(פורסם במוסף לשבת) זה קרה לפני חצי שנה. צעיר וצעירה שחו להנאתם בחוף הים באשקלון וכשיצאו מן המים נשכבו לנוח על החול הרך ונרדמו. שוהה בלתי חוקי, ערבי תושב חברון, שהבחין בהם, תקף את הבחורה, אנס אותה לעיני חברה ונמלט. כמה שעות אחר כך הוא נעצר על ידי המשטרה והוגש נגדו כתב אישום. מבחינת המרכיבים שלו, הסיפור הזה מזכיר מאד את האונס שבוצע בשבת האחרונה בחניון גן העיר בתל אביב. אנס פלשתיני, אונס אכזרי, לעיני החבר. ובכל זאת, הבדל אחד גדול יש בין שני המקרים. הראשון התרחש באשקלון, השני בתל אביב. בראשון שום מערכת לא שלחה צלם, שום שוטר לא רואיין ושום אמא לא עלתה לשידור כדי לספר על החשש שלה לשלוח את ילדתה לחוף הים. השני לא ירד מכותרות המהדורות במשך ארבעה ימים. למה? משום שלפעמים כדי שתענייני מישהו את צריכה גם לדעת איפה להיאנס. כי העיתונות שלנו היא עיתונות תל אביבית. כל צמרת כותביה, בכיריה ועורכי דסק ...

 (פורסם במוסף לשבת)
אם חמשת הבתים בשכונת האולפנה בבית אל יהרסו, זה לא יהיה בגלל שום נימוק משפטי. שלא תתבלבלו. מדובר בסיפור פוליטי. המדינה הורסת היכן שהיא רוצה ומסרבת היכן שהיא לא רוצה. הבאתי כאן בעבר תיקי ראי מהמגזר הערבי כדי להוכיח את זה. הנה סיפור מעניין אחר. בשנת 1982 רכשה חברת "הר וגיא", השייכת לגואל האדמות, איש השומרון משה זר, שטח אדמה גדול בסביבות הכפר סרטה שבשומרון. זר ביצע את הרכישה לפי הספר, הגיש את המסמכים ל"וועדה לרישום ראשון של נדל'ן שטרם נרשמו" - זה שמה של הוועדה שמטפלת בבקשות כאלה ביהודה ושומרון - וביקש לרשום אותה על שמו. הוא גם פירסם מודעה בעיתון "אלקודס" ועל לוח המודעות בכפר, כדי לאפשר הגשת התנגדויות. בסופו של הליך, ולאחר שהמדינה התעקשה לרשום מחצית מהקרקע על שמה כדי שתוכל להקים עליה בהמשך את הישוב ברקן, נרשם החצי השני, 92 דונמים, ...