולא הבנתי למה קוראים להם בלו. בלו זה עצוב, ועל הבמה לא ראיתי אף פעם אנשים עצובים. אולי קצת משוגעים. או המופע של "סטומפ", שזה האנשים שמרביצים ומתופפים על כל מיני חפצים שהם אספו מהרחוב כמו פחי אשפה וסירי בישול.
הרבה פעמים הייתי בודד ומדוכא. אף אחד מהאנשים שעבדתי איתם בהובלות לא היה מספיק מעוניין או פנוי לצאת איתי וגם לא הכרתי אף אחד בעיר. שני מיליון איש גרו במנהטן, ואני לא הכרתי אף אחד. בערבים שהייתי עצוב במיוחד הזמנתי מישהי נחמדה, בדרך כלל ישראלית, לדירה שלי. רוב הנשים שהזמנתי עבדו במקצוע הכי עתיק בעולם, כי לא היה לי אומץ להתחיל עם אף אחת במקומות שישבתי בהם. הייתי עצוב מדי ופחדן מדי. בגלל זה פשוט צלצלתי לאחת הבנות שהכרתי כבר, והיינו קובעים בדירה שלי. הייתי מצלצל בערך שעה לפני הפגישה, כדי להספיק לתפוס רכבת ולהתקלח, לפני שהיא באה. כמעט תמיד צלצלתי לגליה, כי איתה הסתדרתי הכי טוב. היא הייתה חכמה, היה לה תואר שני בספרות עברית, והיא אף פעם לא לקחה ממני כסף. בניו יורק היא הייתה בודדה כמוני, וגם בארץ לא חיכה לא אף אחד. חוץ מזה, היה לה את הגוף הכי יפה שאי פעם ראיתי.
בדירה שלי תמיד שרר בלגאן גדול. ערמות עד התקרה של קרטונים מהזמנת פיצה, דיסקים של דיוק אלינגטון ונינה סימון שמי שגר לפניי שכח, ומטבח עם שיש גדול ליד הכיור עליו עמדו המון קופסאות פח מצוירות של עוגיות חמאה דניות, שבעצם היו ארוחת הבוקר שלי. זו הייתה דירה עם חלל אחד בלבד, וכל מה שהפריד בין המקלחת ובית השימוש לבין השאר היה וילון פלסטיק תלוי על טבעות. גם מיטה לא הייתה בדירה, רק מזרון קפיצים זוגי, ועליו גליה ואני שכבנו. בדרך כלל שכבתי על הגב. אני נורא אוהבת לרכב, היא אמרה לי פעם, ובעצם קבעה בכך את חוקי הקומפוזיציה שלנו. בזמן ששכבתי על הגב וגליה רכבה עליי, הייתי משוטט עם העיניים ומסתכל על הקירות והתקרה. היו מודבקים שם פוסטרים של אנדי וורהול ואנני לייבוביץ' וקיט הרינג, והיה נדמה לי שהדמויות המשונות בפוסטרים צופות בנו. בחלק מהפוסטרים היו תיאורים של סצנות ממש אמיתיות, של שיחה של כמה אנשים ברחוב או במסעדה, ואני חשבתי, הם בטח מדברים עליי ועל גליה, מחלקים לנו ציונים, ובגלל זה רציתי לכסות אותנו בשמיכה, למרות שגליה כל הזמן העיפה אותה רחוק ממני.
בכל אופן, מה שקרה בלילה בו מכבי ניצחה את האיטלקים זה, שרקדתי סלואו בפעם הראשונה. לפני זה לא ידעתי בכלל מה זה ריקוד סלואו. ידעתי שסלואו באנגלית זה איטי, או לאט, ולא ידעתי שקיים דבר כזה שנקרא ריקוד סלואו, בעיקר מפני שכמעט אף פעם לא רקדתי. בארץ היה לנו דיסקוטק בשכונה, ובגלל הרעש והעשן של הסיגריות והריח של הקיא של אלה ששתו יותר מדי לא נכנסתי. גם הגעיל אותי להרגיש את הרצפה הדביקה של הדיסקוטק. אף פעם לא ידעתי אם זה קיא או זיעה. פחדתי שאף אחת לא תרצה לרקוד איתי. לא הייתי הפרטנר האידיאלי לריקוד, בגלל שבעצם לא שמעתי את המוסיקה. אם בכלל נכנסתי לדיסקוטק, זה היה רק אחרי שכיביתי את מכשירי השמיעה שלי. בדיסקוטק לא שמעתי כלום. ראיתי אנשים קופצים ומטלטלים את עצמם, וזה היה די מוזר, כי ממה שפעם ראיתי בטלוויזיה, הבנתי שבריקוד יש סגנונות ותנועות מאוד ברורים, כמו למשל בטוויסט או סווינג או טנגו. את המוסיקה שהנחתי שהאנשים בדיסקוטק שומעים הרגשתי דרך כפות הרגליים. הרצפה זזה, וזרמים חלשים או מכות חדות עברו מכף הרגל דרך השרירים והגידים והעצמות של הרגליים ועד הבטן ומשם לראש. חשבתי, שככה מרגישים מכת חשמל.
אבל אני חושב שלא הייתי נזכר כל כך טוב בפרטים של הפעם הראשונה שרקדתי סלואו, אלמלא האירועים הגדולים באמת שהתרחשו מחוץ לחיים שלי. אם אני עוצר וחושב לרגע על מה שכרגע כתבתי, אז זה נשמע מדכא, לדעת שאירוע שקשור בעולם ההישגים הרומנטיים שלי, נמצא באותה משבצת זיכרון של ביזיון פוליטי או הישג ספורטיבי, כי אולי הערב הזה יכל להיות רומנטי נטו, אבל אני זוכר אותו בגלל דברים שבכלל קרו במקום אחר, מעבר לים.
זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי אִתה ובעצם, אם אתם ממש רוצים לדעת את האמת, הפעם הראשונה שיצאתי עם מישהי אחרי הרבה זמן, בכלל. האוויר היה נעים, והמקום גם כן, והיא אמרה: "כל כך שלֵו פה".
כמה שבועות לפני שרקדתי סלואו בפעם הראשונה, עוד בימים הראשונים אחר נחיתתי בעיר, נכנסתי לבית קפה בפינת ברודוויי ורחוב חמישים ושש. ומה שאהבתי במיוחד בבית הקפה הזה היה חלונותיו המרווחים והגבוהים שפנו אל הרחוב והעניקו אשליה שאני יושב ברחוב ממש, וכל מה שחצץ ביני ולרעש וללכלוך ועשן האגזוזים, הייתה זכוכית עבה. ככה הייתה לי אפשרות לשבת בפנים, באור הרך ושולחנות העץ ומפות התחרה, וממרחק בטוח לעקוב אחרי כל הדינמיקה הרוחשת מעבר לזכוכית.
בבית הקפה עבד ברמן ממוצא איטלקי וקיר מלא בתמונות שחור-לבן של קאסיוס קליי וג'ו לואיס שקראו לו המפציץ ותמונה אחת גדולה של מרילין מונרו שצילם הלמוט ניוטון, צלם שאהב להגיד לכל מיני נשים מפורסמות להתפשט ואז היה מצלם אותן בכל מיני תנוחות שנורא גירו אותי.
ליד המדרגות הלולייניות שהובילו לבית השימוש היה ציור שמן גדול במסגרת עץ ללא חתימה של הצייר ושתי גלויות עם ציורים של "מאחה עירומה" ו"מאחה לבושה" מאת צייר ספרדי בשם גויה. בעל המקום סיפר לי שפעם הוא ביקר במוזיאון במדריד ושם קנה את הגלויות.
חוץ מתמונות וציורים, ניצבו גם ארבעה רמקולים גדולים ושחורים שתמיד הקפדתי לשבת רחוק מהם. פחדתי שהזרוע שמחזיקה אותם תקרוס, והרמקול ששוקל יותר ממאה קילו ייפול על הראש שלי ואני אמות כמו שקרה לילד רוסי בשם איגור במסיבת סיום בבית ספר שנערכה באחד הקיבוצים שתמיד חם בהם. מאחורי הכיסוי השחור והגס של הרמקולים הגיעו צלילים של באס ותופים והרבה סקסופון, שזה כלי הנגינה שאני הכי אוהב לשמוע, אולי בגלל הצורה שלו בשני הצדדים, צורה של שפתיים אנושיות. את השפתיים הקטנות,המכווצות, הנגן מנשק ומלחכך ונושף ולועס, ומהשפתיים הגדולות, שנראות כמו פה פעור אבל גם כמו אוזן גדולה, יוצאים הצלילים. פעם סיפר לי אחד מחבריי שהמורה הפרטי שלו לנגינה בסקסופון תמיד אמר, שלהחזיק סקסופון בפה זה כמו תינוק שמחזיק בקבוק אבל זו גם מציצה כמו שאנשים מבוגרים עושים לנשים או לחברות שלהם. אבל אני לא בטוח שסקסופון הוא הכלי האהוב עליי בגלל מה שהוא או בגלל שאת הכלים האחרים אני שונא.
כשהייתי ילד בן שמונה הלכתי עם עוד ילדים מהכיתה למתנ"ס. כמעט בכל יום אחר הצהריים הלכנו למתנ"ס. עבור רובנו שימש המתנ"ס כתחנה באמצע הדרך מבית הספר לבתים של ההורים. לא כל כך מיהרנו לחזור להורים בגלל שידענו שבמקום לעשות את הדברים הקטנים שאנחנו אוהבים נצטרך קודם לשבת ולהכין שיעורי בית למחר. היו לי כמה דברים שאהבתי במיוחד לעשות בשעות האלה, ובלבד שלא אגיע לשיעורי הבית. אחד הדברים היה, לקחת מהארון בחדר שלי את כפפת הבייסבול שפעם אבא הביא לי מאמריקה וכדור טניס שקניתי באריזת פח של שלושה כדורים. הייתי עומד מול קיר גדול ומכוער של בית וזורק כלפיו בכוח, כדי שהכדור יחזור ישר אליי. לפעמים הכדור היה ניתז באלכסון ועף רחוק ממני, עד שהגיע מתחת לתחתונים רטובים שהיו תלויים על חבלי פלסטיק. בכל פעם שהתכופפתי להרים את הכדור דגדג לי בנחיריים ריח נעים וקר של אבקת כביסה. רציתי למשש את התחתונים הקרירים ואפילו לשים אותם על המצח כמו שראיתי את אבא של יואב עושה לאימא שלו שגססה מסרטן. גם דמיינתי שאני מוצץ את התחתונים כמו שמוצצים קרטיב, אבל לא יצא שום דבר מכל הדמיונות האלה, רק כדור מאובק שהיה טמון בכף היד שלי וריח של כביסה והתחלה של זִקפה.
