(הכתבה פורסמה ביום שישי במוספשבת)


  לז'יל ברנהיים, רבה הראשי של צרפת, לא נותרה בשבוע שעבר כל ברירה אחרת מאשר לכנס את בכירי הקהילה היהודית בארצו ולהודיע להם שהוא הולך הביתה. החשיפה של גולשים באינטרנט לפיה חלקים מספרו "40 הרהורים יהודיים", הועתקו מדבריו של הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר שפורסמו בספר אחר קודם לכן, הכתה גלים וזכתה לחשיפה רחבה גם מחוץ לצרפת וגם הרחק מעבר לגבולות הקהילה היהודית. העובדה שמי שמכהן בתפקיד דתי בכיר כל כך רימה את קוראיו, כשהוא נוטל את פרי עבודתם של אחרים, לא הייתה יכולה לעבור סתם כך. אחרי שטען בתחילה כי "שגה", אבל לא "כשל במילוי תפקידו", הבין הרב ברנהיים שהוא יכול לכנות את מה שעשה כיצד שיחפוץ, אבל בסופו של דבר לסמנטיקה אין הרבה חשיבות בפרשה הזו, הרבה יותר חשובים הפרטים עצמם. ואלו הצביעו על כך שהוא כשל מוסרית.  ...

בעשורים האחרונים הפכה הרבנות הראשית לישראל לכלי כמעט חסר משמעות. החרדים, שרבניהם מנהלים אותה, בזים לה. הדתיים הלאומיים, שרואים בה כמעט כלי קודש, חשים בה כזרים בביתם. החילוניים, במידה רבה של צדק, מזהים בה גוף עוין, מנכר ומנוכר. הרבנות הייתה לממסד שקשה לחיות איתו וקשה לחיות (וגם למות, להינשא ולהתגרש) בלעדיו.
עד לא מכבר יכול היה הציבור החילוני לבוא בטענות רק אל עצמו. נציגיו בכנסת צעקו נגד החרדים,  חלקו על כל תג בתפיסת עולמם אבל ברגע המכריע, תמורת אתנן פוליטי משתנה, נתנו להם את מה שרצו. החילוניים הם שמינו רבנים ראשיים חרדים והם, לא הדתיים, היו אלה שמינו לבתי הדין דיינים שאינם נושאים בעול ואינם מעורים בחברה הישראלית.
עכשיו נקרתה הזדמנות נדירה בקרב כל מבקריה של הרבנות הראשית להוביל מהפכה. לא שינוי, לא תיקון, מהפכה. הרב דוד סתיו אולי איננו המועמד המתאים היחיד לתפקיד אבל רק הוא ...

 
1
כלי התקשורת התמקדו, מטבע הדברים, בפוליטיקאים ובבכירי הברנז'ה שהצטופפו ביום ראשון בבית העלמין מורשה כדי ללוות את אמנון דנקנר למנוחת עולמים. אבל היו שם גם אחרים. אנשים שחייבים לו ובאו להודות. היה שם, לדוגמא, ירון רותם. לפני כמה שנים הבאתי אותו לפגישה עם דנקנר אחרי שגרושתו חטפה לרוסיה את ביתו הקטנה. דנקנר ראה את תמונתה של הילדה הבלונדינית החמודה וליבו נקרע. אחרי ששמע את הסיפור מתחילה ועד סוף, הותיר אותנו בחדרו ויצא. כעבור זמן קצר שב ובישר לרותם כי שוחח עם עופר נמרודי וזה פתח את ליבו והבטיח להעניק לו עשרת אלפים דולר למימון החיפושים אחרי הבת. דנקנר לא הסתפק בזה. הוא חיבר אל רותם ידיד רוסי שלו ושלח את השניים למוסקבה, כשהוא מעורב מרחוק בחיפושים. הילדה נותרה שם, לדאבון הלב, אבל ביום ראשון הגיע אבא שלה, אסיר תודה, ללוויה. "גיליתי אדם אנושי, אכפתי, רגיש וחם, הרחוק אלף שנות אור ...

איזה כיף להכין כתבות של צבע ואווירה, חשבתי לעצמי כשצפיתי בכתבה שהכין יגאל מוסקו לפני שבוע וחצי לאולפן שישי על הבדואים בנגב. כי כשאתה עוסק בתחקירים אתה חייב לחקור ולנבור וללמוד ולהביא את הסיפור המדויק. כשאתה פובליציסט, אתה יכול לכתוב את דעותיך ואת מה שעל ליבך. אבל כשאתה יגאל מוסקו אתה דומה למי שקוצץ ירקות לסלט. אוהב כוסברה, מכניס. לא אוהב, משאיר בחוץ. 
הכתבה ששודרה ביום שישי שעבר בערוץ 2 הייתה סוג כזה של סלט. מוסקו הסתובב עם המצלמה בדרום וערבב בקערה שלו קצת עמדות פוליטיות וקצת תמונות. הוא הפעיל את המצלמה היכן שהיה לו נוח וכיבה היכן שלא. חלק מהמידע הרלוונטי הוא סיפק לצופים וחלק בחר לחסוך מהם. בקיצור, בית ספר לעיתונות לא ממש היה שם.
 "הדרום הפרוע" הייתה כותרת יומרנית לגמרי לסיפור שעסק ברובו בבעיה ספציפית של פלג בדואי ספציפי במשפחה ספציפית, שישוב יהודי גדול ...