לפני כשבועיים וחצי, קצת אחרי חמש וחצי בבוקר, כשרובנו היינו עדיין תחובים עמוק בתוך השמיכה, יצאה דליה הר סיני, כמדי יום, לסיבוב ראשון של שחרית בדיר שלה. בתקופה הזו כמעט כל הכבשות והעיזים בהריון וכשעונת ההמלטות בעיצומה יש צורך להשגיח שאף אחת לא נמצאת במצוקה. התמונה שנגלתה לעיניה היתה קשה. הדיר הגדול היה ריק כמעט לגמרי. שלוש כבשות עם טלאיהן ועז נוספת עם הגדיה שלה נותרו לפליטה. שאר העדר, 170 ראש, מפעל חייה של הר סיני, נעלם כלא היה. 
את החווה הזו הקימה דליה הר סיני לפני 25 שנה בסוסיא עם יאיר בעלה. איש מיוחד, יוצא סיירת שקד, חוזר בתשובה, שראה את ייעודו בחיבור לאדמה ועסק בגידולים אורגניים עוד לפני שהנושא היה לטרנד עיסקי. לפני תשע שנים רצחו אותו ערבים כשרעה את צאנו. דליה, האישה שאתו, בחרה להיאחז בציפורניים בפרוייקט החיים המשותף של יאיר ושלה וכבר ביום הרצח התעקשה ...

  קריאת הרבנים שלא להשכיר דירות לערבים זכתה בכלי התקשורת לטיפול הצפוי. זו היתה הזדמנות  נהדרת גם לתת לרבנים בראש וגם לעסוק באופן רדוד במעטפת ולברוח מהעיקר. לטעמי, אבהיר כבר כאן, מדובר בקריאה מטופשת ומזיקה. לא כל מה שנכון צריך להיות מרוח על פשקוויל. ובכל זאת, למרות שהיה נוח למשוך את הדיון לכיוון הרבנים, אין להם שום חשיבות. חשובה המציאות הבעייתית בשטח והיא, כאמור, נדחפה הצידה. והמציאות הזו מלמדת שערביי ישראל נוגסים בערים היהודיות, אחת אחרי השניה, ובחסות הפוליטיקלי קורקט הארור אי אפשר לנהל על זה שום דיון.
פעם, כשהבנו שכדי לקיים את הציונות צריך לכבוש את הארץ, בנינו את כרמיאל ואת נצרת עלית ואת המצפים בגליל. קראנו לזה, בלי להתבייש ובלי להתנצל, "ייהוד הגליל". היום משתמש בביטוי הזה רק מי שחשקה נפשו להסתבך עם החוק, עם בג"צ או עם התקשורת. אז במקום להתעסק עם מה אמר ...

  בשקט, בשקט, בלי שאף כלי תקשורת יעשה מזה רעש גדול, עברנו בשבוע שעבר גל טרור של עשרות הצתות בכל רחבי הארץ. במשטרה ובנציבות כיבוי האש הסבירו, שלא לייחוס, שהחליטו שלא להפיץ את הנתונים הללו כדי שלא לעודד מרבצם עוד מפגעים פוטנציאליים. התקשורת, מצידה, שיתפה פעולה עם ההשתקה הזו בלב פתוח ובנפש חפצה.. הנה רשימה של חלק מעשרות השריפות שאיתן נאלצו בשבוע שעבר מכבי האש להתמודד: בקרית שמונה, בדרום הגולן, פעמיים ליד צפת, כמה פעמים בחורשה שבין אבו גוש לקרית ענבים, פעמיים בחורשה סמוכה לצור הדסה, בשמורת הר סנסן ליד מושב מטע, פעמיים ביער הסמוך לכאוכב, פעם אחת ביער סמוך לצור שלום, בשטח סמוך למצפה עדי ובשטח פתוח נוסף ליד מעלות, ליד קרית טבעון ובין יקנעם לבת שלמה, ליד צומת המוביל, סמוך לישוב הושעיה, בנצרת, שלוש פעמים ביער עילוט, פעם אחת ביער ירושלים ופעמיים ביער השלום,  בין שכונת ארמון הנציב לאבו ...

  לטובת מי שלא היה כאן בסיבובים הקודמים, פירסם בשבוע שעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה עוד סקר מסדרת  ה"איזה רעים אנחנו", שקובע שוב שאנחנו גזענים. רובנו, מתברר מהתוצאות, לא רוצים כאן את הערבים, לא רוצים שהם יטלו חלק בהכרעות גורליות ולא רוצים שהם יהיו שכנים שלנו. זאת, פחות או יותר, התמצית. רגע אחרי פרסום הסקר פצחו כמה כלי תקשורת בנהי צפוי בעקבות  "הממצאים המדאיגים".  לי, כשלעצמי, אין ספק שהתוצאות מדויקות. ובכל זאת, בפעם הבאה הייתי מציע להוסיף לסקר שאלה אחת, שמשום מה אף פעם לא נשאלת. "למה? מה יש לנו נגד הערבים"? לו תתקבל ההצעה שלי ובמקרה אפול במדגם ואזכה לטלפון מהסוקר, אבקש ממנו להקדיש לי כמה דקות, כדי שאוכל להסביר לו כמה דברים. אספר לו, לדוגמא, על השכנים שלי ברמלה, שב"עופרת יצוקה" צעדו  עם דגלי חמא"ס והבטיחו לפדות את ...