חוץ מהרצאות וחוגי בית של אנשים מהמפלגה התקיימו במתנ"ס חזרות של המקהלה ושל תזמורת בית הספר. באחד החדרים ניצבו בשורה כלי נגינה וכל ילד היה צריך לבחור כלי נגינה אחד לשיעורי המוסיקה. לאחראית על כלי הנגינה קראו נירה אבל אף אחד לא קרא לה ככה. קראנו לה עירה בגלל שהיא הייתה ערירית. הבעל שלה טבע בים כמה חודשים אחרי שהם התחתנו וההורים שלי עד היום טוענים שבעצם הוא התאבד, לא היו לה ילדים ובכל האחים והאחיות שלה ירו פרטיזנים אנטישמיים ברובה נאגאן שזה רובה רוסי.
עירה, המורה לכלי נגינה, אמרה לי שהיא חושבת שבגלל שאני לא שומע טוב ויש לי מכשירי שמיעה אז כדאי לי לנסות ולנגן בכלים שיש בהם הרבה תנועה של הידיים, כמו למשל תופים או קסילופון או כלי מיתר. אבל אני הכי רציתי לנגן בכלי נשיפה. בחדר של חבר של אחי היו תלויות תמונות בשחור לבן של צ'רלי פרקר וג'ון קולטריין. הדבר שהכי עניין אותי בתמונות האלה זה הלחיים של שני הכושים שמנגנים בסקסופון. הן היו נפוחות ועגולות כמו שני בלונים גדולים שיוצאים משני צדי הלסת. נורא רציתי להיות כמוהם, להיות מסוגל לעשות פרצוף שהכול עגול בו, הלחיים והעיניים והנחיריים. אבל לא רק בסקסופון רציתי לנגן אלא גם בחליל צד, בגלל שיש לי בת דודה גדולה שניגנה בתזמורת והיא תמיד ישבה על כיסא בשורה הקדמית של התזמורת, לפני כל הנגנים. חוץ מהגב של מנצח התזמורת היא ישבה הכי קרוב לקהל, על קצה הבמה ממש, ומאחוריה ישבו נגנים ונגנות של צ'לו וקונטרבאס וכינור. באחת השבתות שהיא באה לבקר בבית שלנו, בת הדודה הגדולה שלי הראתה לי כיצד היא מפרקת ומנקה ומרכיבה את חליל הצד שלה. היו לה ידיים חזקות וזריזות, והיא פרקה את חלקי החליל בתנועות סיבוביות מהירות. אחרי שהיא הניחה כל חלק על השולחן, עזרתי לה לנגב אותם בעזרת מטליות קטיפה כחולות וחלקות. החלקים של החליל היו קרים וקשים, ושפשפתי אותם עד שהם התחממו והבריקו. בסוף כל ניגוב, הנחנו בעדינות את החלקים במקום המתאים לכל אחד מהם בתוך מזוודת העור. אני חושב שקצת התאהבתי בבת הדודה הגדולה שלי, אבל אף פעם לא עשיתי משהו בנושא הזה. הכי הרבה שהתקרבתי אליה היה בזמן שניקינו את חליל הצד שלה. הרגשתי שהיא נותנת לי לגעת במשהו מאוד פרטי שלה. פעם היא אפילו התגרתה בי ואמרה, שכדי ללמוד באמת איך מנגנים בכלי נשיפה, אני צריך לדעת מה זה נשיקה, ובגלל שאני צעיר מדי, היא לא תלמד אותי איך מתנשקים. נורא התאכזבתי כשהיא אמרה את זה, ובאחת הפעמים שהיא עזבה אותי לכמה רגעים לבד עם מזוודת העור הפתוחה וחלקי החליל, הרמתי במהירות את החלק של הפייה, וטעמתי את השפתיים שלה. היה לזה טעם של פלסטיק, למרות שידעתי שהחומר ממנו הפייה עשויה הוא לא מפלסטיק אלא משנהב של פיל.
אבל בגלל שלא הסכימו שאנגן בכלי נשיפה, נאלצתי לבחור בין הכלים האחרים. עמדו לרשותי שלושה שבועות כדי לבחור כלי ולהתחיל לנגן בו, מפני שהמורים שלנו אמרו שרק מי שינגן ממש טוב יוכל להיכנס בזמן לחזרות של התזמורת לקראת מסיבת סיום שנת הלימודים, שבאותה שנה נערכה בבניין החדש של המועצה המקומית. לא היה אכפת לי בכלל מהמסיבה הזו, ולכן לא התאמצתי לבחור כלי נגינה. גם לא היה חשוב לי נורא להיכנס לתזמורת כמו שלילד בשם יובל היה חשוב להיכנס אליה, בגלל שאבא שלו ניגן בתזמורת צה"ל ובכל פעם שנערך גמר גביע באצטדיון בלומפילד או בכל הלוויה של איש חשוב הוא זה שנתן את התרועה של החצוצרה ביחד עם דגל המדינה. כמה פעמים אפילו ראינו אותו במכבייה ובכינוס הפועל שהתקיימו באצטדיון רמת גן, שהוא בעצם הרבה יותר גדול מבלומפילד, יש בו חמישים אלף מקומות ישיבה ובבלומפילד שבינתיים נסגר היו רק עשרים וחמש אלף מקומות. יובל שמר בארון שלו גזירי עיתון ובהם צילומים דהויים של אבא שלו מהמכבייה ומהלוויה של דורה בלוך שמתה באנטבה. אבל לי ממש לא היה חשוב להיות בתזמורת הזו. הצטיינתי בספורט, והשתתפתי כמעט בכל נבחרת של בית הספר, בכדורגל ובכדורסל ובעיקר בריצות, שבגלל שהתחילו לצמוח לי שערות על הרגליים ועל הפנים קצת יותר מוקדם הייתי קצת יותר חזק ומהיר מכולם, אפילו מחלק מהילדים הגדולים יותר. בדיוק מהסיבה הזו העבירו אותי פעם לתחרויות של הגדולים, וכל הזמן הפסדתי, כי בכל זאת הם היו גדולים וחזקים ממני. רק אחרי ששיקרתי ואמרתי למורה לספורט שלנו שהיה גם מאמן הריצה שאיבדתי את הספייקס שלי שזה נעלי הריצה המיוחדות עם המסמרים, נעליים שאסור ללכת אתן על אספלט, רק על דשא או מסלול, הוא לקח אותי לשיחה ואז הוציא ממני שלא באמת איבדתי אותן אלא רק הסתרתי כדי שיהיה לי תירוץ לא לרוץ יותר נגד הגדולים.
