הרהורים בעקבות קריאת הכרעת הדין המלאה של קצב

הטקסט הזה מוקדש למי שמעוניין גם לחשוב ולא להסתפק בכותרות הצהובות:

הנה עוד גירסה אפשרית למה שקרה בין משה קצב לא' ממשרד התיירות: קצב חשק בא'. הוא טיפח אותה וקירב אותה. בהתחלה בדיבורים, בהמשך בליטופים ונגיעות. א' לא היתה הבחורה היחידה בלשכה. היו עוד. אלא שהיא, לפי התנהגותה, נראתה מראש כמי שתשתף פעולה. מהעדויות של מי שעבדו לצידה עלה שהיא כרכרה סביב לקצב והקפידה לפתוח כפתור בחולצה לפני שהגיע ולמרוח ליפסטיק לפני שנכנסה אליו. קצב, שהבין מההתנהגות הזו שלה שיש לו אישור להתקדם, ניסה. כשהדברים הגיעו עד כדי קיום יחסים של ממש היא נסוגה ואמרה "די". קצב המופתע, שלפי עדותה לא הגיע לסיפוקו, ניסה פעם נוספת וכשנתקל בעוד "לא", הפסיק.

כשהיחסים בין השניים התקררו ובעיקר אחרי שפוטרה, החלה א' להסתכל  אחורה על מה שעברה בעיניים אחרות. עכשיו, כשכעסה עליו, כל מה שעד אתמול נטלה בו חלק מרצון נראה פתאום, בהסתכלות רטרואקטיבית, כמו הטרדה. הטרדה, זה מה שסיפרה, במהלך השנים, שעברה. סיפור האונס לא יצא מפיה מעולם. עד לחקירה.

האם יש לי הוכחה שכך בדיוק התנהלו הדברים? ממש לא. מצד שני, גם לשופטים במשפט קצב לא היתה הוכחה טובה יותר שהדברים התנהלו כפי שהם ציירו. "האמנו לה", כתבו, ומשם הכל הפך פשוט.

319 עמודים מחזיקה הכרעת הדין במשפט קצב. 319 עמודים שאין חד משמעיים מהם. מה שהחל במתלוננת שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מצא בעיות קשות בגירסתה, הסתיים בהכרעה חד צדדית.  כל מילה של א' יצוקה בסלע, לכל סתירה שלה יש הסבר, לכל פער בין העדויות שלה יש תזה שסותמת אותו. אצל קצב, מנגד, לא הצליחו השופטים למצוא ולו מילת אמת אחת. כלום. לא אצלו ולא אצל העדים שלו. שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה. אצל הנשיא לשעבר לא מצאו השופטים אפילו את זה.  את הבעיות בסדרת הגרסאות של א' בחקירתה השופטים מייחסים לכך שכנראה לא נעים לה מבעלה. את האפשרות שחלק מהסתירות אצל קצב, נשוי ואב לילדים, נובעות בדיוק מאותה סיבה, הם לא מעלים בדעתם.

ומכיוון שרק קצב וא' יודעים מה היה באמת וכל השאר הן ראיות עקיפות שמסביב ועשרות עדויות בעד ונגד, נראית הכרעת הדין הזו כל כך בעייתית. אני לא קובע כאן אם קצב אשם או זכאי. אני טוען שתיאור העובדות כפי שהוא מופיע בהכרעת הדין קיצוני, מוגזם ויכול להיות נכון בערך כמו שיכול להיות שגוי. בחלק גדול מהמקרים נדרש קצב להוכיח את חפותו יותר ממה שנדרשה התביעה להוכיח את אשמתו, כשכל ספק סביר נספר לטובת המדינה. 

מדובר בהכרעה של 100 מול 0. אין שאלות, אין לבטים, אין תהיות. מבצעי הנחה שערכו השופטים לכל תקלה בגירסת מי מעדי התביעה, הפכו לחומת בטון קשוחה כשמדובר היה בתקלות דומות לטובת הנשיא לשעבר.

