בעשורים האחרונים הפכה הרבנות הראשית לישראל לכלי כמעט חסר משמעות. החרדים, שרבניהם מנהלים אותה, בזים לה. הדתיים הלאומיים, שרואים בה כמעט כלי קודש, חשים בה כזרים בביתם. החילוניים, במידה רבה של צדק, מזהים בה גוף עוין, מנכר ומנוכר. הרבנות הייתה לממסד שקשה לחיות איתו וקשה לחיות (וגם למות, להינשא ולהתגרש) בלעדיו.
עד לא מכבר יכול היה הציבור החילוני לבוא בטענות רק אל עצמו. נציגיו בכנסת צעקו נגד החרדים, חלקו על כל תג בתפיסת עולמם אבל ברגע המכריע, תמורת אתנן פוליטי משתנה, נתנו להם את מה שרצו. החילוניים הם שמינו רבנים ראשיים חרדים והם, לא הדתיים, היו אלה שמינו לבתי הדין דיינים שאינם נושאים בעול ואינם מעורים בחברה הישראלית.
עכשיו נקרתה הזדמנות נדירה בקרב כל מבקריה של הרבנות הראשית להוביל מהפכה. לא שינוי, לא תיקון, מהפכה. הרב דוד סתיו אולי איננו המועמד המתאים היחיד לתפקיד אבל רק הוא מבטיח מהפכה ולפחות לפי הרקורד של ארגון צהר, שבראשו הוא עומד, אפשר להאמין שהוא מתכוון לבצע אותה. צהר הפכה את היהדות לאוהבת יותר, מחבקת יותר ומזמינה יותר. די אם נזכיר את החופות שעורכים רבניה בהתנדבות ובמאור פנים וניזכר באחדים מהרבנים הראשיים לישראל בהווה ובעבר שנהגו לגבות אלפי דולרים מתחת לשולחן עבור השירות הזה, כדי להבין עד כמה המהלך הזה חייב להצליח.
הציבור החילוני, כך נראה, החליט הפעם לקחת את גורלו בידו. ציפי לבני, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ושלי יחימוביץ הודיעו כי מפלגותיהם יתמכו ברב סתיו. אלא שרגע לפני שהמהפכה מושלמת מתברר עכשיו כי המפלגה היחידה שמגמגמת ולא משוכנעת עד כמה היא רוצה אותה היא דווקא הבית היהודי, היחידה שהעומד בראשה התחייב מפורשות ערב הבחירות שהוא מחויב לה. חברי הכנסת של המפלגה הדתית לאומית מושכים לכיוונים שונים. על חלקם משפיעים גורמים בשולי המחנה. כמה אחרים מקשיבים לרבנים שכלל לא הצביעו למפלגה אבל רואים את עצמם כשרים להתערב בנעשה בה.
בשבועות האחרונים נראה לפתע שהנכונות של הרב סתיו לקרב את כלל ישראל אל היהדות ולהציג בפני העם היהודי כולו, דתיים כחילוניים, משהו אחר, מפחידה חלק מחובשי הכיפות. ציבורים דתיים קיצוניים וחרד"ליים החלו תוקפים אותו על היותו מקרב לבבות מדי. הללו, ששכחו שהרבנים הראשיים אמורים לשרת גם את הציבור החילוני, פיתחו נוסחה מסוכנת לפיה איש ציבור דתי נבחן לפי מידת שביעות הרצון של הציבור החילוני ממנו. ככל ששביעות הרצון גבוהה יותר, כך גדל הצורך לפסול אותו. בלי מלחמות, בלי קיצוניות, בלי קרעים ובלי שסעים, לא נוח להם.
הרעיון החדש שעלה בימים האחרונים, להזיז את שלושת מועמדי הציונות הדתית (השניים האחרים הם הרב יעקב שפירא והרב אליעזר איגרא) ולהציב במקומם את הרב יעקב אריאל, הוא רעיון גרוע. לא משום שהרב אריאל איננו מתאים אלא משום שבגיל 76 לכולם ברור שהוא לא יעשה את המהפך הנדרש. משום שלשנות עבורו את החוק רגע לפני הבחירה, כדי שגם בגילו הוא יוכל להתמודד, זה הכי פוליטיקה ישנה שיש. משום שכל המפלגות החילוניות יתנגדו למהלך ובמקרה הזה לאחדות יש משמעות. ובעיקר משום שהקומבינות הפוליטיות הקטנות והמסוכנות הללו עלולות להביא לבחירה חוזרת של שני רבנים חרדיים לתפקיד. ואם תאבד ההזדמנות יוצאת הדופן הזו, להחזיר את הגישה הציונית והמכילה לרבנות, אף אחד לא יזכור את המהלכים החשובים שיעשה נפתלי בנט במשרד הכלכלה.
בנט והבית היהודי צריכים, בפעם הראשונה מאז נבחרו, לעמוד מול הציבור שבחר בהם ולקיים. רגע לפני שהציונות הדתית תצטרך לבקש מהאחים החילוניים להציל אותה מעצמה, זה הזמן של הבית היהודי לפרוע את השטר הראשון שעליו חתמו.
אקו"ם