אבל הדבר האמיתי שבגללו לא רציתי להיות חלק מהסיפור הזה של התזמורת היה השנאה שלי כלפי מרבית כלי הנגינה. חוץ מסקסופון ואולי גם חליל צד, את כולם שנאתי. למערכת כלי ההקשה היה ריח נוראי. מהמצלתיים ומצינורות הברזל שהחזיקו את התופים נדף ריח של חלודה ולעור שנמתח בין הטבעות של התופים היה ריח של נקניק. המקלות היו דקים ושבירים מדי. פעם אחת נשבר לי מקל התיפוף בזמן ששיחקתי אתו. אני חושב שהתאכזבתי מהניסיון עם מערכת כלי ההקשה. חשבתי שהיא דווקא תתאים למצבי הרוח שלי. הרבה פעמים חיפשתי משהו להתעצבן עליו ולהרביץ לו, ושזה יישאר חוקי. ובאמת את כל המופרעים של הכיתה שלחו לנגן על כלי ההקשה, בייחוד את נבו שהיה לא סתם ילד בעייתי אלא אוטיסט עם תעודות שנשלח בשנה שעלינו לתיכון לכפר מיוחד באירופה מפני שבארץ לא מצאו לו שום מסגרת, ועד היום אני מתגעגע אליו כי הוא היה החבר הכי טוב שלי. אבל גם היום, בכל פעם שאני מתגעגע אליו, אני מזכיר לעצמי שבעצם נבו לא עושה חיים משוגעים בכפר אירופאי. לפני כמה שנים ביקרתי אותו, ודרך חלון קטן ועגול ראיתי אותו. זה כבר לא היה נבו החבר שלי. במקום ילד בלונדיני וגבוה ראיתי איש מבוגר עם זקן כמו של רובינזון קרוזו. הוא הסתובב בחדר הקטן שלו והרביץ לקירות. מסביבו היו חתיכות של כיסא ונוצות של אווז מהכרית והשמיכה התערבלו באוויר. ממש לפני שהגעתי הוא קרע את השמיכה בעזרת השיניים. אמרתי לעצמי שאני מוכרח להיכנס פנימה, לתפוס אותו חזק ולקחת אותו איתי הביתה. בזמן שהסתכלתי עליו עמדה לידי אישה גבוהה ויפה. זו הייתה המנהלת של הכפר והיא אמרה לי שאין שום סיכוי שנבו יכיר אותי. נורא רציתי שהיא תזמין אותי לשכב איתה ותנחם אותי, אבל במקום להגיד משהו פשוט הסתובבתי ויצאתי מן הכפר.
סיבה נוספת ששנאתי את כלי ההקשה הייתה הרעש הנורא. בכל פעם שמישהו ניגן כל כך כאב לי באוזניים ובראש ובכל הגוף, עד שנאלצתי לכבות את מכשירי השמיעה. גם עם כלי המיתר לא הסתדרתי. הקונטרבאס היה גדול מדי, וכשישבתי לנגן עליו לא ראו אותי בכלל, פשוט נעלמתי מאחורי הגוף הלוויתני שלו, והכינור עשה לי מתיחות בצוואר ובכתפיים בגלל הזווית של הטיית הראש. באותה שנה, כשהייתי בן שמונה, התחילו לצמוח לי פצעונים על הסנטר ובכל פעם שהסנטר תפס את הכינור הרגשתי שהם מתפוצצים והעץ של הכינור הופך לשמנוני וחלק. זה היה דוחה. בחדר של כלי הנגינה במתנ"ס היו גם שתי גיטרות, שנתפסו על ידי שני בנים גדולים יותר שלמדו באופן מסודר שיעורי נגינה אבל אני בכל מקרה לא הייתי בוחר בגיטרה, כי בכל פעם שניגנתי האצבעות שלי היו נפצעות מהמיתרים. אותו הדבר קרה לי עם הקונטרבאס. המיתרים היו דקים וחדים, ובכל נגיעה נחתכתי.
זה היה בית קפה עצוב, עם ריהוט משעמם ומוסיקה מדכאת. זיהיתי שירים של בילי הולידיי ודיאנה קרל. האנשים שנכחו בו לא נראו כמו אנשים שבאו לשתות קפה אלא כמו בובות של חלונות ראווה. מישהו פעם סיפר לי ששחקני תיאטרון מובטלים בניו יורק מתפרנסים כניצבים בחלונות ראווה או במקומות בילוי, והסיפור הזה מייד שלח אותי אל זיכרון אחר, עמום, של הפסלים החיים שעומדים בפינות שונות בברצלונה ומתחילים לזוז מיד אחרי שזורקים מטבעות לכובעים ההפוכים שלהם שעל הרצפה.