מהרגע שהשופטים החליטו להאמין לא' הם סלחו לה על הכל וזרמו, פעם לפה ופעם לשם, עם כל טענה שלה. כשעובדות בלשכה מספרות על הטרור שהנהיגה, מה שהיה יכול להסביר למה פיטר אותה קצב, השופטים מניחים שבסך הכל רצתה שהמשרד יתנהל כמו שצריך. כשהן מספרות על אובססיה שלה כלפיו, על הנחיות שלה שרק היא מעבירה לו הדפסות, רק היא עונה לטלפון כשהוא מטלפן ורק היא נכנסת ללשכתו, השופטים מתרגמים את זה כשאיפה לשלמות.

בשבוע שעבר תהה נחום ברנע בטורו ב'ידיעות אחרונות' למה בחורה, שמספרת שהותקפה בביתה על ידי קצב ואחר כך גם נאנסת על ידו, נענית להזמנתו ועולה לחדרו במלון, כפי שתארה א' שעשתה. בתגובה, פצחה מקהלת פמיניסטיות בירי ארטילרי לעבר ברנע. כשא' נתבקשה להסביר בבית המשפט למה היא ממשיכה לעבוד עם מי שאונס אותה, היא נימקה את זה ב"אילוצים כלכליים". השופטים השתכנעו. על איזה אילוצים מדובר? א', אז רווקה', הסביר בית המשפט, נשאה לבדה בעול פרנסתה. 

אני מכיר את המחקרים על נאנסות שנדבקות לאנס ולא עוזבות אותו אבל נדמה לי שגם לגישה הזו כדאי לשים איזה שהוא גבול. בשבוע שעבר התראיינה למעריב א' ממשרד התחבורה, שלא נכללה בכתב האישום, וסיפרה מה עולל לה קצב. כשנדרשה בבית המשפט להסביר למה המשיכה לעבוד איתו אחרי שלטענתה דחף ידיים לתוך התחתונים והחזייה שלה, הסבירה שהקריירה המקצועית והקידום שלה מאד חשובים לה. השופטים קיבלו את ההסבר. ולמה היא שתקה כל השנים? הדיסקרטיות, אמרה, היא ערך חשוב במקצוע שלי. שנתיים אחרי שנבחר לנשיאות היא התראיינה למגזין "את". קצב כבר לא היה בסביבה. א' יכלה לומר ברוגע כל אשר על ליבה. "קצב", סיפרה שם, "הוא הבן אדם הנכון במקום הנכון מבחינת התפקיד שהוא ממלא. הוא התגשמות החלום הישראלי". מי שמצליח להסביר לעצמו למה אשה שהתעלל בה מינית שנים קודם לכן משבחת אותו כך, שיבושם לו. לי זה נראה מוזר.

קצב, מתברר, לא היה היחיד שהתעניין בא' של משרד התחבורה, אם להאמין לה. "אריק שרון היה גם כן טיפוס של שיחות אינטימיות, מתקשר בלילות, מה את עושה ואיפה את עכשיו, ועם מי את ועל מה את חושבת, ומה עשית היום", סיפרה במשטרה. "עכשיו, זה מיני? אני לא יודעת אם זה מיני. זה מאוד אינטימי". כשהחוקר ביקש ממנה לחזור ולספר על קצב, א' העדיפה לחזור דווקא לשרון. "אני יותר זוכרת את השיחות האינטימיות עם אריק".

בדרך שבה התנהל המשפט הזה לא היה לקצב שום סיכוי. כשלא היתה לו אסמכתא להוכחת גרסתו, נקבע שהוא שקרן. כשהציג מסמך מלפני שמונה שנים, הטיחו בו שהוא שמר אותו ליום סגריר רק משום שידע שיבוא יום ויזדקק לו.

כדי לראות עד כמה אבסורדית האבחנה בין ה"שקרים" של קצב ל"טעויות" של א', צריך להסתכל על פרשת הפריימריס. קצב סיפר בהזדמנויות רבות שפיטר את א' עוד לפני הפריימריס שנערכו בליכוד בשנת 1999. העובדה הזו שימשה אותו כדי לחזק את טענתו שלא עשה חשבון לאיש וכשחשב שא' היא עובדת גרועה, לא היסס לפטר אותה, למרות שאחיה הם חברי מרכז ליכוד. בפרקליטות הוכיחו  לקצב כי בניגוד לדבריו, א' פוטרה על ידו אחרי הפריימריס ולא לפניהם. טעות או שקר? השופטים קובעים כי מדובר בשקר מכוון. לי, במחילה מכבודם, נראית הקביעה הזו שלהם מופרכת. שהרי קצב צריך להיות אידיוט מושלם כדי לחשוב שהוא יכול להמציא מועד שקרי לפריימריס ולקוות שבפרקליטות לא יבדקו אותו בלוח השנה.

