את הכתבה הזו, על אמא, פרסמתי במעריב בערב יום השואה, לפני ארבע שנים. זה סיפור על שואה וגבורה, מלחמה ואמונה, אובדן והדחקה. אבל זה קודם כל סיפור אישי. כי סיפורה של אמא שלי הוא סיפורי שלי. סיפורם של ילדיי. סיפור של "דע מאין באת ולאן אתה הולך". כי ממנה התחיל הכל. 
 
 
לפני כמה שנים, ביום השואה, הבאתי את אמא שלי למפגש עם הכיתה של שקד, בתי הבכורה. במשך שעה ארוכה ישבה אמא מול הבנות וגוללה את קורותיה בשואה. כשסיימה וכל הכיתה הרימה ידיים כדי לשאול עוד, הצבעתי גם אני. המחנכת, שהיתה משוכנעת שבחרתי עיתוי לא ממש מוצלח להתבדח, היתה מעט נבוכה. "אני עוד מעט בן 40", הסברתי לה ולתלמידות, "ועד לפני כמה שנים לא ידעתי שום דבר על אמא שלי. עכשיו, כשהיא התחילה לספר, גם לי יש המון שאלות". זו לא היתה הגזמה. זו היתה האמת לאמיתה.
גדלתי בניר גלים, ליד אשדוד, ...

 
התמונות שיצאו השבוע מהר הבית היו צריכות לפתוח את כל מהדורות החדשות. קבוצה של ילדים קטנים עם פאות, חובשי כיפות שחורות, נראו בהן כשהם עולים עם הוריהם לסיור על ההר. לא מאיימים על אף אחד. לא מתגרים באף אחד. לא מתפללים. סתם נראים יהודים. זה הספיק כדי שהמון של מאות ערבים משולהבים יקיפו אותם, ייצמדו אליהם בטווח אפס ויצרחו באזניהם "אללה הוא אכבר", כשאחדים משליכים לעברם חפצים שונים וכסאות. הילדים היו אחוזי אימה. חלקם פרצו בבכי. משטרת ישראל, כהרגלה במקום הזה, לא נקפה אצבע מול התוקפים ומיהרה להבריח מהמקום את היהודים.
ערוץ 2 קיבל את התמונות הללו בבלעדיות, כאילו שצריך בלעדיות כדי להבין שחייבים לשדר תמונות כאלה, אבל לא מצא פנאי במשך שתי מהדורות כדי לשלב אותן בחדשות שלו. כעבור יום עלו התמונות ביוטיוב. כעבור יומיים זפזפתי על כל תחנות הרדיו המרכזיות בניסיון לשמוע מישהו מראיין ...

ראיון החג של "ידיעות אחרונות" עם השר לשעבר משה כחלון, ובעיקר האזהרות שלו מפני "הימין הקיצוני" ש"השתלט על הליכוד", אותו ימין שעד היום לא שמענו שלכחלון הייתה איזושהי בעיה אתו, החזיר אותי אל מכון הסקרים שבו עבדתי למשך תקופה קצרה באמצע שנות התשעים. בעל המכון הזה היה מקורב מאד למפלגת העבודה ואחת לכמה זמן ערכנו עבור המפלגה ועבור העומד בראשה, יצחק רבין, סקרים שונים שנווטו על ידי אחד מיועציו האסטרטגיים של ראש הממשלה המנוח, שהיה בן בית במשרד. בין הסקרים שנהגנו לערוך אחת לתקופה היה זה שתכליתו לבחון כיצד נתפסים כל מיני פוליטיקאים בדעת הקהל, על הרצף שבין שמאל לימין. השמאל הקיצוני היה 0, הימין הקיצוני היה 10, והנשאלים התבקשו לציין היכן הם ממקמים על הסקאלה את השמות שהוצגו להם. אריאל שרון, אם זכרוני אינו מטעה אותי, נהג להתייצב היכן שהוא באזור שבין 8 ל-9 והמומחה לסקרים הסביר ...

שני אירועים התרחשו בשבוע שעבר, כמעט במקביל, במרחק יריקה זה מזה. בראשון, שהוגדר על ידי שר הביטחון כ"טרור", ניקב בחור צעיר את צמיג הג'יפ של מח"ט שומרון בעת שזה ביקר ביצהר. בשני, בקבוק תבערה התנפץ בלהבת אש גדולה על ג'יפ אחר (של מג"ב), שנסע בכפר הערבי הסמוך חווארה. את תמונת הג'יפ שנפגע בחווארה זכינו לראות באדיבותם של הפלסטינים. את תמונת הג'יפ שנפגע ביצהר הפיץ דובר צה"ל. יחסי הציבור שהעניק צה"ל לפנצ'ר ביצהר הם הזדמנות טובה לנסות ולתהות אילו קריטריונים מנחים אותו ואת מערך הדוברות שלו, כשהם מתלבטים מה לשווק לנו ומה לא.
לא פעם מתחתי כאן בקורת על אמצעי התקשורת, שמנפחים כל אירוע של עקירת עץ זית השייך לערבי או כל ריסוס גרפיטי  ומצניעים במקביל, עד כדי אי פרסום, את הנתונים אודות פגיעות של ערבים באזרחים יהודים ובצה"ל. כעת כדאי לשאול מה חלקו של צה"ל ...