בכל פעם שישבתי בבית הקפה הזה, אימצתי חזק את העיניים ובחנתי את האנשים, כי אולי הם בכלל לא היו אנשים ממש, אולי הם באמת היו בובות מחומר פלסטי, ואולי אנשים אמיתיים שלא באו להפסקה או פגישה או סתם לשתות קפה שאהוב עליהם במיוחד אלא שחקני תיאטרון מובטלים שנזרקו מאודישנים למחזות או סדרות טלוויזיה ובאו להתפרנס בתפקיד ניצבים.
כבר ירד הערב כאשר היא נכנסה, עדיין לא ידעתי איך קוראים לה, לא, אבל בשני דברים הייתי בטוח, שהיא ישראלית, ושאני רוצה לדעת עליה עוד.
כך נפגשנו.
מה פגשתי בה מה מצאתי בה מה ראיתי בה מה מה מה , זאת לא ידעתי אז, וגם עכשיו, בזמן שאני כותב את הדברים האלה, ממרחק של זמן ועייפות ואדישות, אני לא יודע.
אני זוכר שדיברנו הרבה שטויות באותה פגישה מקרית, ראשונה, בבית הקפה ההוא, אבל זה לא היה חשוב בכלל, כי השפה הייתה עברית, ובתוך גורדי השחקים של ניו יורק שנראו כמו מצבות שיש בבית קברות גדול, זה היה מספיק כדי לעשות אותי שמח.
אמרתי לה שאני אוהב לשתות קפה עם הרבה קצפת, כי ככה אפשר לעשות רעש יותר חזק כשלוגמים. היא צחקה ואמרה שזה מזכיר לה את האחיינים והאחייניות שלה שגרים בארץ, ולפני שהיא הגיעה לניו יורק היא הייתה יושבת איתם כמעט כל יום שישי בבית של הסבים, שם ניצב שולחן אוכל גדול שהובא באונייה מהבית האמיתי של הסבים שהצליחו לברוח מהנאצים לפני שהם הגיעו לאודסה, והם שתו ביחד מילקשייק עם הרבה רעש ובלונים ובועות ופיצוצים.
בכל פעם שהיא צחקה, הרגשתי שכל צינורות הדם וכל השרירים וכל הגידים וכל הנימים וכל הבשר וכל העור וכל האיברים משתתקים, קופאים, ורק הגוף הנהדר שלה עלה וירד בקצב של הצחוק, השדיים והשיער והכתפיים. בערב בו נפגשנו לראשונה, היא סיפרה לי שרק לפני כמה ימים נחתה בעיר. וזה ממש כמוני, שהגעתי ימים ספורים לפניה, אבל אני הגעתי באוטובוס ממונטריאול והיא הגיעה בטיסה מהארץ, ביחד עם אימא שלה. הן באו לשבועיים, לראות הצגות ולעשות קניות, כמו שהיא אמרה לי. "אבל אתה לא צריך לפחד מאימא שלי", נזכרתי בדברים שהיא אמרה, "אתה יכול להצטרף אלינו".
מאוחר בלילה, אחרי שהוצאנו כסף מהארנקים ושמנו על השולחן, הלכנו ברחובות של מנהטן. הצעתי לה לקחת טקסי למלון בו שהתה עם אימא שלה, אבל היא אמרה לי ששום דבר לא בוער לה וזה נחמד שאנחנו הולכים ככה, בזמן שהעיר ישנה. זה היה הערב הראשון שלנו ביחד, רציתי נורא שהיא תבוא איתי לדירה המטונפת שלי, אבל סמוך לשער ברזל גדול של בית מלון הפסקנו ללכת, והיא אמרה: כאן אנחנו גרות. היד שלה נגעה בחזה שלי. פתאום שמחתי שאני מרים משקולות בחדר כושר ובגלל זה הוא רחב ובעיקר חזק ולא צר ועלוב כמו שיש לאופיר שפעם ישב לידי בכיתה ובגלל זה קראו לו אופיר הרזה שיושב ליד גונן החירש. היד שלה נגעה בחזה שלי, ולא רציתי שהיא תעזוב אף פעם, אבל לפני שהספקתי להגיד או לעשות משהו היא הרפתה ואמרה: תבוא מחר? ואני התבלבלתי, ושאלתי, אבל מתי, אבל לאן?
אחר כך חזרתי עייף ומגורה לדירה, אבל במקום לאונן ולישון ירדתי בחזרה לרחוב והבאתי כמה ארגזי קרטון. כל הלילה עבדתי בדירה. אספתי טינופת שהצטברה בכל מיני פינות. קרטונים של פיצות ואריזות שבורות של דיסקים ועיתונים ישנים ומודעות ומעטפות שהיו שייכות לדייר הקודם ואחרי שהקרטונים התמלאו ירדתי ועליתי כמה פעמים עד שכל הטינופת מילאה את הקונטיינר הירוק שעמד ליד הכניסה לבניין. אחר כך מילאתי מים בדלי וניגבתי טוב את כל האבק והפיח שהגיע מהארובות שמעבר לנהר ההדסון, ובסוף כל הניקיונות האלה לקחתי נייר ורשמתי: דבר ראשון בבוקר לדאוג לבקבוק יין טוב וכלי אוכל חדשים ועוגיות מהמאפייה. בצד השני של הדף הכנתי רשימת קניות של ירקות, פירות, לחם ומצרכים מהם אפשר לעשות שניצלים ומרק ופסטות.
