לפני שבוע קיבלו מנויי רשימות התפוצה של ארגוני השמאל הקיצוני הזמנה חשובה. הפעילים נקראו להגיע בשבת לביקור בכפר עוורתא, ביקור שאם נכנה אותו כאן "ביקור הזדהות" לא נחטא לאמת. בהזמנה, שעליה היו חתומים "קואליציית נשים לשלום", "לוחמים לשלום", "גוש שלום" ו"אדם ללא גבולות", נמסר למוזמנים בכמה שורות דיווח אודות מצבם הקשה של תושבי הכפר עוורתא מאז הפיגוע באיתמר ומאז החל צה"ל לחשוד שמהם יצאו הרוצחים. חיפושים קשים, פגיעות ברכוש ועוצרים. אוטובוסים למעוניינים, כך נמסר, יצאו מתל אביב, כפר סבא וירושלים.
היום הותרו לפרסום שמותיהם של הרוצחים, חיות האדם הפלסטיניות, ששחטו את בני הזוג פוגל, על טפם. כל מי ששמע היום את הפרטים, כפי שאלו נחשפו בחקירת השב"כ, לא היה יכול להישאר אדיש. הפיגוע הזה מרתיח את הדם, מטריף את המחשבה, מעורר פלצות. ...

  לא הזלתי השבוע דמעה על מותו של ג'וליאנו מר. אמנם בניגוד למר, שחילק את העולם בין טרוריסטים טובים לרעים, אני מתעב את כל הרוצחים, גם אלה שרצחו אותו. ובכל זאת אני לא שוכח לרגע שג'וליאנו מר היה אויב. אויב שלי, אויב של אחיי היהודים המתגוררים בארץ הזו ואויב של המפעל הציוני כולו. כך בדיוק התייחסתי בחייו אל מי שתמך ב"מאבק הפלסטיני" - ביטוי מכובס לטרור, רצח, דם ושכול - ואני לא מוצא שום סיבה שזה ישתנה אחרי מותו. ובדיוק מהמקום הזה קשה היה שלא להתמלא בוז נוכח אווירת האבל שירדה השבוע על האליטה התקשורתית והאליטה התרבותית ומול הקינות הדומעות שהן הפיקו. במובן מסוים לא סיפורו של ג'וליאנו מר נפרש לפנינו השבוע, כי אם סיפורה של אליטה מצומצמת בכמותה אבל ענקית בנפח הרעש שהיא מייצרת, אליטה מנותקת וזרה להוויה הציונית-יהודית-ישראלית.
העיתונים, שמילאו עמודים שלמים בדמותו הרומנטית של מר, לא נתנו ...

  בשבוע שעבר גוללתי כאן, בכאב ובזעם, מפגש טראומתי שעברתי עם המשטרה. היה זה אחרי שרעייתי ואני נרגמנו באבנים, בכניסה למושב שלנו, על ידי צעירים ערבים שסיימו שעה קודם לכן שיעור קוראן במסגד בלוד. בלילה, לבקשת השוטרים, הגענו לתחנה להגיש תלונה מסודרת. הערבים, שראו אותנו שם, הגישו גם הם תלונה. שלושה ימים אחר כך התהפכו היוצרות ומקרבן הפכתי לעבריין, כששוטר מתחכם שראה יותר מדי סרטים חקר אותי בחשד שאיימתי על הערבים בנשק. אחרי ששוחררתי בערבות המלצתי כאן לכל מי שמוצא את עצמו מותקף כמוני להיזהר מהמשטרה.  הפרסום הזה הביא איתו גל עצום של מכתבים וטלפונים של קוראים שעברו חוויות דומות. השורה התחתונה כמעט בכולם היתה זהה. משטרת ישראל איננה כתובת ראויה. היא מורכבת מאוסף של טכנאים וראשים קטנים ואם אפשר להימנע מהיכרות איתה, גם כמתלונן, מוטב כך. יכולתי להפיק מהסיפורים הללו מוסף שלם. בחרתי בשני מקרים ...