עכשיו תראו מה עושים השופטים כשתקלות כאלו מתגלות בעדות של א'.

א', התברר, טילפנה אל לשכת הנשיא עשרות פעמים בעת כהונתו. קצב ביקש להשתמש בשיחות הללו כדי לטעון שלא הגיוני שמי שנאנסה על ידו תמשיך להתקשר אליו כל כך הרבה פעמים, שנים אחר כך. א' הכחישה את השיחות. צלצלתי אולי פעם פעמיים, לא יותר, העידה. העובדות, כאמור, לימדו אחרת. היומן הוכיח שלא דיברה אמת. ומה אומרים השופטים? לא יכול להיות ששיקרה, הם מסבירים, שהרי היא ידעה שאפשר לחשוף בקלות שקר כזה ולכן סביר יותר שטעתה בשוגג. נו, ואי אפשר היה להסביר את אותו הסבר על גירסת קצב והפריימריס? אפשר, אלא שהשופטים לא נתנו לזה לקרות אפילו פעם אחת.

קחו, לדוגמא, את סיפור האונס בלשכת השר בתל אביב. האונס הזה ארע, כך נטען, עם סיומו של אירוע המוני בפארק. קצב נסע מהמקום עם א' ללשכתו בבית הטקסטיל ושם אנס אותה. לפי הדיווח של השב"כ עזב השר את הפארק בשעה 17:00. לפי פלט השיחות הוא טילפן מהרכב בשעה 18:09 אל א'. אם קצב יצא יחד עם א' בשעה חמש מהפארק בדרך ללשכתו, הקשו פרקליטיו, זה לא הגיוני שהוא מצלצל אליה מהרכב שעה ותשע דקות אחר כך. היא הרי אמורה להיות איתו. השופטים ניסחו תזה שתגשר על הפער הזה. "סביר להניח", כתבו, "לאור העובדה שמדובר באירוע המוני אשר מן הסתם גרם לצפיפות רבה גם בקרב ההמון וגם בקרב כלי הרכב ששהו במקום, כי יחלוף פרק זמן ממשי בין פרידת הנאשם ממאבטחיו לבין כניסת א' לרכבו. הנאשם היה אמור להוציא את הרכב מהמקום בו חנה, לאתר את א', לאסוף אותה מן המקום בו שהתה בקרב הקהל הרחב ולהתחיל בנסיעה לכיוון תל אביב". האם לא יכול להיות שהשופטים צודקים ורכב השרד של השר לא הצליח לצאת מהפארק יותר משעה? יכול להיות. האם יש להם הוכחה לזה? ממש לא. האם הגירסה שלהם נשמעת הגיונית? לא, אם שואלים אותי. ובכל זאת זה מה שקבעו בהכרעת הדין. 

כשקצב מאשים את א' ממשרד התחבורה, שחיפשה הזדמנות לנקום בו, נראה לבית המשפט מוזר שהיא חיכתה שמונה שנים עד שעשתה את זה. אני מסכים איתם. מצד שני, כשקצב מראה להם שכשרצתה לעבוד איתו בבית הנשיא הכינה לבקשתו תכנית עבודה מפורטת, הם מאשימים אותו שביקש את המסמך הזה ממנה על מנת שיוכל להציג אותו כראיה שביקשה לחזור אליו. אם השופטים לא מאמינים שא' חיכתה שמונה שנים כדי לנקום, למה הם מאמינים שקצב חיכה שמונה שנים כדי לחלץ ממנה נייר כזה? ומה הוא היה עושה, לתפיסתם, אם היא היתה חושפת עליו הכל כבר אחרי שנה?

ראו את מכתב השנה טובה שכתבה א' לקצב, אחרי שני מקרי האונס. מדובר בשיר בן חמישה בתים, ארבע שורות בכל בית, בכתב ידה. "שנה שתדע שיש מישהו שבאמת דואג לך ואוהב אותך באהבה אמיתית ופשוטה בלי שום תמורות...שנה שאמשיך לאהוב אותך. שתהיה לך שנה מתוקה עם נשיקה".