בבוקר שאחרי הניקיונות, הרגשתי זעזועים ברצפה. אלה היו דפיקות בדלת. כבר מזמן למדתי לזהות את התחושה הזו של דפיקות בדלת עץ, תחושה שכנראה רק מי שלא שומע כלום בלי מכשירי שמיעה מכיר. אף פעם לא ישנתי עם מכשירי שמיעה. זה גרם לי להתעורר עם אוזניים מקופלות וכואבות. פקחתי עין אחת וראיתי צלליות זזות בחריץ שבין הדלת לבלטות של הרצפה. קמתי מהר, ופתחתי את הדלת. היא עמדה שם וצחקה, ואני מייד תפסתי את הראש. שכחתי שאני עירום, ולפני שהספקתי לגמגם משהו היא נכנסה לדירה וזרקה עליי שמיכה. סימנתי לה עם היד משהו כמו רק רגע, רק רגע, ונעלמתי מעבר לווילון הפלסטיק של המקלחת. על הווילון היה ציור של קינג קונג מחזיק את האמפייר סטייט בילדינג וזה מה שהסתיר את הגוף שלי בזמן שצחצחתי שיניים והשתנתי והתקלחתי.
אחר כך יצאתי עם מגבת מהודקת על המותניים. היא ישבה על הכורסה. בכפות ידיה נחו מכשירי השמיעה שלי, ומהזווית שבה עמדתי הם נראו כמו זנבות שרימפס קטנים. לא כל כך ידעתי מה לעשות. עמדתי חצי עירום וחירש לגמרי, ורציתי להתלבש. היא הסתכלה עליי בעיניים שאמרו, נו כבר, ממני אתה לא צריך להתבייש. אבל לא זזתי אפילו מילימיטר. חשבתי לעצמי, זה בדיוק כמו בשיעורי ערב בציור שלקחתי פעם, איש יושב על כורסה ומולו דמות עירומה.
ראיתי שאין לה שום כוונה לשנות את מצב הישיבה שלה, אז זרקתי על הפרצוף שלה את המגבת ורצתי בצעדים רטובים אל ארון הבגדים הפתוח שלי. אחרי שהתלבשתי ודחפתי את מכשירי השמיעה למערות של האוזניים דילגנו במורד מדרגות הבניין ויצאנו לרחוב. הדבר הראשון שאני זוכר מאותו רגע שיצאנו אל הרחוב היה שמש סתווית חזקה ומסנוורת. במשך כמה שניות לא ראיתי שום דבר. החושים היחידים שפעלו היו השמיעה והריח שקלטו מסרים מהרחוב וחוש המישוש, שבעצם היה הידיים העיוורות שלי שהחזיקו את הגוף של החברה החדשה שלי.
עטיפת הספר
זה היה היום הראשון שלנו ביחד. אני חושב שהלכנו ברגל את כל מנהטן. בהתחלה לאורך, ואחר כך לרוחב. לפעמים רגלינו כאבו אז עצרנו והתיישבנו על ספסל. כשהרעב הציק עמדנו ליד דוכן וקנינו משהו לאכול. סחבתי תרמיל גב קטן עם רצועות שנורא לחצו בבית השחי, אבל לא היה אכפת לי בכלל.
טיילנו כל יום. כמעט שלא דיברנו. אני חושב שבמשך כל הזמן שהלכנו הרגשתי עירום לגמרי. היה נדמה לי שבזמן שאני שותק ומסתכל מסביבי אז היא מחייכת חיוך ממזרי כזה של מי שיודעת בדיוק איך כל חתיכה בגוף שלי נראית.
באותם ימים גם לא עבדתי בחברה של ההובלות. הבוס שלנו נסע לחופשה במֵיין עם האישה והבן שלו, ולכן גם עופר ונדב וג'ייסון שעבדו איתי קיבלו חופש. עופר ונדב נסעו לעשות סקי באספן וג'ייסון נסע לרבוץ על המרפסת בבית העץ של אחותו בקֵיי וֶוסט. רק אני נשארתי במנהטן. אני חושב שגם אם לא הייתי פוגש את החברה החדשה שלי הייתי נשאר בעיר. היו כל כך הרבה דברים לעשות ומקומות לראות כך שלא הרגשתי שום צורך לצאת. מבחינתי מנהטן הייתה העולם.
