פרידה מאמנון דנקנר, האיש שידע להתייצב מול העדר

1

כלי התקשורת התמקדו, מטבע הדברים, בפוליטיקאים ובבכירי הברנז'ה שהצטופפו ביום ראשון בבית העלמין מורשה כדי ללוות את אמנון דנקנר למנוחת עולמים. אבל היו שם גם אחרים. אנשים שחייבים לו ובאו להודות. היה שם, לדוגמא, ירון רותם. לפני כמה שנים הבאתי אותו לפגישה עם דנקנר אחרי שגרושתו חטפה לרוסיה את ביתו הקטנה. דנקנר ראה את תמונתה של הילדה הבלונדינית החמודה וליבו נקרע. אחרי ששמע את הסיפור מתחילה ועד סוף, הותיר אותנו בחדרו ויצא. כעבור זמן קצר שב ובישר לרותם כי שוחח עם עופר נמרודי וזה פתח את ליבו והבטיח להעניק לו עשרת אלפים דולר למימון החיפושים אחרי הבת. דנקנר לא הסתפק בזה. הוא חיבר אל רותם ידיד רוסי שלו ושלח את השניים למוסקבה, כשהוא מעורב מרחוק בחיפושים. הילדה נותרה שם, לדאבון הלב, אבל ביום ראשון הגיע אבא שלה, אסיר תודה, ללוויה. "גיליתי אדם אנושי, אכפתי, רגיש וחם, הרחוק אלף שנות אור מהתדמית הציבורית שלעיתים יוחסה לו", כתב אחר כך בדף הפייסבוק שלו.

ביחסי אל אמנון אני משוחד. אהבתי אותו עד מאד. הוא היה עבורי בוס וחבר ומורה דרך. למדתי ממנו המון, התייעצתי איתו בעניינים מקצועיים ובימי שישי ציפיתי בדאגה לפסק דינו אחרי שקרא את מה שכתבתי. פעם, אחרי תחקיר שהסתיים באיומים על בני המשפחה, טילפן לאשתי כדי לחזק אותה. אלף עיתונאים שיספרו על חוויות קשות שעברו איתו לא ישכנעו אותי שמדובר באיש חסר חמלה. בעיניי שלי ראיתי אותה פעמים רבות.

נזכרתי השבוע בסדרת התחקירים אודות רשות המיסים שעליהם עבדנו בעיתון, כשאמנון הכריח אותי להתמקד דווקא בסיפור הפחות מושך ופחות מעניין על שני צעירים לא מוכרים שמי שביקש להשתלט על העסק שלהם עשה שימוש בחבריו ברשות המיסים כדי לפרק להם את החברה. "זה יותר חשוב מכל שחיתות של בכיר שמינה מישהו ממקורביו, גם אם מדובר באדם מוכר יותר", נזף בי, "מדובר במידת סדום. באנשים קטנים וחסרי כוח שהשחיתות הביאה אותם לפת לחם. בשבילם אנחנו כאן". מי שהסתובב בקרבתו ידע על כספים בהיקף גדול שהפריש משכרו לטובת עובד שנקלע לקשיים. מי שנזקק לטיפול רפואי דחוף מצא מנהל שהופך את העולם כדי לסייע לו להגיע אל המומחים הכי טובים.

 2

דנקנר היה חובב גדול של פולמוסים וויכוחים. בעולם עיתונאי של אחידות משמימה, שבה נראה לעיתים כי רוב הכותבים הם שיבוט האחד של השני, דנקנר עסק באופן אוססיבי בחיפוש אחרי משהו "אחר". הוא שנא את מי שחושבים בלהקות. כאשר הבחין בעדר ענקי השועט בכיוון אחד, היתה בו התכונה העיתונאית הכי חשובה ששלחה אותו לנסות לבדוק מה קורה דווקא בצד השני. נכון שלפעמים דווקא העדר הוא הצודק. נכון שלעיתים הוא התמכר להליכה נגד כיוון התנועה, אבל האם התכונה הזו אינה הדבר הכי קרוב למשהו הזה שהופך כותב טוב לעיתונאי עם נשמה?

