הכתבת הפוליטית של גלובס, לילך ויסמן, חשפה בשבוע שעבר שלפני כשלוש שנים הציעה לשכת ראש הממשלה לעורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בעז ביסמוט, לשמש כפרוייקטור חיצוני שיאתר באפריקה פתרונות יצירתיים, שיסייעו להרחיק מכאן את המסתננים. ההצעה דיברה על סכום נאה ועל בונוסים גבוהים תמורת הצלחה במשימה. ביסמוט, ששימש בעבר שגריר ישראל במאוריטניה והוא בעל תואר שני בלימודי אפריקה והבנה נרחבת בנעשה ביבשת, החליט שלא להיענות להצעה. הסיפור הזה היה ראוי, ללא ספק, לחשיפה ועל כך מגיע מלוא הקרדיט לוויסמן ול"גלובס".
העניין האמיתי החל למחרת כשב"ידיעות אחרונות" זיהו את ההזדמנות ומצאו לנכון להקדיש כמעט עמוד שלם כדי לכתוש את ביסמוט ולעקוץ קשות את העיתון שלו. תחת חתימתו של הכתב המדיני של העיתון, איתמר אייכנר (שלהגנתו אומר שאני מקווה שהטקסט שהוא חתום עליו לא נכתב על ידו) העלה ...

ביום שני בערב, כשבערוץ 2 רצה הכתבה של אילנה דיין, שליוותה את חולה הפרקינסון מתי מילוא בדרכו אל המקום שבו התאבד בשוויץ, טילפנה אלי אמא שלי. שלוש שנים וחצי היא נלחמת במחלה קשה. שלוש שנים וחצי אנחנו מבלים איתה פעם בשבועיים יום של טיפולים בבית החולים. פעם בשבועיים, כמו שעון. "סגרתי את הטלביזיה", סיפרה לי, כועסת. "לא רוצה לראות את זה". גם אני סגרתי. אמא לא רצתה לראות. אני לא יכולתי.
למחרת, רק כדי לכתוב את הטור הזה, הכרחתי את עצמי. אינספור פעמים ליוויתי את אמא לבית החולים, לטיפול. זה הפך לחלק משגרת החיים שלנו. אנחנו נפגשים שם עם קבוצה גדולה של חולים. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים,יוצאי  אתיופיה ורוסיה, כולם. כאן אף מגזר לא מקופח. בשלוש וחצי השנים הללו הקבוצה הזו לבשה ופשטה צורה. חולים חדשים מצטרפים כל הזמן. חולים שפגשנו בתחילת הדרך נעלמו בלי מילה. ...

  זה כמה שנים שאני מטפל כאן באופן אינטסיבי בהתיישבות הבדואית בנגב. אפשר לקבל את העמדה שלי ביחס לסוגיה, אפשר להתווכח איתה, אבל הוויכוח הזה חייב להתנהל אך ורק סביב מסד עובדתי אמיתי. פעמים רבות הצגתי כאן את ההטיות וההטעיות הרבות שהופיעו בתקשורת, ולז'אנר הזה היתה השבוע עדנה גדולה. השילוב המנצח של בורות נוראה של רבים מהכותבים מזה, עם האג'נדה הפוליטית שלהם מזה, הביאה תוצרים שבינם לבין המציאות יש פעמים רבות קשר רופף בלבד. באופן מעט מפתיע הטקסט שהקפיץ אותי השבוע יותר מכולם היה ראיון שפורסם ב"סלונה", אתר תוכן ודעות לנשים, עם סטודנטית בדואית בת 25 שמחתה נגד תכנית הממשלה להסדרת התיישבות הבדואים. הצעירה הזו האשימה את המדינה שמבצעת "טיהור אתני" של בדואים, לא פחות ולא יותר, והמראיינת שמחה לספר מפיה ש"נשים לוקחות מקום מרכזי במאבק נגד התכנית". הראיון הזה היה מפגש נפלא ...