בדרך כלל אני דחפתי אותה לאזורים הזרוקים של העיר, ליד תחנת הרכבת התחתית וֶוסט פוֹר שבדאון טאון, היכן שהגלריות והמסעדות הקטנות והסמטאות ובכלל האווירה הזו, עם כל הסקסופוניסטים באמצע הרחוב ורוכלי התירס והנקניקיות. אהבתי לעמוד ולהסתכל על חלונות ראווה. לפעמים נכנסתי לאחת הגלריות והסתובבתי בתוכן בלי שום מטרה. אבל ביחד עם החברה החדשה שלי הייתי צריך להיות פחות אנטיפתי ויותר חברותי. לא כל כך ידעתי מה להגיד לה. לא היה לי הרבה מה לספר על עצמי, וגם אם היה, לא ידעתי איך לפתוח את הפה. לכן הצעתי לה שנעשה משהו שאין בו יותר מדי דיבורים. חשבתי שיהיה נחמד להביס אותה במשחק שחמט. היו בדאון טאון המון שולחנות משחק מבטון ושיש משובץ בשחור לבן. משני הצדדים של השולחנות ישבו זוגות של מתחרים ושיחקו. כולם ישבו באותה תנוחה. יד אחת תמכה בסנטר ומי שהיה לו זקן או זיפים שיחק עם השערות. היד השנייה לחצה מדי כמה שניות על הכפתור של שעון המשחק והעבירה מהלך של רץ או צריח. רק גברים מבוגרים שיחקו. חצי מהם היו הומלסים או ככה הם נראו בגלל כל התיקים המטונפים ושקיות האוכל שהיו מונחות ליד רגליהם. בגיל עשרים וחמש שיחקתי שח בפעם האחרונה וזכיתי באליפות המשפחתית. שיחקתי נגד אחי ואחותי ונגד הילדים שלהם ובגמר ניצחתי במשחק מרתק את אבא שנחשב לאינטליגנט אמיתי ולכן ליריב הכי קשה. אימא לא שיחקה כי זה לא עניין אותה והיא אמרה שמישהו צריך לארגן את הכיבוד, ואם זו לא תהיה היא אז אנחנו נישאר רעבים, אבל אנחנו ידענו שאימא מסרבת להשתתף בתחרות בגלל שנמאס לה להפסיד לאבא בכל דבר.
בכל אופן, הזמנתי את החברה החדשה שלי למשחק שחמט, חשבתי שזה יקרב אותנו מבחינה פיזית, ויקדם את האינטימיות בינינו. מבחינתי, סיטואציה של ישיבה פנים מול פנים מעל שולחן נמוך דמתה לישיבה בבית קפה או בפינה של מסעדה נחמדה. אבל משחק השחמט בכלל לא עניין אותה, היא גם נגעלה מהריח ומהצורה של ההומלסים שישבו ושיחקו, ובמקום זה הלכנו למגרשי כדורסל שבבליקר סטריט. היו שם שלושה או ארבעה מגרשים. הרצפה שלהם הייתה עשוייה ריבועים מבטון וגדרות מרשת ברזל הקיפו אותם. ברוב המגרשים שיחקו שניים נגד שניים על סל אחד, וכל מי שרצה יכל להצטרף. בתיכון נחשבתי לשחקן טוב אבל במגרשים של בליקר סטריט לא היה לי שום סיכוי. יכלתי לראות שכל מי שמשחק שם הוא פוטנציאל אם לא ל"אן-בּי-איי." אז לליגת המכללות. גו' דומארס וגו'ליוס ארווינג ובוב מקאדו ועוד שחקנים שהיום החולצות שלהם תלויות בהיכל התהילה ופעם חיו בגטאות של שחורים גדלו במגרשים האלה.
ובכל פעם שרציתי ללכת לדאון טאון היא עצרה אותי ואמרה: לא, עכשיו אנחנו הולכים לאן שאני רוצה. נזכרתי שגם אימא שלה נמצאת בעיר, ושהן צריכות לעשות קניות. בשביל זה באנו, היא הזכירה לי. אז הלכנו למקומות שהחברה החדשה שלי רצתה, בתי כלבו ענקיים וחנויות של מעצבים בשדרה החמישית של העיר. שנאתי את המקומות האלה. אור הניאון סנוור אותי וההודעות המתכתיות של הכרוז והמוזיקה הכאיבו לי בתעלות האוזניים. בכל פעם שהיא ראתה שאני עושה פרצופים של מישהו שסובל, תפסה אותי החברה החדשה שלי ביד ומשכה אותי לתוך תאי המדידה. בתוך התאים תמיד שרר שקט, והיא הייתה אומרת לי: אתה, חכה כאן. כמו ילד שהלך לאיבוד בקניון הסתכלתי עליה ולא אמרתי כלום. רק התיישבתי על הספסל הקטן בתא המדידה וחיכיתי. בזמן שהיא נעלמה, הסתכלתי על עצמי במראה הגדולה. מישהו שאני לא מכיר הסתכל עליי בחזרה. זה היה מדכא. ופתאום הווילון הוסט ברעש והיא נכנסה חזרה. בידיים שלה היו המון טסטרים של בשמים והיא ריססה אותי בכולם. בולגארי וארמאני וקנת קול וכל מיני שמות של בשמים שבכל פעם שהתגלחתי או צחצחתי שיניים בבית שלי בארץ, חלמתי שיעמדו בשורה על מדף ליד המראה.
אחרי שהגוף שלי התמלא בריחות, תפסתי אותה חזק בפרקי הידיים ואמרתי: עכשיו את מחכה ואני הולך. כעבור כמה דקות חזרתי עם ערמה של שמלות וחצאיות וחולצות וזורק על הספסל. רציתי שהיא תמצא משהו שמוצא חן בעיניה ואז אני אקנה לה אותו. בכל פעם שהיא התפשטה ונשארה עם חזייה ותחתונים סגרתי את העיניים שלי בכפות הידיים, למרות שזה היה בסדר לגמרי מבחינתה שאסתכל עליה. כל הגוף שלי רעד מתשוקה ומבושה, אבל לא עשיתי שום דבר, רק ישבתי על הספסל וכיסיתי את העיניים. מכשירי השמיעה שלי קלטו את צחוקה וגם רעש של החלפת בגדים כמו סגירה ופתיחה של רוכסן או אבזם.