בחקירתה הראשונה סירבה א' לאשר שמדובר בכלל בכתב היד שלה. בחקירה הבאה הסבירה שאמנם היא שכתבה אותו אבל לא לקצב. "יכול להיות גם שכתבתי אותו לאבא שלי", אמרה. שמונה חודשים אחר כך, בעדות נוספת, היא נזכרה שקצב הוא שדרש ממנה לכתוב ואפילו הצליחה לשחזר במדויק מה אמר לה ומה השיבה לו. בבית המשפט היא ידעה פתאום לשחזר גם איפה בדיוק עמדה שכשכתבה, ואיפה היה הוא והיכן היה מונח התיק ובאיזה שעה כל זה קרה. השופטים הסתדרו מצוין עם סבב הגרסאות הזה. היא כנראה לא זכרה טוב, ניתחו. ואיך מוסברת כתיבת שיר האהבה? זה בכלל לא שיר אהבה, קבעו כמו מבקרי שירה, שהרי אין בו שום "סממן של געגוע". נכון שהמילה אהבה שבה וחוזרת בו שוב ושוב אבל לבית המשפט, שקיבל את גירסת א' שקצב הוא שדרש ממנה לכתוב את המכתב,  זה לא נראה כמו משהו שמזכיר אהבת אשה לגבר אלא דווקא "אהבת בת לאב". האם הם יכולים להוכיח את זה? לא. הם "מתרשמים" שזה כך ועם הסתירות שלה אין להם בעיה. בדיוק כמו שאין להם בעיה עם עדויותיהן של עובדות בלשכת השר שסיפרו שא' הבטיחה לו, ביום שפוטרה, כי הוא עוד ישמע ממנה והיא עוד תתנקם בו. א' הכחישה שאמרה. השופטים לא האמינו לה אבל הסבירו את ההכחשה שלה בניסיון להצטייר טוב בחקירה. 

כשהיא מתבקשת להסביר מדוע הגיעה לבקר בבית הנשיא, זה שרק לפני כמה שנים אנס אותה, היא מסבירה שבאה כדי "לטהר את האווירה" ומשום שחשבה שאחרי מה שעולל לה הוא חייב לה עכשיו, מוסרית, לסדר לה עבודה. לי זה נשמע קשקוש. לשופטים זה נשמע הגיון צרוף.  

גם הטענה של השופטים לפיה אמנם נערך לקצב "משפט שדה בבית המשפט של התקשורת" אלא שהוא התאזן משום שגם קצב לא טמן ידו בצלחת, היא טענה מעליבה. האם היה פה תיקו? האם התקשורת נתנה לו צ'אנס להשמיע את טיעוניו בהגינות? האם היא לא גזרה את דינו עוד בטרם החלה החקירה? ומה רצו ממנו השופטים? שיקרא עיתונים, יספוג וישתוק?

הבאתי כאן רק אוסף דוגמאות שמלמדות על הכלל. האמינו לי, כך בדיוק נראית כל הכרעת הדין. תזות על גבי תזות. מחט וחוט שעוברות בין כל שלל גרסאותיה של א' ושוזרות אותן לכדי יריעה מוזרה ותפורה על העוקם שהשופטים סבורים שהיתה במציאות. מה שהתחיל כתיק בעייתי, כזה שהיועץ מזוז התלבט מה לעשות איתו,  מסתיים ב-319 עמודים שאין בהם שום התלבטות, הרהור או שאלה, ולו בסוגיה הזניחה ביותר.

בתקופת הסנהדרין נהגה הלכה מעניינת בעניינו של בית דין, שדן בהרכב של 23 דיינים בדיני נפשות ומרשיע פה אחד את הנאשם. "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה, ואמרו כולן: חייב, הרי זה פטור, עד שיהיו שם מקצת מזכין, שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך יהרג". כלומר, כאשר כבר בתחילת ההליך נראה שאין שום דעה חולקת וכל הדיינים מביעים דעה נחרצת נגד הנאשם, הדבר מונע ויכוח בין הדיינים ופוסל את ההליך. נזכרתי בסוגיה הזו כשקראתי את הכרעת הדין של קצב.