(נכתב ביום חמישי)
 
אני כותב את הדברים האלה מתוך סערה רגשית אדירה. סערה של מי שהאמין עד לפני כמה שעות שמערכת אכיפת החוק היא כתובת מומלצת למי שמוצא את עצמו מותקף על ידי פורעים ערבים במרכז המדינה שלו. אבל זהו. לא עוד. נגמר.
זריקות אבנים, למרות שעלולות להביא לפגיעה בחיי אדם, מקבלות אצלנו בדרך כלל יחס סלחני. אבן שלא שולחת את הקרבן שלה למחלקה לטיפול נמרץ לא תגיע לעולם לחדשות. רק חובבי הגלישה באתרי אינטרנט נידחים יודעים שזה מזמן לא עניין של יהודה ושומרון. חיילים חוטפים מכות מערבים בחיפה. אבנים מושלכות על יהודים בנגב, ביפו ובגליל. דגלי חמא"ס מונפים ברמלה. השבוע, מי היה מאמין, הגיעה האינתיפאדה הזו עד לדלת הבית שלי. אני, רק כדי להבהיר, מתגורר במושב גמזו. מרחק יריקה מרמלה ולוד, אמצע כביש ירושלים-תל אביב, הכי בתוך הקו ירוק שיש. ביום שני בערב שבנו עם הילדים ...

  תארו לעצמכם שאחרי סכסוך ארוך, ממושך ואלים ביני לבין השכן מהבלוק שממול, יציע לי מישהו לשבת איתו ולסגור עניינים. והנה אני משתכנע לנסות, יוצא מהבית עמוס בחששות, ומה אני רואה על קיר ביתו של השכן? שלט ענקי עם הכתובת: "לעולם לא נזנח את השאיפה לחסל את קלמן". כמה אנשים סבירים היו מציעים לי להמשיך במהלכי הפיוס, כאילו לא ארע דבר? ובכן, זה בדיוק מה שקורה בינינו לבין הרשות הפלסטינית. אבו מאזן, נביל שעת, אבו עלאא' וכל שאר מי שחינכו אותנו להתייחס אליהם כאל הערבי הטוב, המתון, מסיתים לטרור בקולי קולות ואנחנו לא שומעים.
לפני חודשיים הגיע למחסום בקעות מחבל כשמטען חבלה על גופו, קרא "אללה אכבר" ונורה על ידי החיילים, רגע לפני שהגיע אליהם. שבועיים אחר כך הגיע מושל מחוז ג'נין של הרשות הפלשתינית אל בני משפחתו של המחבל והעניק להם 2000 דולר בשמו של הנשיא אבו מאזן. בעיתונות הפלסטינית ...

   
יום האשה הבינלאומי צויין בשבוע שעבר, כתמיד, בעיקר בכלי התקשורת. מראיינת אורחת נוספה לצידו של המראיין הקבוע בתכנית הבוקר, בשעה המוקדשת לשירים עבריים פינו הבסים את מקומם לנציגות הקול הרך ובסימפוזיונים האינסופיים בענייני היום נותרה סוגיית ייצוג  הנשים בדירקטוריונים הפרמטר היחיד למצב האשה. המס הזה, שמעלה התקשורת לעולם הנשי, הוא מס שקר. כי התקשורת היא האויבת הגדולה ביותר של הנשים. היא בזה להן, דורכת עליהן ורומסת את כבודן יותר מכל אחד אחר. אלף דיונים של ערוץ 10 בנושא זכויות נשים לא ישכנעו שהנשים באמת חשובות למישהו  בערוץ הזה, כשתכנית ה"הישרדות" שלו מתפרנסת מצילומי תקריב של עכוזה החשוף של המתמודדת, המרוח מהאינץ' הראשון ועד האינץ' האחרון על המסך. אף אחד בערוץ הזה לא יוכל לקשקש על פמיניזם כשהוא אחראי ל"היפה החנון", תכנית עלובה שמציגה נשים שאמנם ...

  בימים שבהם היו לנו הציטוטים המבישים של הרבנים לזרא, בחרתי לברוח דווקא אל שיר הלל  לצעירי הציונות הדתית, שפירסם אפרים קישון במעריב לפני למעלה משלושים וחמש שנה.  "בחברה המאבדת את פרצופה", כתב, "נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט. אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת טעם לגבי המדינה...אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מול הרמה של כוכבים מתחרים", העיר קישון, "הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר".
אוי, כמה הערות חסרת טעם כלפי המדינה משמיעים רבנים בעת האחרונה. אוי, כמה הם לא מצליחים גם היום ...