כשיצאנו מבתי הכולבו או החנויות, נשאבנו בבת אחת אל תוך הרחוב והתמזגנו עם התנועה הקצבית שהובילה אל הסנטראל פארק או ממנו. לפעמים דיברתי. שיתפתי אותה בהתלבטויות בנוגע לחזרה הביתה, כי הרגשתי ששום דבר לא חיכה לי בארץ. היא הייתה מקשיבה, מחייכת, מרצינה, מהנהנת, ולפעמים, באופן מנותק לגמרי כאילו לא הייתה חלק מן השיחה הזו, כאילו הייתה זרה על סקייטבורד שהחליקה במסלול מקביל למסלול שלי, לפעמים היא אמרה: איזו אהבת חיים יש לאנשים פה. וגם: איזו עיר דינאמית נורא. וגם זאת: והעצים, הם נורא יפים, יש להם עלים כאלה, מרשרשים.
ככה אנחנו היינו. בכל יום, במשך שבועיים. ובכל לילה, אחרי שיום טיולים נוסף שלנו היה נגמר, חזרתי לבד למזרון הבודד והקר בדירתי הקטנה בעוד החברה החדשה שלי חלקה חדר עם אימה בבית מלון עם עיטורים ופיתוחים ונברשות ומגבות קטנות שמסודרות בצורה מושלמת בחדר האמבטיה וסבונים מרובעים ובקבוקי ויסקי קטנים שחיכו במיני בר עם טובלרון וליידי גודייבה וכל השוקולדים השוויצרים והבלגים האלה שלדעתי אף אחד מהם לא טוב כמו שוקולד פרה של עלית.
פעם אחת, אחרי שאכלנו במסעדה יפאנית בגריניץ' וילאג', יצאנו להליכה לילית. בתוך זמן קצר עמדנו על המזח של האיסט ריבר. היה לילה קר, מן הרחובות והבתים עלה שקט, והרכבת התחתית עברה בתדירות נמוכה, בנהמות מפויחות ועייפות. החברה החדשה שלי עמדה בעמידה המיוחדת שלה, הידיים שלה היו שלובות, מחובקות, אני חשבתי אז שהיה לה קר ובכל זאת לא עשיתי שום דבר. עמדתי קרוב והרחתי את הגוף שלה. מבית השחי עלה ריח חמוץ ונעים של זיעה ובושם, ומהפה הרגשתי אוכל יפני. נורא רציתי להתקרב יותר, להרגיש ולטעום ולחיות את הריחות, אבל לא עשיתי כלום, רק זזתי בעצבנות לימין ולשמאל, ואחורה וקדימה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי אפילו לקפוץ למים ולהיעלם, כמו הבעל של עירה מחדר המוסיקה. לא דיברנו, ובגלל זה הצלחתי לשמוע את השקט. רציתי שיקרה משהו, וכלום לא קרה.
אבל פתאום שמתי לב שאנחנו מחובקים.
עמדנו מחובקים, ובעצם לא עמדנו אלא הזזנו את עצמנו ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה, לאט לאט. כפות הרגליים התערבבו לגמרי ככה שלא היה ברור של מי הרגל הזאת ושל מי הרגל האחרת, דרכנו דריכות מקריות, לא מכוונות, מכשילות, מביכות, שלוו בפליטת צחוק עם הבל נשימות חמים. הבטן שלי הייתה מלאה בדברים חריפים וגסים מהמסעדה היפאנית, וכל הזמן ניסיתי להכניס אותה קצת, שלא תבלוט, כי החברה החדשה שלי נגעה בי וחיבקה אותי. ממש כמו בתאי המדידה, גם על המזח של איסט ריבר העיניים שלי היו סגורות. התביישתי ממנה. הרגשתי שהחיבוק לא היה חיבוק חרמני ומשתוקק וזקוק אלא מין חיבוק של הבנה, הזדהות, כאילו רצינו להגן על עצמנו מפני הקור הבלתי צפוי שפתאום נפל על הקיץ של ניו יורק.
בשלב מסוים, אולי בגלל הבושה והמבוכה או אולי בגלל שכל הדם שזרם בצינורות נעצר, התחלנו להזיז את עצמנו בצעדי ריקוד מגושמים. ובכל זאת, אלה היו צעדי ריקוד, ריקוד ממש, איטי מאוד, וכבד, עייף. אני זוכר ששמעתי אותה שרה משהו בלחש רב, אני זוכר מעבורת שטה לאט בנהר, ראיתי גם אור כבה באחד הבניינים, אלומת אור של מכונית פגעה במים, ופגעה שוב, ואנחנו רקדנו. אנחנו רקדנו!
פעם פעם, ממש פעם, כשאבא היה חוזר מהעבודה, הוא היה בא בריצה, מניף אותי למעלה למעלה, ומחבק, מחבק כאילו כל חייו תלויים בחיבוק הזה, וככה גם אני הרגשתי אז, על המזח באיסט ריבר, כאשר נגענו ונגענו, כאילו כל החיים שלי היו תלויים בנגיעות ובקרבה, ובחיבוק, וזה, על כל פנים, מה שרציתי לספר על הפעם הראשונה שרקדתי סלואו.
גונן נשר, כבד שמיעה מלידה, שלמד לכתוב הרבה לפני שהתחיל לשמוע. סיפורים מפרי עטו התפרסמו ב"קשת החדשה", "עתון 77" ו"קו נטוי". "לעוף כמו בוב בימון" הוא ספרו הראשון.
אקו"ם