 במסגרת החיפוש הזה אחרי המשהו האחר, דנקנר העלה מהנוער אל ליגת העל שורה של כותבים חובשי כיפה. חנוך דאום, קובי אריאלי, אראל סג"ל, אבישי בן חיים ואני קבלנו ממנו את ההזדמנות. במהלך הזה תרם דנקנר תרומה ענקית לשיח ולפלורליזם הכמעט בלתי קיים בתקשורת. לא משום שמדובר בנו. יכולים היו להיות שם גם אחרים במקומנו. אבל דנקנר היה הראשון שחשב שצריך לשנות קצת את הצבע. שצריך להשמיע גם קולות אחרים, גם אם הם אינם הקול שלו. כשמינה את דאום למבקר הטלוויזיה של העיתון הוא ספג אש מצידם של מי שסברו שלתת לחובש כיפה המתגורר בהתנחלות לכתוב על נושא כזה, זה כמו להכניס צלם להיכל. כשנלחם בעיקשות כדי למנות את מוטי שקלאר למנהל הטלביזיה החינוכית, הוא מצא מולו מי שחשבו שמוטב שהמתנחל הדתי הזה יעשה דברים מזיקים פחות. בתקופת טרום ההתנתקות שבה תמך, כמעט אנס אותי לכתוב נגדה, רק כדי שבתזמורת יישמעו גם צלילים אחרים.

 חזרתי השבוע אל מאמר בוטה שפרסמתי נגדו אישית, בתגובה לעוד אחד מטורי ההגנה שלו על אהוד אולמרט חברו. חשתי מעט שלא בנוח כשקראתי שוב את הדברים. הם נכתבו בלא מעט חוצפה, בוודאי כשהמטרה שלהם היתה מי שמשמש כעורך הראשי של העיתון. אמנון, מיותר להגיד, אפילו לא חשב לגעת בטקסט. לא בזה שלי ולא באלו של אחרים שכתבו נגדו. עכשיו נסו להיזכר כמה פעמים קראתם בעיתונות הישראלית טורים שאיפשר עורך העיתון לפרסם נגדו עצמו. זה היה אמנון. איש שמכור לויכוחים ולהשחזה הבלתי פוסקת של דעה בדעה. זה היה לחם חוקו כעיתונאי. זו היתה אמונתו. 

 3

אריה דרעי כינה את דנקנר בלוויה "החילוני הכי דתי שהכרתי". נדמה לי שלא ניתן היה למצוא הגדרה טובה מזו לאמנון. יתרה מזו, אמנון היה ההוכחה הכי טובה שאתה יכול לאכול חזיר ולהיות יהודי אדוק.

אמנון לא נמנה עם מי שהקפידו על קלה כחמורה, אבל תיעב בכל מאודו את מי שברחו מהיהדות הקלאסית וחיפשו כל מיני תחליפים למסורת העתיקה. ממש מהמקום הזה עברה בי התרגשות גדולה כשראיתי את איתי ויואב ילדיו עומדים על קברו ואומרים קדיש. נדמה היה לי שאני יכול לחוש את קורת הרוח שלו ברגע הזה. 

4

 כמה עיתונאים לא יכלו להמתין עד שתתקרר הגופה וכאילו כי להוכיח שהם מסוגלים להיות יותר מנוולים מאותה "רשעות" שהם מייחסים לדנקנר, פצחו בפסטיבל הכפשות של המת. "העין השביעית", במת הביקורת של העיתונות, בחרה להוביל את המתקפה נגד המנוח. עורך האתר הודה שהוא כותב על "רשעותו" של דנקנר אף שלא הכיר אותו ולא פגש אותו מימיו. אפשר להצדיק אולי - בקושי, בדוחק - כתיבה נגד רוצחים, פדופילים, תומכי טרור או שודדי קשישים ואלמנות, גם לאחר שהלכו לעולמם. רק כדי שיהיה ברור איזו מורשת השאירו אחריהם. דנקנר, ככל הידוע לי, לא נמנה עם הקבוצה הזו.

ערימה של פחדנים, שרבים מהם חששו להתעמת איתו בחייו, בדקו שאנשי החברה קדישא כיסו אותו היטב, שלפו את העטים ופתחו באש. חלקם מצאו את הזמן לסגור איתו חשבונות אישיים. אחרים לא סלחו לו על כך שאף שבא מהשבט הנכון - האשכנזי, השמאלני- התעקש שלא לנגן לפי התווים שהכתיב המנצח הבלתי נראה של השבט הזה. הוא לא שנא את מי שציפו ממנו לשנוא והגן על אויבי השבט, דוגמת אריה דרעי, כשחשב שהם ראויים להגנה הזו.   

אמנון כנראה לא יגיב לדברים וסביר להניח שגם לא יקרא אותם. שונאיו מתנחמים ודאי שלפחות יישאר לאלמנה, לילדים ולנכדים שלו חומר קריאה. לא בעוד שנה. לא בעוד חודש. עכשיו. כשהם יושבים שבעה. כמה מכוער.

הטקסטים הללו, ריקים ועמוסי לכלוכים, השמצות ואגדות בלתי חשובות בעליל, לא מלמדים דבר על אמנון. הם מלמדים הרבה מאד על מי שכתבו אותם.